היזה על טהרו – "טהרו" משמעו גג, החלק העליון הגלוי של חפץ או מתקן. מקור המילה במילה הכנענית "צוהרא" שמשמעה גב או גג512אפשטיין, מבואות, עמ' 236. . בתוספתא נאמר במפורש: "לא היה מזה לא על האפר ולא על הגחלים אלא על גגו של מזבח" (תוס', פ"ג [ד] ה"ב). בתלמוד הבבלי יש דיון האם יש להזות באמצע המזבח או על גבו. המסקנה היא שיש להזות על החלק המגולה שבו; הבבלי מגיע למסקנה זו על בסיס הפסוק "וכעצם השמים לטֹהר" (שמות כד י), וכאילו "טהר" הוא גלוי או ברור כמו עצם השמים. ברור שהתלמוד הבבלי הכיר את המשמעות הנכונה של המשפט במשנה, אך ההסתמכות על הפסוק היא כבר דרשה, או משום שהשורש הלשוני לא היה ברור, או שזו רק דרשה כדי לתלות את הפירוש בפסוק. את הפירוש מציע רבה בר שילה, אך ייתכן שההסתמכות על הפסוק נוספה בידי העורך, ואינה מגוף דבריו.
שלמזבח – ברוב הנוסחאות המילה מחולקת כמו בכתיב המודרני, "של מזבח", והכוונה לחלק העליון של מזבח הזהב.
שבע פעמים – כל הזאה היא שבע פעמים, ומן הסתם הכוהן צריך לספור כמו מקודם.
שירי הדם היה שופך על יסוד המערבית שלמזבח החיצון – המזבח החיצון הוא המזבח הגדול המצוי לפני פתחו של היכל, שם היה שופך את שנשאר בכלי. בסך הכול היו שבע סדרות ובכל אחת מהן שמונה הזאות (אחת למעלה ושבע למטה), ועוד שפיכה אחרונה זו. אבל הירושלמי (ה"ז, מג ע"א) קובע לתומו שהיו ארבעים ושלוש הזאות בסך הכול, ולפי מסורת זו היו אם כן שש סדרות ובכל אחת שבע הזאות (ונראה שאינו מחשב את ההזאה למטה), וההזאה האחרונה היא שפיכת השיריים. השפיכה מכונה "הזאה" אף שאינה דומה להזאות האחרות, שזאת בשפיכה ואלו בהתזה (הזאה).
ושלמזבח החיצון – שיירי הדם שהכוהן מזה על המזבח ביתר ימות השנה, היה שופך על יסוד הדרומי – על יסוד המזבח בצד הדרומי. במקורות האמוראיים מתברר שהדבר שנוי במחלוקת האם יש לשפוך את הדם בדרום, כמו שמשנתנו אומרת (רבנן), או בצפון (רבי אליעזר). התוספתא מביאה דעה: "רבי שמעון אומר אילו ואילו ליסוד דרומי", ואת הדעה שבמשנה התוספתא (והירושלמי) מייחסת לרבי יוסי (תוס', פ"ג [ד] ה"ב; ירו', מב ע"ד). במקבילה אחרת משנתנו שנויה בסתם (ללא שם האומר), ורבי שמעון אומר "אלו ואלו ליסוד מערבי" (תוס', זבחים פ"ו ה"ח, עמ' 488). לעומת זאת משנת זבחים אומרת בפשטות "פר ושעיר של יום הכיפורים... שיירי השם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח חיצון" (פ"ה מ"א), ואילו את הפרים הנשרפים ואת השעירים הנשרפים היה שופך על יסוד מערבי של מזבח חיצון" (שם משנה ב). אצלנו לא נאמר היכן שופכים את שיירי הדם של "הפרים הנשרפים" שאחד מהם הוא הפר של יום הכיפורים. נראה שבמקדש לא היה נוהג אחיד: היו ששפכו ליסוד מערבי, הפונה אל הקודש, והיו ששפכו את הדם של המזבח החיצון על היסוד הדרומי (לכיוון