הירושלמי מעיר שיש המחליפים משנה זו במשנה הראשונה בפרק הבא. החילוף הוא בעיית נוסח, ויש לו כמובן השלכות על סדרי העבודה (מג ע"ד). לפי הנוסח שלנו הכוהן הגדול מקטיר תחילה את האברים של הפר והשעיר ואחר כך קורא בתורה, וכך יוצא גם ממשנה ב בפרק הבא, ואילו לפי הנוסח בירושלמי הוא קורא תחילה ואחר כך מקטיר אברים. סדר העבודה כתוב במקרא, ברם בתורה לא נזכרת כלל הקריאה בתורה, ממילא מובנת ההתחבטות היכן יש לשבצה באירועי היום.
בא לו אצל הפר ואצל השעיר הנישרפים – הכוונה לפר ולשעיר שכבר נשחטו ודמם נזרק בקודש הקודשים, על הפרוכת ובהיכל.
קרע[י]ם – בדפוס "קרען" וזה נוסח סביר ומובן יותר, ואף בכתב יד קופמן היו"ד מחוקה, והוציא את אמוריהם נתנם במגס והקטירם על גבי המזבח – כך עושים בכל קרבן שהוא. תיאור מפורש מצוי בהקרבת קרבן הפסח. גם שם נאמר: "קרעו והוציא אימוריו נתנו במגיס והקטירן על גבי המזבח" (משנה, פסחים פ"ה מ"י). האמורים הם הקרביים, ואותם שורפים על המזבח.
נתנם – הכוהן, במגס – המגיס, או המגס, הוא כלי מעין קערה גדולה584ברנד, כלי חרס, עמ' רע-רעב. . מקור השם יווני, וכמו כל כלי המקדש היה עשוי כסף. המגס היה גדול והניחו בו אימורים "של ארבעה ושל חמשה (קרבנות)" (תוס', פסחים פ"ד [ג] ה"י). נראה שלכלי הייתה ידית, אחרת קשה לשאתו. הפועל להגיס (לערבב) בא כנראה משמו של הכלי הזה, והקטירן – הכוהן, על גבי המזבח – הקטרה זו היא למעשה שרפת הבשר, והיא נקראת הקטרה כדי לבטא את הממד הדתי של המעשה. סדר זה של פעולות חוזר גם בקרבנות אחרים, ונראה שהיה הסדר הרגיל585משנה, פסחים פ"ה מ"י; בבלי, סוטה טו ע"א; תוס', מנחות פ"א הט"ז, עמ' 513. . להלן (פ"ז מ"ג) נראה שהקטרת האברים החלה רק מאוחר יותר, יחד עם התמיד של בין הערביים, לפיכך התיאור שבמשנתנו נראה מוזר, שכן משתמע ממנו שההקטרה הייתה כבר בשלב זה. קושיה זו הובילה את הבבלי למסקנה שיש לפרש "להקטירן על גבי מזבח" (סז ע"ב)586ייתכן שקושיית הגמרא והתירוץ מועברים מבבלי, פסחים פה ע"ב. ראו פירושנו לפסחים פ"ה מ"י. , כלומר שהכוהן הגדול נתן את האימורים במגס כדי להקטירן מאוחר יותר, אך הוא לא הקטירן עתה אלא עם התמיד של בין הערביים. יש מהראשונים שהבינו שהבבלי תיקן את גרסת המשנה, אך ניתן לראות בדברים גם הסבר פרשני, והאות וי"ו אינה וי"ו החיבור אלא וי"ו התכלית: "נתנן במגס" כדי "להקטירן". תוצאת לוואי של תפיסה זו היא שהמשנה סטתה מעט מסגנונה המקובל במסכת זו, ומתארת חלקים מעבודת הכוהן שלא לפי סדרם הכרונולוגי המדויק. כפי שראינו לעיל לדעת חכמים חייבים לבצע את העבודות לפי הסדר587ראו פירושנו לעיל, פ"ה מ"ז. , לפיכך מוזר שהמשנה חדלה מלהקפיד על הסדר הכרונולוגי של האירועים. תירוץ הבבלי מחזיר על כנו את סדר האירועים. עם זאת, בהחלט ייתכן שה"סדר" שהמשנה מדברת עליו אינו הסדר שלפיו המשנה כתובה אלא הסדר שהתורה מציעה, ושלתוכו שולבה קריאת התורה588ראו הדיון במבוא בסדר העבודה. .
