התינוקות אין מענין – אין מחייבים אותם לצום. אמנם המשנה מדברת על חמישה עינויים והצום הוא רק אחד מהם, אולם לפי המשך המשנה מדובר רק באיסור אכילה, אותם ביום הכיפורים – לפי ההלכה המאוחרת ילד חייב במצוות בהגיעו לגיל הבגרות, שהוא 13 לבנים ו- 12 לבנות. ברם, ההלכה הקדומה לא הכירה במגבלת הגיל כקטגוריה חדה וברורה. ילד או ילדה חייבים במצוות שהם מבינים ויכולים לעשות. כך, למשל, קטן חייב לעלות לרגל כשהוא יכול, ואז הוא חייב גם בקרבן ראייה828ראו פירושנו לחגיגה פ"א מ"א. . תינוק גם חייב באיסור נעילת הסנדל, כלומר אסור לו לצאת במנעל ביום הכיפורים "משום מראית עין" (תוס', פ"ד [ה] ה"א)829מראית עין היא בדרך כלל מונח לגזרה שנקבעה שמא יראה הרואה ויחשוד בעבֵרה. ראו, למשל, משנה, כלאים פ"ג מ"ה; שבת פי"ט מ"ו, וכיוצא באלו רבים. ברם, הצירוף "מראית עין" מופיע לא רק בהקשר זה של גזרה אלא גם כפשוטו. כך, למשל, מסופר על פֵרות שמרביצים עליהם מים ל"מראית עין", כדי שייראו יפים (תוס', עבודה זרה פ"ד [ה] הי"ב). כך גם בתוספתא שלנו נעילת סנדל אסורה משום שהיא בציבור, וכל הרואה סבור שהנועל עובר איסור, אף שהנער הוא קטן שטרם חייב במצווה. כלומר, לציבור השפעה על פסיקת ההלכה, מעבר לדין עצמו. . הוא חייב בנטילת לולב מעת שמבין את המצווה ויכול לשמור על הלולב, וכיוצא באלו. הבדל זה שבין התפיסה התנאית והאמוראית מזין את המשך הסוגיה בתלמודים. לעומת זאת, במסגרת דיני ממונות אין לקטנים זכות קניין. מה שקנו אינו שלהם, ומה שהזיקו הם פטורים מלשלם: "חרש, שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין" (משנה, בבא קמא פ"ח מ"ד), וכן: "חרש, שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותם, חייב לכסות. בינן לבין עצמם פטור מלכסות" (משנה, חולין פ"ו מ"ג), וכן: "חרש, שוטה וקטן נידרין ונערכין אבל לא נודרין ולא מעריכין מפני שאין בהם דעת" (משנה, ערכין פ"א מ"א).
אבל מחנכין אותם – "לחנך" פירושו להתחיל, כמו חנוכת הבית ו"חנוך קברות"830ראו פירושנו למועד קטן פ"ג מ"ו. , וכן "אין מחנכין את מזבח הזהב..." (משנה, מנחות פ"ד מ"ד; ספרי במדבר, קמג, עמ' 190), שמשמעם התחלת השימוש. במקביל הפועל משמש גם להרגלה וללימוד שלפני ההתחלה, וכך גם מדובר על חינוך הכוהן הגדול לעבודת יום הכיפורים, כלומר הרגלתו לעבודה עוד לפני תחילתה הממשית (ירו', פ"א ה"א, לח ע"א). במשמעות זו המילה משמשת במשנתנו: התינוק מתחיל בצום עוד לפני שהוא חייב בו ממש.
התלמוד הבבלי מפרש את חיוב העלייה לרגל במשנה בראיית פנים831ראו דיוננו בחגיגה פ"א מ"א. , ומקשה על המשנה מן הברייתא הנמצאת גם בספרי: "כל זכורך – לרבות את הקטנים" (בבלי, חגיגה ד ע"א; ספרי דברים, פיס' קמג, עמ' 196). הבבלי עונה: "כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך". אלא שבספרי הברייתא ממשיכה מיד בדברי המשנה: "מיכן אמרו איזהו קטן" וכו'. כלומר, הספרי הבין שקטן הוא כמו זה שבמשנה, ולפי המינוח של הבבלי הוא זה שטרם הגיע לחינוך, והרי הדברים הם בניגוד להסבר הבבלי. כפי שהראינו בפירושנו לחגיגה פ"א מ"א ההגדרה הקבועה והאחידה ל"קטן" הפטור ממצוות היא אמוראית, ובמקורות התנאיים הגדירו את הקטן בהתאם לטיב המצווה. ההגדרה הקבועה צמחה במסגרת דיני נדרים והפרשת תרומה. בשני נושאים אלו נדרשת אבחנה מעמיקה יותר בין קודש לחול, בניגוד למצוות אחרות הדורשות הבנה פשוטה, או שמירה על כללי התנהגות פשוטים. בשני תחומים אלו כבר התנאים נחלקים האם הזמן הקובע הוא הבאת שתי שערות או "עונת נדרים" (ראו פירושנו לתרומות פ"א מ"ג). נראה שההגדרה של שתי שערות היא הקדומה יותר, ונזכרת כבר בפי תנאים קדומים (שם). עוד יש לומר שהקביעה שקטן הוא מי שהביא שתי שערות נזכרת במקורות התנאיים ביחס לכמה תחומים נוספים כייבום, בן סורר ומורה ותחומים נוספים (משנה, סנהדרין פ"ח מ"א; יבמות פ"י מ"ט ומקורות נוספים רבים).
אותם קודם לשנה וקודם שתים בשביל שיהו רגילים למצות – ברור מהעניין שהנערים אינם חייבים בצום מלא, אלא מתחילים לצום מעט עוד לפני שהתחייבו בעינוי מן התורה. לא נאמר עד מתי הנערים צריכים לצום, אבל במסכת סופרים מדובר על מנהגם של אנשי ירושלים: "וכן היה מנהג טוב בירושלם לחנך בניהם ובנותיהם עם הקטנים ביום צום832זהו הכינוי המקובל ליום הכיפורים, ראו פירושנו לעיל מ"א. בין אחת עשרה שנה עד עצם היום, בין שתים עשרה להשלים. ואחר כך סובלו ומקרבו לפני כל זקן וזקן..."833מסכת סופרים, פי"ח ה"ז, עמ' 320-319. . ממשפט זה אנו לומדים כי צום לשעות היה עד אמצע היום. זאת ועוד, מסתבר שלפנינו מנהג קדום שראשיתו בסוף ימי הבית השני. מסכת סופרים אינה מבחינה בין בנים ובנות, ולכך נחזור להלן.
המונח "קודם לשנה וקודם שתים" משמעו, כפשוטו, שנה לפני שהוא חייב בצום מלא, וכן משתמע מהתוספתא: "תינוקות סמוך לפרקן מחנכין אותן בפני שנה ובפני שתים" (תוס', פ"ד [ה] ה"ב)834תוספתא זו צוטטה בתלמודים והובנה לפי דרכם, כפי שיובן להלן. . המקורות הללו מדברים על "חינוך" לפני שנה ולפני שתיים, והדבר תלוי, מן הסתם, בכוחו של הילד ובבגרותו, ואף כאן אין עדיין רמז להבחנה ברורה בין המינים, ואף לא לגיל מוגדר וקבוע של תחילת הצום. על כן המינוח הוא גמיש, "סמוך לפרקן". במסכת סופרים, שנערכה מאוחר יותר, בסוף ימי האמוראים, כבר נקבע גיל ברור. עד כאן המשנה, המתבארת בפשטות לפי ההנחה שכל הגדרות הגיל הן גמישות. ברם, לפני התלמודים הייתה מונחת כבר הלכה ברורה והגדרת גבול של תחילת הצום, והם לא היו יכולים לקבל את ההסבר הפשוט המוצע והתלבטו בהגדרת הגילאים המדויקים שהמשנה רומזת להם.
בירושלמי מובאות שתי דעות (מה ע"א) המציעות קריאות אחרות ופיסוק שונה למשנה.
בתוספתא ובבבלי – התינוקות אין מענין אותם ביום הכיפורים, אבל מחנכין אותם קודם לשנה וקודם שתים בשביל שיהו רגילים למצות.
בירושלמי, רב חונא – התינוקות אין מענין אותם ביום הכיפורים, ולא מחנכין אותם, קודם לשנה וקודם שתים [מחנכין] בשביל שיהו רגילים למצות.
בירושלמי, רבי יוחנן – התינוקות אין מענין אותם ביום הכיפורים, אבל מחנכין אותם, קודם לשנה וקודם שתים [משלימין] בשביל שיהו רגילים למצות835אפשר גם לפסק: התינוקות אין מענין אותם ביום הכיפורים, אבל מחנכין אותם קודם לשנה, וקודם שתים [משלימין] בשביל שיהו רגילים למצות. אבל לפי פיסוק זה לא מובן מהו חינוך: אם לפני שנתיים משלימין – מהו החינוך שנעשה שנה מאוחר יותר? .
לפי רב חונה "תינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים ולא מחנכין אותן, קודם לשנה קודם לשנתים מחנכין". כלומר, שנה-שנתיים לפני גיל חובה הם צמים שעות אחדות, ולפי פירושו ברור ש"מחנכים" משמעו צום של שעות אחדות (אולי עד חצות, כמו במסכת סופרים). עד כאן הפירוש הוא כפי שהצענו לעיל. רבי יוחנן פירש: "מחנכין אותם, קודם לשנה קודם לשתים משלימין". כלומר, בגיל צעיר הילדים מתחילים לצום שעות אחדות, כל אחד לפי כוחו, ושנה שנתיים קודם הם צמים יום שלם. פירוש זה הולם את דברי רבי יוחנן בגמרא, אך אינו הולם את משמעות המונח "להשלים". פירוש זה הולם את התפיסה שאין מועד להתחלתו של צום שלם אלא כאשר הילד יכול עליו לצום יום שלם (הירושלמי קובע שזה בגיל 10-9), והמחלוקת היא האם קודם לכן מחנכים אותם.
בתלמוד הבבלי מובאים פירושים שונים במקצת, ומובאות שתיים או שלוש דעות המוצגות בטבלה. הבבלי מניח בפשטות שגיל הצום המלא הוא שלוש עשרה, וכאמור זו תורתם של האמוראים בלבד. הטבלה שלהלן היא לפי שיטתו של רש"י.
תענית אצל "תינוקות"
את ההבדל בין רב הונא ורב נחמן הסבירה הגמרא שרב הונא עוסק בבנות ורב נחמן בבנים. בנוסח שלפנינו נכנסה הבהרה זו כחלק מדברי האמוראים. ברם, מבחינת מבנה הסוגיה והמשפט נראה שזו תוספת, ובמקורו של דבר היו אלו דעות שונות. כפי שראינו ביתר המקורות, אין הבחנה בין בנים ובנות. יתר על כן, מסכת סופרים, שכבר צוטטה, מלמדת אותנו כי אכן גיל 11 נחשב לגיל חובת הצום, וה"חינוך" החל בגיל אחת עשרה. במהלך סוגיית הבבלי נדחק התלמוד בגלל הניסוח שבתוספתא "סמוך לפרקן", ומגיע למסקנות רחוקות שיש שני סוגי חינוך. ברם, לפי פשוטה התוספתא מדברת על מערכת שונה. בתוספתא ובמשנה אין גיל קבוע לחובת הצום, והכול לפי הילד. עוד לפני שהוא מוכן לצום חלה עליו חובת צום לשעות (עד חצי היום). בבבלי ניסו להתאים נוסח ארכאי זה להתפתחות ההלכה שקבעה גיל אחיד לצום, והפרידה בין בנים ובנות. ההלכה בתלמוד הבבלי אף מחמירה יותר בנוהגי הצום. הקביעה שהחינוך מתחיל "כבן תשע כבן עשר" מופיעה גם בירושלמי, וגם פה באה לידי ביטוי התפיסה האמוראית ה"משפטית" שקבעה גיל קבוע לקיום מצוות.
עד כאן הבבלי לפי שיטת רש"י וראשונים נוספים. אבל לרי"ף, וסיעה של ראשונים עמו, גרסה שונה בדברי רב נחמן, כמוצג בטבלה להלן.
רש”י836ועמו רבנו אליקים, ריבב”ן, המאירי ועוד. רי”ף837ועמו בעל השאילתות, בעל המאור, הרמב”ן ועוד.
שיטת רש"י והרי"ף בדברי רב נחמן
ההבדל אינו להלכה אלא בהבנת דברי רב נחמן, שהרי"ף מפרש שרב נחמן מדבר על תינוקת ורש"י על תינוק זכר. הרמב"ן שואל כיצד זה ייתכן שהגמרא תדבר על תינוקת בלשון סתמית. ברם, מן הראוי לזכור שכל האבחנה הנורמטיבית הקבועה בין נער ונערה אינה מדברי תנאים, וספק אם ניתן להכילה לתוך דברי האמוראים רב נחמן ורב הונא או רבי יוחנן.
מעבר לכל השאלות ההלכתיות, ושאלת פיסוק המשנה, קיים הבדל נוסף בין התלמודים. הבבלי סבור שכפל המילים "קודם לשנה" ו"קודם לשתים" מחייב הסבר וחלוקה הלכתית. הירושלמי רואה בכך הכפלה רגילה, הרי רוב הילדים לא נולדו ביום הכיפורים עצמו, ונדרשת הגדרה גמישה כדי שברור יהיה מה דינו של מי שהוא בן שנה וחצי לפני "פרקו", ובכלל, כפל המילים בא לתאר זמן גמיש. הירושלמי מקבל זאת בפשטות, והבבלי, שלעתים בוחר לדקדק בלשון המשנה, מדקדק גם כאן.
ההלכה המוצעת היא כשיטת בית הלל. ברם, שמאי הזקן סבר שחובת הצום מוטלת גם על הקטנים, אלא שמותר להאכילם בגלל סכנת הנפשות. "מעשה בשמיי הזקן שלא רצה להאכיל את בנו וגזרו עליו והאכילוהו בידו" (תוס', פ"ד [ה] ה"ב). הניסוח הוא ספרותי. מסתבר שגם שמאי הזקן לא סבר שבנו התינוק צריך לצום. המדובר בתינוק קטן שיש להאכילו ביד, וודאי שאינו יכול לשאת צום מלא. הביטוי "גזרו עליו" אינו אלא ספרותי: שמאי גזר על עצמו, ולא אחרים אכפו אותו לכך. ברוח זו פסק שמאי שקטן יונק כבר חייב במצוות סוכה (משנה, סוכה פ"ב מ"ח). שיטתו של שמאי היא מסקנה קיצונית של ההלכה הקדומה. קטן חייב במצוות, ומה שאינו יכול לקיים – לא יקיים, אך באופן עקרוני החובה לא פגה ממנו, ואילו בית הלל סברו שקטן חייב במצוות אך פטור מכל אשר אינו יכול לקיים בעצמו ומכוח הבנתו. מעבר לכך, בשמו של רבי עקיבא נמסר ברוח זו שיש לקבוע מקום הלכתי וטקסי לפטור הזה, ולכן הפסיק רבי עקיבא את סדר לימוד יום הכיפורים ושלח את תלמידיו להאכיל את התינוקות (תוס', שם).
מעבר לכך, יש להבין גם את נטיות הלב של היהודי המאמין. היתר שלא לקיים מצווה זו או אחרת מבוסס אמנם מבחינה הלכתית, אך הציבור שומר המצוות וירא השמים משתדל שלא לנצל את ההיתר. טבעי הוא שיהיו אנשים שיחמירו על עצמם וינסו לשמור על קיום המצוות אף מעבר להלכה הפורמלית. במקרה זה טבעי הוא שינסו לגרום לילדיהם לצום, וילדים בוגרים למחצה ינסו לצום כחלק מניסיונותיהם להתבגר או לחוש מבוגרים. לתופעה זו הד במקורות. בתרגום השני למגילת אסתר (ג ח) מובאים דברי השטנה שאמר, כביכול, המן לאחשורוש. בין השאר הוא טען שביום הכיפורים הם "מעיקין אוף טפליהון" (מציקים לילדיהם). במדרש באה לידי ביטוי התדמית העצמית של היהודים, כיצד הם סבורים שהם מצטיירים בעיני הנכרים. הם סבורים, אפוא, שהם נראים כמי שגורמים לילדיהם לצום ולהתענות. גם בסיפור התענית של בני ננוה (יונה ג ה) מסופר שהצום הקיף גדולים וקטנים, מאדם ועד בהמה. חז"ל אינם מסתייגים מכך. מדרש עממי כפרקי דרבי אליעזר (פמ"א) מספר שביום מתן תורה צמו הכול, "מאיש ועד אשה מגדול ועד קטן", ושוב אנו רואים את התגובה העממית המכילה את עקרונות העינוי אף על מי שלפי ההלכה הפורמלית פטור מהם. גם בעל קדמוניות המקרא אומר שבימי סיסרא צמו בני ישראל שבעה ימים "מאיש ועד אישה מעולל ועד יונק" (קדמוניות ל 4). הנכונות שלא לרפא בשבת ולצמצם את ההיתר להילחם בשבת היא פן אחר לאותה תופעה של צדיקות עממית. גם מאוחר יותר אנו שומעים על חוגים דומים. כך, למשל, בשאלת רבי משה מפונטיזא לרבנו תם אנו שומעים על אנשים ישרי לב מעין אלו: "רבו עובדי אלקים המתפרשים בטהרה ובפרישות בישראל ואינם רוצים להאכיל את בניהם הקטנים ביום הכיפורים..." (ספר הישר לרבנו תם, סימן תרכו, עו ע"ב). ניתן לראות בַרצון שלא להאכיל ילדים תופעה טבעית בקרב שומרי מצוות הנזהרים לבל יעברו על מצווה קלה כחמורה. לא תמיד עמד לנגד עיניהם רק השיקול ההלכתי הפורמלי, ולנטיית הלב תפקיד דתי-חברתי חשוב לא פחות מכפי שיש לפסק ההלכה.
במקביל מחנכים אנשי ההלכה (ירו', פ"ו ה"ה, מג ע"ד) את הציבור שלא להפריז בצום, ושוב אתאנו לרבי עקיבא המפסיק את הלימוד ושולח את ההורים להאכיל את בניהם (תוס', פ"ד [ה] ה"ב). הרקע הרֵאלי לכך הוא שהתפילה הסתיימה מוקדם, ויתר היום הוקדש ללימוד. מעניין שהחכם אינו שולח את הנשים אלא את הגברים כדי שיקיימו את המצווה שלא לענות את ילדיהם. כאמור, האכלת הילדים הופכת חלק מן הסדר המקודש של היום, וכן מסופר על אחד האמוראים שאחרי מוסף היה אומר "מאן דאית ליה מיינוק יזיל בגיניה" (מי שיש לו תינוק שילך בשבילו) (ירו', שם). זו תופעה של מתח דתי בין מנהיגות דתית לבין ציבור שומר מצוות שהרגש הדתי שלו אינו נופל מיראת השמים של רבותיו. מה שהרב מתיר מנימוקים הלכתיים, הציבור אוסר על עצמו מתוך יראת שמים ויראת חטא, ללא התחשבות מספקת בשיקול ההלכתי.
המשנה שלנו מתפרשת, אפוא, כמעין פשרה: אין להטיל על הקטנים צום מלא, אך את הקטנים צריך להתחיל לחנך בצום, ורב חונה מדגיש: "תינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים ולא מחנכין אותן" (ירו', מה ע"א), ורק "סמוך לפרקן" מותר להתחיל לחנכם.
רבי יהודה מהלך גם הוא בשיטתו של שמאי הזקן. במסכת מגילה נאמר שחרש, שוטה וקטן אינם כשרים לקרוא מגילה, ורבי יהודה מכשיר בקטן (משנה, מגילה פ"א מ"ד). להגנת עמדתו רבי יהודה מספר כיצד קרא את המגילה לפני הזקנים: "קטן הייתי וקריתיה לפני רבי טרפון בלוד וקבלני", ורבי מעיד: "קטן הייתי וקריתיה לפני רבי יהודה באושה" (תוס', מגילה פ"ב ה"ח; ירו', שם פ"ב ה"ד, עג ע"ב; בבלי, שם כ ע"א)838לפנינו חסר בבבלי שם המקום אושא, אבל הוא נמצא בכל כתבי היד של הגמרא. . בדיוננו במשנה זו נעמוד על כך שנהגו רבים שקטן קורא, אלא שאין מדובר על מצב שהוא קורא לבד אלא על קריאה משותפת. זו גם טענתו של רבי יהודה בתוספתא שלנו, שקטן יכול לתרום אם אביו "מדבר על ידיו" או "אומן אחריו" (תרומות פ"א ה"ד). אם כן זו עמדתו של רבי יהודה, שקטן תורם אם אביו על ידו, וחכמים מסכימים רק אם הוא עמו ממש ובעצם הגדול מבצע את התרומה.
לדעתו של רבי יהודה הקטן כשר לא רק לקרוא מגילה אלא גם לתרום תרומה839ראו פירושנו לתרומות פ"א מ"א ומ"ג. . כמו כן הוא כשר לקדש פרה אדומה (משנה, פרה פ"ה מ"ד; תוס', שם פ"ה ה"ז, עמ' 634) ולהזות מי חטאת (תוס', שם פי"ב ה"ח, עמ' 640); הוא מטמא בזב (ספרא מצורע, זבים פ"א ה"א, עד ע"ד); לדעת הכול קטן נמנה על קרבן פסח, אך רבי יהודה הוא שמעניק לקטן מעמד של מקיים מצווה ומגדיר קטן לא כמי שיכול לאכול (שזו הגדרת זמן מוקדמת ביותר) אלא כמי שיודע אוכל מהו (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, יב ד, עמ' 10, וראו פירושנו לפסחים פ"ח מ"א). בכל המקרים הללו מדובר בזכותו של קטן שהוא בן דעת כלשהי להשתתף בעבודות הקודש, לבד או עם ציבור.
רבי יהודה היה תלמידו של רבי אליעזר שהיה "שמותי", מאחרוני תלמידי בית שמאי. רבי יהודה מהלך, אפוא, בשיטת רבותיו.
את המונח "חינוך" הסברנו כבתחילה. ברם, לפי שיטת הבבלי תינוק (פחות מגיל 13) פטור ממצוות, אך חייב בהן משום חינוך. כאן חינוך הוא הרגלת הילד (education). ייתכן שמינוח זה מושפע ממשנתנו, אך אין זה פשט המשנה, אחרת מה ההבדל בין "מחנכין" לבין "משלימין", הרי שניהם באים מדין חינוך.