מי שאחזו בולמוס – ביום הכיפורים או בסתם יום של חול, מאכילין אותו אפילו דברים טמאים – אם הוא מסתפק באוכל כשר הדבר עדיף, אך מותר לספק את תאוותו גם באוכל טמא. גם בנושא זה יש ביטוי לגישה המצמצמת: "מאכילין אותו הקל הקל" (תוס', פ"ד [ה] ה"ד; ירו', מה ע"ב; בבלי, פג ע"א), כלומר, מנסים להאכילו איסור קל ורק אם אין הדבר אפשרי מאכילים אותו איסור חמור. הווה אומר, סכנת הנפשות אינה מבטלת את איסורי האכילה אלא רק דוחה אותם, ויש להימנע מלנצל דחייה זאת אלא לצורך המינימלי בלבד. בתלמודים ובמקבילות מובא סיפור על רבי יוחנן שאחזו בולמוס. בירושלמי (שם) מסופר שהוא אכל "מה דאשכח קדמוי, וקרון עלוי 'החכמה תחיה בעליה' " (מה שהיה לפניו, וקרו לפניו...). החכמה היא ההלכה, והיא חייתה את רבי יוחנן. בתלמוד הבבלי ובמדרשים (בבלי, פג ע"ב; קהלת רבה, פ"ז יט; קהלת זוטא, פ"ז י)850המסורת הבבלית צירפה שני סיפורים הקשורים לרבי יוחנן. האחד הוא סיפור הבולמוס, והאחר הוא סיפורו של רבי יוחנן על תקופת הרעב בטבריה שבה ישבו אנשים למזרח העיר כדי להריח את ריח התאנים, ובכך סיפקו את רעבונם. הבבלי איחד את הסיפורים מתוך מגמה להציג את רבי יוחנן כדמות נערצת שאינה נכנעת לבולמוס. בין השיטים ניתן לראות את יחסו המסתייג של התלמוד מניצול היתר האכילה גם בשעת בולמוס. מסופר שהוא הצליח להימנע מחטא ולהרגיע את רעבונו בצורה "פסיכולוגית". הוא ישב למזרחה של תאנה, הרוח המערבית הביאה את ריח התאנים לפיו וכך נרגע. הסיפור מעיד על ההסתייגות מניצול ההיתר שבמשנה, ונשוב לכך להלן. החכמה לפי נוסחה זו היא התבונה הפסיכולוגית שבה השתמש כדי להרגיע את עצמו.
ההבדל בין המסורות הוא האם העורך רואה את תפקידו כאחראי על תיאור האמוראים וגדולי החכמים ככלילי השלמות וכדוגמה אישית למנהיגות שומרת הלכה, או שמא הוא מרשה לעצמו לתארם כדמויות אנושיות שגם להן יש חולשות, למרות גדלותן. ההבדל בין התלמודים אופייני לדרכם הכללית, אך הדבר מחייב עוד בירור וליבון.
עד שייאורו עיניו – שוב כמות האכילה תלויה בנפש האדם, ולא במדד אובייקטיבי חיצוני.
מי שנשכו כלב שוטה – נשיכת כלב שוטה היא סכנה רפואית מוכחת עד היום, ובימי קדם לא ידעו לה תרופה של ממש. פעמים מספר נזכרת נשיכתו של כלב שוטה כסכנה יום-יומית מוחשית ביותר851תוס', חולין פ"ג הי"ט; בבלי, שבת קכא ע"ב; חולין נח ע"ב, ועוד. , אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו ורבי מתתיה בין חרש מתיר – לפי פשוטה המחלוקת היא בדבר תקפותה של התרופה. נראה שהיה מקובל שאכילת "חצר הכבד"852ברור שמדובר בתוספת כלשהי לכבד, אך טיבו המדויק של המונח אינו ברור. התרגומים לארמית מתרגמים כך את המונח "יֹתרת הכבד" (שמות כט כב), וכן מהרי"ץ גיאת (הלכות יום כפור, עמ' עח), ועוד. היא תרופה לנשיכת הכלב. מלשון המשנה לא ברור במה נחלקו רבי מתיה בן החרש (או מתתיה, לפי חלק מכתבי היד) וחכמים, האם המחלוקת היא על טיב הרפואה המיוחדת הזאת, או שמא הם חולקים על השאלה הכללית יותר של ריפוי באכילה ביום הכיפורים. הבבלי מגדיר זאת "באלו אין בהם משום רפואה" (פד ע"א), מכאן שהמחלוקת היא האם התרופה עוזרת. לדעת חכמים התרופה אינה יעילה ולכן אסורה, וייתכן שנחלקו האם ראוי לאכול טרפה לשם תרופה זו שספק עוזרת וספק אינה עוזרת. הירושלמי מספר על גרמני, עבדו של רבי יהודה נשיאה, שנשכו כלב שוטה ואכל חצר כבד ו"לא נתרפה מימיו" (מה ע"ב). משמע שלא מת, אך נותר בעל מום. הירושלמי רואה בכך הוכחה לפקפוק בתרופה, ואולי זו דווקא ראיה לכוחה להציל נפשות, אם כי לא לרפא לחלוטין.
בספרות הרפואה ההלניסטית-רומית הכלב מופיע כחיית מרפא, והכלב עם הנחש הם בני לווייתו של אל הרפואה ושל הרופא ומסמלים אותו853אדלשטיין ואדלשטיין, אסקלפיוס ב, עמ' 80; ולטון, בעיה, ועוד. . אלא שכאן מדובר לא בסמל כללי אלא ברפואה ספציפית.