קלען במקלות – בכתבי יד אחרים ובדפוסים: "במקלעות"589מנ, ר, מפי, O, מ, דו, תא, מב. , משמע שהכוהן הגדול ערבב את האברים זה בזה לגוש אחד. לגרסה "במקלות" יתרון מסוים, שכן מהמקבילות ברור שאת האברים סידרו סביב מקלות, או שתחבו לתוכם מקלות וכך הביאום לשרפה על המזבח: "פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים... היו סובלין אותם במוטות" (משנה, זבחים פי"ב מ"ה-מ"ו), והוציאן לבית השריפה – את האברים סידרו כדי להקטירם על המזבח, ואילו את גוף הפרים שרפו בבית הדשן. התוספתא מספרת: "היכן שורפין אותן, בבית הדשן הגדול חוץ לירושלם, לצפונה של ירושלם, חוץ לשלש מחנות" (תוס', פ"ג [ד] הי"ז). משנת זבחים (פי"ב מ"ה) מדייקת מעט יותר: "פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים בזמן שהם נשרפין כמצותן נשרפים בבית הדשן ומטמאין בגדים ואם אינן נשרפין כמצותן נשרפין בבית הבירה ואינם מטמאים בגדים".
התורה אומרת: "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת... יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו באש את עֹרֹתם ואת בשרם..." (ויקרא טז כז). כבר יוספוס הבין שאת הפר והשעיר יש לשרוף בפרוורי ירושלים: "ואת השני (הכוונה לשעיר השני) מוליכים למקום הטהור ביותר בפרוורי העיר ושורפים אותו שם בלי לנקותו כלל ושורפים אתו גם פר..."590קד', ג 241. . דברי יוספוס מתאימים לנאמר במשנה אלא שסדר הפעולות שונה, וכנראה אין יוספוס מקפיד על סדר האירועים. לא ייתכן לשרוף את הפר והשעיר ואחר כך לזרוק את דמם ולהקטיר את האברים. לסדר במשנה יתרון הגיוני, אך עיקרי הפעולות דומים. הוא מסכים עם המשנה גם לגבי הזאת הדם והקטרת האברים591שם, 243. , עם זאת הוא מציע שינוי קל בסדרי הזאת הדם. "פרוורי ירושלים" שיוספוס מזכיר הם המקום שבו שכן בית הדשן הנזכר כאן.
בית הדשן הגדול הוא המקום ששורפים בו בשר קרבנות שנטמא או שנפסל לאכילה, והוא שכן ליד ה"בירה". בדרך כלל ה"בירה" היא מצודת אנטוניה; זו שכנה צמוד למתחם המקדש, מצפון-מערב לו592על הקִרבה שבין המקדש והבירה ניתן ללמוד מהמקורות המזכירים את הקשר בין השניים. כוהן שנטמא היה הולך "במסיבה ההולכת תחת הבירה" (משנה, תמיד פ"א מ"א; מדות פ"א מ"ט), ולכוהן השורף את הפרה הייתה לשכה מיוחדת "על פני הבירה צפונה מזרחה" (משנה, פרה פ"ג מ"א). . יוספוס אומר שבימי אריסטובלוס (103 לפנה"ס) היה בירושלים מקום בשם "בריס" שנקרא "אחר כך אנטוניה"593מלח', א 75. . הבירה היא, אפוא, המצודה של ירושלים שלימים כונתה "אנטוניה", על שמו של הקיסר אנטוניוס594מלח', א 118; קדמ', טו 403. . אמנם כבר הורדוס שינה את שמו של המקום, אך חכמים ממשיכים להשתמש בשם הקדום. בין הבירה והמקדש היה מעבר, "מסיבה" בלשון חכמים, ואף יוספוס מדבר על המעבר שבין המקדש ו"אנטוניה" או ה"בריס"595ראו משנה תמיד ומדות שם שם; מלח', ב 331-330 ומקורות רבים נוספים. . רבי יוחנן אומר שבהר הבית היה מגדל ושמו "בירה"; זהו ניסוח מאוחר וכוללני, שכן הבירה הייתה מגדל מבוצר מחוץ להר הבית, אך צמוד אליו. ריש לקיש, לעומתו, מפרש שכל הר הבית קרוי "בירה", וזו כבר טעות שהזמן גרמה (ירו', פסחים פ"ז ה"ח, לה ע"א).
אנטוניה הייתה המצודה של ירושלים ונקודת החיבור שבין החומה השנייה וחומת המתחם של הר הבית, והיא מופיעה בבירור במפות ירושלים ששורטטו על ידי חוקרים שונים.
ההלכה קובעת שבית השרפה, הוא בית הדשן שבו נשרף בשר הקודשים שנפגם, שכן מחוץ ל"שלוש המחנות"596ראו למשל ספרא, אחרי מות פרשה ה ה"ה, פב ע"ד ועוד. : "יצאו לבית השרפה, היכן שורפן אותן בבית הדשן הגדול חוץ לירושלם ולצפונה של ירושלים חוץ לשלש מחנות. ולא היו שורפין אותן שלימין אלא מנתחין אותן על ידי עורן כנתחי עולות" (תוס', זבחים פי"א ה"ד, עמ' 495)597השוו תוס', פ"ג (ד) הי"ז; בבלי, סח ע"א-ע"ב. . שלושת המחנות הם תפיסה פרשנית של המקרא ולפיה העולם היהודי של תקופת נדודי בני ישראל במדבר נחלק למעין שלושה מחנות: מחנה כהונה, מחנה לוויה ומחנה ישראל, ומחוץ להם כל יתר העולם. תפיסה זו של העולם הועתקה לירושלים. המקדש זוהה עם מחנה כהונה, מתחם הר הבית עם מחנה לוויה וירושלים המוקפת חומה עם מחנה ישראל. לכל מחנה דיני קדושה משלו. בית השרפה שכן מחוץ לשלושת המחנות, כלומר מחוץ לחומת ירושלים התוחמת את "שלש המחנות". מכיוון שנאמר שהוא שכן ליד הבירה הרי שהחומה הנזכרת היא החומה השנייה, שכן מבנה שישכון מחוץ לחומה השלישית של ירושלים חייב להיות רחוק מהבירה. החומה השלישית הושלמה רק בזמן המרד הגדול, וטבעי הוא שהחומה השנייה היא שנחשבה לתוחמת את ירושלים לענייני קדושה598ספראי, עליה, עמ' 154-153, הקדיש לכך דיון ארוך. . רוב המקורות מציגים כך את הדבר, וקדושת ירושלים מתוארת כך בסתם כדבר מקובל וידוע599כגון משנה, פסחים פ"ז מי"ב ומקורות רבים אחרים. . את המקורות המעטים שמהם יוצא שגם הפרבר ("בי-זיתא") התקדש יש לפרש כמשקפים את השלב האחרון של ימי הבית, לאחר שגובש תהליך התרחבותה של העיר, ואולי לאחר השלמת רוב החומה השלישית. כאמור, יוספוס מתאר את מקום שרפת הפר והשעיר כשוכן ב"פרוורי ירושלים"600קד', ג 243. , ואף הוא מתכוון ככל הנראה לאותו בית דשן. תפיסה זו של שלושת המחנות הייתה מקובלת גם על כתות מדבר יהודה, ובתחום זה שררה אפוא אחדות דעים601ראו שיפמן, ירושלים. בחיבור "מקצת מעשה תורה" (עמ' 26 ועמ' 50) נידונה כנראה, בין השאר, שאלת שרפת הקדשים. המחבר טוען כנראה שהשרפה צריכה להתרחש בצפון המחנה, וירושלים היא מחנה ישראל. הווה אומר, השרפה צריכה להיות בצפון העיר, כמו ההלכה של חז"ל, אך בתוך תחום העיר. .
התלמוד הבבלי נחלק האם יש לשרוף את בשר הקרבנות הללו מצפון למחנה או ממזרחו. הבירה תפסה את החלק המערבי של החומה הצפונית של ירושלים, ויצרה מעין בליטה גדולה בקו החומה. כך נוצר מצב שהשטח ממזרח לבירה מצוי מצפון לחומת ירושלים (החומה השנייה), וכאן שכן בית הדשן הגדול. כך נשמרות כל ההלכות, וכל התיאורים מתאשרים.
אשר לבשר הפר והשעיר, כזכור משנת זבחים קובעת שבזמן שהכול כתקנו, כשהם "נשרפים כמצוותן", הבשר נשרף בבית הבירה, ואם נטמא הוא נשרף בבית הדשן. כפי שראינו, בית הדשן היה ליד בית הבירה ובוודאי לא שרפו בשר קרבנות במצודת הבירה עצמה, אלא לידה. נראה, אפוא, ש"בית הדשן" ו"ליד בית הבירה" הם מקומות סמוכים, אולי שתי מערכות (מדורות) באותו מתחם.
מאמתי מטמאין בגדים – לפי התורה שורפי הבגדים טמאים והם חייבים טבילה (ויקרא טז כו)602בתורה כתוב "ורחץ את בשרו", וחכמים הם שפירשו שהכוונה לטבילה. . המשנה מבררת מתי בדיוק התחייבו הטבילה ורחצת הבגדים, ושאלה דומה נשאלה במשנה הקודמת על המשלח את השעיר.
משיצאו לחומת העזרה – בספרא (אחרי מות פרשה ה ה"ו, פב ע"ד; בבלי, סח ע"א) מובאת דרשה מיוחדת המבארת מדוע "חוץ למחנה" לגבי שרפת הבשר הוא מחוץ לשלושה מחנות אבל "חוץ למחנה" לגבי טומאת בגדים הוא מחוץ לחומת העזרה, והרי בתורה נאמר "והשֹרף אֹתם יכבס בגדיו... ואחרי כן יבוא אל המחנה" (ויקרא טז כח), ולפיכך היה מקום להניח שבשני המקרים מדובר באותו מחנה. הספרא מדייק זאת מהכתוב, אך למעשה אין הוא מסביר את ההבדל. בלשון המקרא יש לכך הסבר פשוט: השורף רשאי לבוא למחנה רק לאחר טבילה; אין כידוע איסור על כניסת טמאים לירושלים, ועל כורחך "מחנה" זה הוא המקדש עצמו. ברם, נראה שלא דרשת הכתובים הובילה לגיבוש ההלכה, אלא הרקע הרֵאלי. שורפי הבשר יצאו מהר הבית לבית הדשן הגדול. בחלק זה חומת הר הבית היא גם חומת ירושלים. ממילא ברור שאין הבדל במקרה זה בין חומת העזרה וחומת ירושלים.
רבי שמעון אומר משייצת האור ברובן – אין השורף, או השורפים, נטמאים עד שיישרף הבשר, כלומר שתיעשה המצווה. בתוספתא נוספה דעתו של רבי יהודה שמטמאים בגדים "משישליכן לאור" (פ"ג [ד] הט"ז). דעתו קרובה לדעתו של רבי שמעון שהטומאה באה לאחר קיום המצווה, והמחלוקת ביניהם נובעת רק מהשאלה ה"טכנית" מתי המצווה מתחילה. מהתוספתא משמע גם שמשנתנו כרבי מאיר.
משנת זבחים (פי"ב מ"ו) מפרטת יותר603הציטוט לפי כתב יד קופמן. : "היו סובלים אותם במוטות". הבשר לא נותח וממילא היה גוף הבהמה כבד, והדרך הסבירה לשאתו הייתה על מיטה או מעין אלונקה. דרך אחרת הייתה להחדיר מעין שיפוד לגוף הבהמה. לפי ההמשך ברור שלפנינו לפחות ארבעה סבלים (שניים ראשונים ושניים אחרונים), ומכאן שההובלה הייתה במיטה בעלת ידיות (מוטות), כנראה כדי שהסבלים לא יגעו בבשר עצמו. המשנה בזבחים ממשיכה: "יצאו הראשונים חוץ לחומת העזרה והאחרונים לא יצאו, הראשונים מיטמין בגדים, והאחרונים אינן מיטמין בגדים, עד שיצאו. יצאו [ו]אלו ואלו אלו ואילו מטמין בגדים רבי שמעון אומר אלו ואלו אינן מיטמין בגדים עד שיצת האור ברובן והותך הבשר". רבי שמעון חולק על תנא קמא במשנת זבחים ובמשנתנו, אם כי הבדל קטן יש בין נוסח דבריו כאן לנוסח דבריו במשנת זבחים. במשנת זבחים הדרישה היא לא רק שהאש תוצת אלא שרוב הבשר, או מעט ממנו, יותך. קשה לדעת מה הנוסח המקורי ומהי ההרחבה או הקיצור.