ואם – בדפוס: "אם". משניות רבות מתחילות באות וי"ו, ואין זו וי"ו החיבור אלא וי"ו לשם הדגשה. בכתבי היד רבים חילופי הנוסח ולעתים הווי"ו חסרה, שכן המעתיקים לא הבינו מה תפקידה. כפי שכבר אמרנו פעמים מספר הבעיה אינה שאלה של נוסח אלא של התפקיד הדקדוקי של האות וי"ו, בבגדי בוץ קרא – כאמור במשנה א היה הכוהן רשאי להחליט אם לקרוא בבגדי בוץ, ובכך לסמן כי הקריאה היא בבחינת עבודת מקדש, או בבגדי חול, קידש ידיו ורגליו ופשט ירד וטבל עלה ונסתפג – אם הוא קרא בבגד בוץ חייב היה בקידוש ידיים ורגליים ובטבילה. לפי פשוטם של דברים יש להבין שאם קרא בסתם בגד של חול היה פטור מכל זה. ההסבר לכך פשוט. אם הקריאה היא עבודה – יש להבדיל בינה לבין העבודה הבאה שהיא עבודת יום הכיפורים ממש, אבל אם הקריאה נעשתה בסתם בגד – אין היא עבודה ואינה נחשבת הפסקה כל עיקר. לפי ההלכה הכוהן חייב לטבול חמש פעמים674תוס', פ"א ה"כ; ספרא, אחרי מות פרק ו ה"ח, פא ע"א, וראו במבוא למסכת. , וטבילה זו היא אחת מהחמש. אם כן, מקורות תנאיים אלו מניחים כי הכוהן קרא בבגדי בוץ. כפי שאמרנו בדיוננו על המשנה הראשונה יש להניח שהפרושים הם אלו שדחפו לכך שהקריאה תיחשב עבודה, שכן הדבר עולה בקנה אחד עם השקפת עולמם. המקורות התנאיים מבטאים, אפוא, את גישתם של חכמים שהקריאה היא עבודה לכל דבר. סדר הטבילה נדון לעיל, ומחלוקת חכמים ורבי מאיר שם היא גם מחלוקתם כאן675לעיל, פ"ג מ"ו. המחלוקת היא האם יש לקדש לפני הטבילה או לפני הפשטת הבגדים, והשאלה העקרונית היא האם החלפת הבגדים היא גוף המצווה ולכן פשיטת הבגדים מחייבת טבילה (חכמים), או שהטבילה היא המצווה ויש לקדש רגליים לפניה (רבי מאיר). .
הביאו לו בגדי זהב ולבש קידש ידיו ורגליו – לקראת העבודות הנוספות, יצא ועשה את אילו ואת איל העם ואת שבעת כבשים תמימים – קרבנות החג נזכרים בשלוש פרשיות בתורה. בספר ויקרא נזכרים קרבנות היום, הפר ושני השעירים שבהקרבתם עסקו המשניות הקודמות, וכן נזכר איל נוסף: "בזאת יבֹא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעֹלה" (טז ג). הפר הוא "פרו של כהן" שכבר נזכר, והאיל הוא קרבן נוסף שטרם הוזכר. בפרק כד של ספר ויקרא נזכר החג, אך ללא פירוט הקרבנות. בספר במדבר נזכרים עוד קרבנות מוסף: "פר בן בקר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים" (כט ח), ובסוף עוד "שעיר עזים אחד חטאת" (שם י). השעיר האחרון מכונה "שעיר הנעשה בחוץ", משום שהוא מוקרב על המזבח החיצון (הגדול). משנתנו סבורה שהאיל של ספר ויקרא אינו האיל של ספר במדבר, והכוהן מביא שני אילים. רבי אלעזר ברבי שמעון סבור כחכמים ורבי יהודה סבור ששני האילים חד הם (בבלי, ע ע"ב). יוספוס אומר כי צריך להביא שני אילים676קד', ג 240. , ופילון גם הוא מדבר על פר, איל ושבעה כבשים, ועוד שני שעירים ואיל677על המצוות, א 188. , וכן יוצא ממגילת המקדש הכיתתית678מגילת המקדש, כה, 8. ראו תבורי, מועדים, עמ' 263-262. .
דברי רבי אליעזר – יש להבין שלדעת רבי אליעזר שני האילים ושבעת הכבשים היו קרבים בשלב זה של היום. לפי החשבון השעה הייתה שעת אחר הצהריים, קצת לפני זמן הקרבת התמיד של בין הערביים, או סמוך מאוד לאותה שעה.
רבי עקיבה אומר עם התמיד שלשחר היו קריבים – עד כאן דברי רבי עקיבא, ולדעתו שני האילים ושבעת הכבשים היו קרבים בבוקר, אבל פר העולה ושעיר הנעשה בחוץ היו קריבים עם התמיד של בין הערבים – אפשר לפרש שגם אלו דברי רבי עקיבא, ואזי אנו יודעים מה דעתו של רבי עקיבא על כל הקרבנות, אך איננו יודעים מה רבי אליעזר חושב על זמן ההקרבה של הפר השני והשעיר של חטאת. אפשר גם להבין שאלו דברי הכול, כלומר גם רבי אליעזר מסכים לכך.
הגרסה שלפנינו היא "היו קריבים", כלומר מדובר בפר העולה ובשעיר, ברם בתלמוד הבבלי לא גרסו כנראה את צמד המילים "היו קריבים" והתחבטו האם רק השעיר היה קרב בערב או גם הפר. כך מפרש אפשטיין את הבבלי679אפשטיין, מבוא, עמ' 381, וראו תוספתא כפשוטה, עמ' 804-803. . כדי להבין את הבבלי יש להניח שגם המילים "אבל פר העולה" לא נכתבו כמו במשנתנו, אחרת אין לשאלה בסיס.
