אלמנה שבאה לב"ד וכו'. וכתוב בהשגות והלא מה שאמרו וכו' ודברי הראב"ד תמוהים שהרי דבר מבואר הוא דלרב דקי"ל כוותיה מתניתין דתשבע בסוף כפשטא היא באשת איש שהלך בעלה למדינת הים. ולשמואל דוקא מיתוקמא בששמעה בו שמת. והנראה בכוונתו הוא כמו שהקשה הרא"ש לרבינו ז"ל במ"ש שהאשה שהלך בעלה אין מצריכין שתהא כתובתה בידה כמ"ש לעיל בפרק י"ב. והקשה עליו דאדרבה אלמנה קיל טפי מנשואה שהרי מי שמחמיר שלא לפסוק בנשואה מודה כששמעו בו שמת שפוסקין. ואע"ג דאידחי האי דשמואל מהילכתא מ"מ בהאי סברא דטפי מחמרינן בנשואה מאלמנה לא מצינו לרב ז"ל דפליג עליה. וזה נ"ל כוונת הראב"ד דאפילו לשמואל דמחמיר בששמעו בו שמת מודה דפוסקין ותשבע לבסוף וכ"ש לרב ולפי זה מאי דדחה ה"ה דברי הראב"ד ואמר דשמואל הוא שהעמידה בכך ואין הלכה כמותו לאו דחייה היא כדאמרן אבל אפשר שיהיה כוונתו דזה דקיל טפי אלמנה מנשואה כל זה הוא לשמואל אבל רב פליג נמי בהא ולדידיה חמיר טפי אלמנה מנשואה בקצת דברים אע"ג דלרב נמי פוסקין באלמנה: