קידש ידיו ורגליו ופשט ירד וטבל ועלה ונסתפג – זו הטבילה הרביעית (או השלישית אם קרא הכוהן הגדול בבגדי חול)686ראו המשנה הקודמת. . סדרי הטבילה נידונו לעיל687לעיל, פ"ג מ"ו. .
הביאו לו בגדי לבן – בגדי כוהן רגילים לעבודה המיוחדת של יום הכיפורים, ולבש קידש ידיו ורגליו נכנס להוציא את הכף ואת המחתה – של הקטורת שהושארו בקודש הקודשים. פרט זה אינו במקרא אך הוא מתבקש, שכן לפי תפיסת חז"ל, החוזרת פעמים רבות, אין איש נכנס לקודש הקודשים חוץ מהכוהן הגדול ביום הכיפורים, על כן צריך היה להסדיר את כניסתו. אם לא היה הכוהן מוציא את הכף לא היה צריך להחליף את בגדיו, וממילא לא היו שם אלא שלוש טבילות ושישה קידושי ידיים ורגליים.
קידש ידיו ורגליו ופשט ירד וטבל עלה ונסתפג – זו הטבילה החמישית לקראת סוף העבודה הרגילה של כל יום ויום. כל זאת לפי העיקרון שעבודת יום הכיפורים היא בכלי לבן, ועבודת היום-יום בכלי זהב. פירוט הבגדים נידון במשנה הבאה.
הביאו לו בגדי זהב [בגדי] – המוקף בסוגריים הוא הכפלה שנמחקה בקו בידי המעתיק של כתב יד קופמן, ולבש קידש ידיו ורגליו – כרגיל אחר כל טבילה יש קידוש ידיים ורגליים, נכנס להקטיר את הקטורת של בין הערבים – זו הקטרת הקטורת הרגילה. מעשי הקטורת בערב כמעשיה בבוקר. הכוהן היה חותה במחתה גחלי אש מהמזבח (ממערכה קטנה שעל שולי המזבח הגדול688לעיל, פ"ד מ"ו. ), מקבל מנת קטורת שמשקלה חצי מנה, זו שהוכנה כבר בבוקר, שופך את הגחלים על מזבח הזהב, ועליהם מפזר את הקטורת.
ולהטיב את הנירות – הטבת הנרות היא התקנת פתילות וניקוי הפיח כדי שהמנורה תמשיך לדלוק בלילה, קידש ידיו ורגליו ופשט – הפעם הכוהן לא טבל, כשם שבטבילה הראשונה לא קידש ידיים ורגליים לפניה. קידוש הרגליים הוא אות לסיום העבודה.
הביאו לו בגדי עצמו – בגדי חול, ולבש – אותם, מלוים אותו עד ביתו[.] יום טוב עשה לכל אהביו שיצא בשלום – בכמה עדי נוסח בשלום [מן הקודש]689אינו מופיע בכ"י קופמן, דפוס וילנא, תב, דו, דס, מרג, מרש, מרת 4. – הכניסה לקודש הקודשים הייתה מעשה שבקדושה רבה, מעין פגישת השכינה וכניסה למעון ה'. באופן טבעי הייתה הכניסה מלווה בחשש מה מפני הקודש. כפי שראינו לעיל הייתה בעם תחושה של חרדה שמא אונה לכוהן רע. לעיל ראינו כי הוא לא היה מאריך בתפילתו "שלא להבעית את ישראל" (פ"ה מ"א); המשפט מעיד על מתח וחשש בציבור. על כן, השמחה בסיומו המוצלח של היום מובנת. יתר על כן, העבודה הייתה רבה, מורכבת ומסובכת, והסיכוי לטעות רב. סיום מוצלח של היום היה, אפוא, סיבה טובה לשמחה ולסעודה חגיגית. במקביל אנו שומעים על ריקודים המוניים של בנות ירושלים בבגדי לבן, ללא קשר ישיר למקדש (משנה, תענית פ"ד מ"ח).
בספר בן סירא מצויים דברי שבח לכוהן: "מה נהדר בהשגיחו מאהל ובצאתו מבית הפרכת ככוכב אור מבין עבים וכירא מלא בימי מועד... בעטותו בגדי כבוד והתלבשו בגדי תפארה..."690בן סירא, נ ה-יא. . הפייטנים השתמשו בכינויים אלו כדי לפייט את פיוט הסיום לסדרי העבודה. ברם, לפי פשוטם של דברים אין מדובר דווקא ביום הכיפורים אלא ביום רגיל או בחג שבו החליט הכוהן הגדול לעבוד במקדש. "בית הפרכת" אינו בהכרח קודש הקודשים, אלא המקדש שאף בפתחו הייתה תלויה פרוכת. בהמשך ספר בן סירא מתוארת עבודתו של הכוהן הגדול. ברם, בפרשה זו שבבן סירא אין מדובר בהכרח על יום הכיפורים, אלא על עבודה רגילה. נזכרים שם:
* "בגדי... כבוד" ו"תפארה" – הם בגדי הזהב, ששימשו לעבודתו בחגים691כפי שאמרנו במבוא למסכת זו הוחרמו בתקופה הרומית בגדי הזהב בידי הרומאים וניתנו ליהודים רק בחגים. ברם, בן סירא משקף תקופה קודמת בהרבה שבה היו הבגדים בידי הנהגת המקדש. .
* "בקבלו נתחים מיד אחיו" – הקטרת האברים על המזבח. נראה שמדובר בתמיד, כדברי המשנה בתמיד (פ"ז מ"ג). במקרה זה הכוהן הגדול ניצב על המזבח, הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו, מקבל את האברים מידי אחיו הכהנים ומקטירם על האש (שם).
* "סביב לו עטרת בנים... ויקיפוהו כערבי נחל" – הכוהנים סביבו, ובעיקר הסגן וראש בית האב.
* "אז יריעו בני אהרן הכהנים בחצצרות" – שיר של יום והתקיעה (משנה, תמיד פ"ג מ"ג).
* "כל בשר יחדיו נמהרו ויפלו על פניהם ארצה להשתחות לפני עליון" – השתחוויית העם על הקרבן. גם במסכת תמיד היא נזכרת אחרי התקיעה.
* "ויתן השיר קולו" – שירת הלוויים, כפי שמופיעה במשנת תמיד שם (משנה, שם מ"ד).
* "ועל המון העריכו נרו" – הטבת נרות של ערב בסיום היום.
* "וירנו כל עם הארץ בתפילה לפני רחום" – תפילת מנחה או ערבית בסוף היום. תפילה זו אינה נזכרת במפורש, אך כאמור כבר שיערנו את קיומה של תפילת ציבור בשבתות ובחגים692ראו הנספח לפירושנו למסכת מגילה. .
אם כן, בסך הכול אלו סדרי העבודה של יום חול, שבת או חג, ואין עדות לעבודה המיוחדת של יום הכיפורים. הסדר המתואר בבן סירא זהה לסדר במשנה וכאילו לפני שניהם עמד אותו מקור ספרותי, או ששניהם מתארים אותם סדרים, וסדרי המקדש בסוף ימי בית שני (מסכת תמיד) היו קרובים לסדרים שבימי בן סירא בראשית המאה השנייה לפני הספירה, בבחינת מסורת צדוקית קדומה.
התלמוד הבבלי (עט ע"ב) מתאר תהלוכה של ליווי הכוהן הגדול לביתו; תהלוכה זו נפגשת בתהלוכה מקבילה שמובילים ראשי הפרושים (שמעיה ואבטליון), שהיו לפי המסורת גרים, חסרי ייחוס. העם עוזב את תהלוכת הכוהן ומעדיף את הגרים שתורתם היא ייחוסם. בתיאור משולבים דברי אגדה ועמדה דתית (תורה עדיפה מייחוס), וקשה להעריך מה משקלו של הגרעין ההיסטורי של המעשה.