המחלוקת שבמשנה שנויה בתוספתא ובתלמודים (תוס', פ"ג [ד] הי"ט; בבלי, ע ע"א-ע"ב; ירו', פ"ז ה"ב, מד ע"ב), אך מוצגים בהם כמה שינויים בעמדות החולקים. לרבי עקיבא מוצגות שתי גרסאות, האחת גרסת המשנה והאחרת גרסת הבבלי בשם ה"תוספתא", וזו גם גרסתה של התוספתא שבידינו680הבבלי מזכיר לעתים את ה"תוספתא", ברם השאלה האם נוסחתה זהה לחיבור המכונה כיום "תוספתא" טרם הוכרעה. שאלה שנייה היא האם אכן הנוסחה מצויה בכל עדי הנוסח, ובכלל למה התכוון הבבלי. כל השאלות מחייבות בירור, אך לא כאן מקומו. . לדברי רבי אליעזר בידינו לפחות שתי גרסאות. במשנה נוסח אחד שאינו שלם, ועמדתו של רבי אליעזר בדבר מועד ההקרבה של פר העולה והשעיר אינה ברורה (לעיל). האפשרות הראשונה מוצגת בטור 1 של הטבלה להלן והאפשרות השנייה מוצגת בטור 3, ודבריו מתפרשים כך גם בתלמוד הבבלי. בנוסף לכך, בתוספתא דידן נוסח שונה של דבריו (טור 5). בירושלמי אומר רבי יוחנן: "זו681כלומר מחלוקת זו (שתי הדעות הללו), ולאו דווקא ששניהם אומרים אותו דבר. דברי רבי אליעזר ורבי עקיבה, אבל דברי חכמים כולהן היו קריבין עם תמיד שלבין הערבים" (שם). נראה שלרבי יוחנן מסורת בדבר דעה נוספת ולפיה כל הקרבנות היו קרבים עם תמיד של בין הערביים. ברור שהוא גרס במשנה שלדעת רבי אליעזר אין מקריבים את כל הקרבנות בערב, הווה אומר שרבי אליעזר סבר שפר העולה והשעיר נעשו בבוקר. כפי שאמרנו זאת אחת האפשרויות להבנת דברי רבי אליעזר, ולכן בטור 1 הצגנו את דעתו בסימן שאלה.
בהצגת הטבלה העמדנו כי כל הסוברים שהקרבנות הוקרבו אחר הצהריים סוברים כי הם הוקרבו בזמן התמיד של הערב. ברם, ייתכן גם שיש להבדיל בין קרבנות שהוקרבו אחר הצהריים לבין אלו שהוקרבו עם התמיד של בין הערביים.
* לדעת הבבלי אולי תמיד של שחר
המשנה אינה מזכירה את קרבן התמיד של הערב כיוון שהוא עבודת כל יום ויום. רבי יוחנן אומר ש"הכל מודין בהוצאת הכף ומחתה שהיא לאחר תמיד של בין ערבים" (ירו', מד ע"ב). הוצאת הכף נידונה במשנה הבאה, ולפי זה קרבן התמיד הוקרב לאחר הקרבנות המיוחדים של היום כפי שנידונו במשנה זו, יחד עם הקרבנות שנאמר עליהם שהם קרבים עם תמיד של ערב. עם זאת, יש מי שקובע "ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם אילו ואיל העם ושבעת כבשים תמימים בבגדי זהב, נכנס להוציא את הכף ואת המחתה בבגדי לבן ועושה תמיד של בין ערבים בבגדי זהב"682ספרא, אחרי מות פרק ו ה"ב; בבלי, לב ע"א, וראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 805-804 ותירוצו של הרמב"ן המובא שם. . לכאורה משמע מהברייתא שקרבן התמיד הוקרב לאחר הוצאת הכף והמחתה, ברם ספק גדול אם הברייתא מונה את העבודות לפי סדרן; הסדר בברייתא הוא לפי סוג הבגדים. מכל מקום, לא שמענו מי שאומר שכל הקרבנות קרבים בערב ואחריהם תמיד של בין הערביים. גם רבי אליעזר במשנתנו ובבבלי, הטוען שאת הקרבנות מקריבים בערב, אומר שלפחות חלק מהם קרבים עם התמיד. הסדר שבברייתא נראה אפוא מוזר, וספק אם הוא משקף את לוח הזמנים שבמקדש683ראו עוד וולפסון, מנהג; נאור, מנהג. לשאלה זו של שילוב מערכת הקרבנות השונים ראו תבורי, מועדים, עמ' 263-262. .
אזכור הקרבנות מאפשר להבחין בין הפייטנים הקדומים, שהיו אנשי הלכה, ובין אלו שעקבו בפשטות אחר סדר המשניות. מי שרק עקב אחר המשניות, כמו בעל "אמיץ כח" האשכנזי, מזכיר את קרבנות היום והמוסף אחר שחיטת הפר והשעיר, ללא כל פירוט ואבחנה (כשיטת רבי אליעזר), ואינו מזכיר את קרבנות התמיד. בעל "ארומם לאל" הארץ-ישראלי מזכיר את קרבנות התמיד לפני הבאת הכף והמחתה, מכאן שהכיר את הירושלמי ושקל מתי לשבץ את הקרבת התמיד684יהלום, באין כול, עמ' 187. . יוסי בן יוסי משבץ את הקרבת התמיד אחרי הוצאת הכף והמחתה: "ופשט כלי בד והניחם נצח ורחץ וספג... רצוי תמיד הגיש בערבים"685מירסקי, פיוטי יוסי, עמ' 198. , כמו בברייתא שבתורת כוהנים.