מחלוקת דומה מצויה לגבי יציאה עם קמֵע בשבת, וקבעו חכמים שמותר לטלטל קמע שכבר נוסה בהצלחה (משנה, שבת פ"ו מ"ב). כך פירשו את המשנה קדמונים. בעידן המודרני כבר היה מקובל שהתרופה אינה יעילה, ופרשנים התחבטו כיצד התיר חכם להשתמש בתרופת אליל ולהאכיל לשם כך טרפה. על כן ביארו שגם לדעת רבי מתיה בן החרש התרופה אינה מועילה, אך היא מועילה מבחינה פסיכולוגית ומרגיעה את החולה. זהו הסבר מודרניסטי ואפולוגטי854אלבק (בהשלמותיו על אתר) מפרש כך בשם בעל "שיח יצחק". מעניין לבדוק מיהו הראשון שהעלה הסבר זה. בעל "שיח יצחק" הוא רבי יצחק נוניס שכתב חידושים למסכת יומא (ליוורנו תקכ"ו), והפירוש מצוי בפירושו על אתר, וראו מנוביץ, תרופות. , ומן הראוי לדחותו. אין לשפוט את כוחם של חכמים לאור הישגי המדע המודרני, ואין לפרש את דברי חכמים על רקע תפיסות מודרניות855בירושלמי שם מובאים הסברים שמחלתו של כלב שוטה היא מחלה הנגרמת מכשפים. אין להכחיש שבין חכמים רווחו אמונות שונות על כוחם של כשפים. הם היו שטופים בכך הרבה פחות מהציבור הרחב, אך לא הכחישו את קיומם. רפואה היא חלק מדיון רחב על ידיעותיהם של חכמים במדעים בכלל, ובגוף האדם בפרט, וראו דיוננו ביבמות פ"א מ"ב וההפניות שם. . חכמים פסקו לפי רמת הרפואה המוכרת להם, ומתוך אבחנה זו הם המורים הלכה לדורות הבאים.
ועוד אמר רבי מתתיה בן חרש החושש בפיו – מי שיש לו כאב גרון. בנוסח הדפוס "החושש בגרונו", ברם זה נראה כתיקון נוסח, ופיו הוא גרונו, מטילים בתוכו856בדפוס וילנא בלבד נוסף "בתוך פיו". סם בשבת – באופן כללי נאסר לתת תרופות בשבת. החשש הוא שמא ירקח סממנים857ראו המבוא למסכת שבת, שם הראינו כי אין בדברי חכמים איסור כללי על רפואה בשבת אלא על מעשים שיש בהם חשש עבֵרה ספציפי. , אך מי שחולה בגרונו נחשב כבר לחולה מסוכן, או ספק מסוכן. התלמוד הבבלי מעיר שחכמים אינם חולקים על רבי מתיה בן החרש (פה ע"ב). הצגת המימרה כדעתו של רבי מתיה נובעת מכך שהוא ניסח את ההלכה, או שעורך המשנה ציטט מקור שהוא שובץ בו858לפי הבבלי (פד ע"ב) רבי אלעזר ברבי יוסי מוסר את ההלכה של המשנה בשמו של מתיה בן החרש. במקורות אחדים רבי אלעזר זה מספר על ביקורו ברומי, וכפי שנראה פגש בביקורו את רבי מתיה בן החרש ברומי ושוחח עמו בדברי הלכה. כך הגיעו דבריו של חכם מרוחק זה לידי חכמים. .
רבי מתיה בן החרש היה מצעירי דור יבנה. יחד עם חבריו נשלח לתפוצות כדי להפיץ תורה, כנראה עוד לפני גזרות הדת ומרד בר כוכבא. הוא נשלח לרומי, ובית הדין שהקים נמנה עם בתי הדין המהוללים שהיו בדור יבנה: "תנו רבנן: צדק צדק תרדֹף – הלך אחר בית דין יפה, אחר רבי אליעזר ללוד... אחר רבי עקיבא לבני ברק, אחר רבי מתיא לרומי..." (בבלי, סנהדרין לב ע"ב). מתורתו נשמר מעט, בעיקר בזכות חכמי דור אושא שביקרו ברומי859ראו פירושנו לעיל, פ"ה מ"ד. . אחד המבקרים ברומי היה רבי אלעזר ברבי יוסי860להלן, מ"ח. שמסר לו מחידושי ארץ ישראל ואולי אף העביר מתורתו לארץ.
מפני שהוא ספק נפשות – ספק נפשות הוא מונח הלכתי, מעין מטבע לשון המופיע כאן לראשונה.
[ו]כל ספק נפשות דוחה את השבת – אף זה מטבע לשון החוזר במקורות. החידוש ההלכתי הוא שמצב של ספק הופך לסטטוס הלכתי כשלעצמו. בדרך כלל ספק הוא מצב ביניים, והיה מקום לצפות שבמקרה של ספק נפשות יומלץ להמתין ולראות אם הספק הופך לוודאי יותר, ורק אז לחלל שבת. היה מקום לצפות לכך שספק נפשות יידחה מפני עברה ודאית. ההחלטה שספק נפשות דוחה שבת מעידה על חומרתו של חשש איבוד נפש מישראל. ההלכה העקרונית וביטוייה הספרותיים תידון בסוף המשנה הבאה.