הכבש), או על היסוד המערבי או הצפוני. חלק מההסדרים השונים מופיעים בתוספתא (פ"ו ה"י ואילך; ירו', מב ע"ד). נוהג בלתי אחיד מופיע במשנתנו כמחלוקת. ייתכן גם שכל הדיון נוצר רק בבית המדרש התנאי, ובמקדש היה נוהג בלתי אחיד. גם יוספוס מספר שאת שיירי הדם היה מזה על המזבח הגדול (קד', ג 243)513הניסוח עמום, ולא ברור האם השפיכה הנזכרת בקטע היא ההזאה או שהיה לה כינוי אחר. , אלא שלפי ההלכה במשנה יש שלוש הזאות של דם, מדם השעיר בתוך הקודש, מדם הפר על הפרוכת מבחוץ ומדם התערובת של השניים על המזבח הפנימי (מזבח הזהב), ואילו לפי יוספוס הזאה אחת מדם התערובת אל הקודש (בקודש?) ועל המזבח הגדול. דומה שהניסוח של יוספוס "מגושם" או כללי, וניתן לפרשו באופן שאינו מבטא נוהג אחר מזה המתואר במשנה. בקטע שפרסם סטרגנל מספרותם של בני עדת קומרן514סטרגנל, פסוידו אפיגרפיה. משמע שהם תבעו נוהג שונה. שם נזכרות שתי הזאות, מדם הפר בפנים הקודש ומדם השעיר בחוץ, ההפך מהמשנה. ההזאה על מזבח הזהב ושפיכת השיריים על המזבח החיצון אינן נזכרות. קשה לתאם בין דרישות אלו לתיאור של יוספוס, גם אם נניח שתיאורו כללי. זו, אפוא, מחלוקת כיתתית נוספת בדבר סדרי עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים.
אלו ואילו – כל הדמים הנשפכים על יסודות המזבח זורמים על רצפת ההיכל או העזרה, וכולם מתערבין באמה – המשנה חוזרת במסכת מעילה (פ"ג מ"ג; תוס', זבחים פ"ו ה"ט, עמ' 488). הדם היה נשפך על הרצפה ונשטף בסוף יום העבודה. השטיפה הייתה על ידי הצפת הרצפה במים שזרמו בעזרת מערכת ניקוז משוכללת מתחת להר הבית. על הסדר זה אנו שומעים במשנת פסחים (פ"ה מ"ח). שם מסופר כי גם בשבתות היו הכוהנים פוקקים את אמת המים שהגיעה למקדש, מימיה היו עולים על גדותיה ומציפים את העזרה, ולאחר הניקוי היו פותחים את פתחי הניקוז ומזרימים את מי השפכים. פתחה של האמה המנקזת נתגלה בחפירות מדרום להר הבית (איור 37), ויוצאין לנחל קדרון – האמה הובילה לנחל קדרון, שהוא המוצא הטבעי לניקוז מי גשמים בירושלים ובהר הבית, ונימכרים לגננים לזבל – המים שהיו מעורבים בהם שרידי הדם הם זבל אורגני טוב, ונמכרו בתשלום שגובהו לא נאמר לבעלי החלקות שלאורך הנחל. "גינה" בלשון חכמים היא חלקה קטנה ומושקית המעובדת באופן אינטנסיבי515פליקס, החקלאות, עמ' 288-287. . סביר לטעון שעבור הגננים היה למים אלו ערך מיוחד, שכן הם היו בבחינת מי קודש. ברם, גם מעבר לכך זה היה מקור מים חשוב וקבוע, שכן המקדש נוקה כל יום, ואולי אף פעמים מספר במשך היום, וכמויות המים היו בלתי מבוטלות, ומועלין בהם – איסור מעילה הוא המונח לשימוש אסור ברכוש הקדש, ולכך מוקדשת כל מסכת מעילה. הביטוי "מועלין בהם" משמעו שמותר למעול במים. הקביעה העיקרית וההלכתית היא, אפוא, שמי המקדש אינם קודש, לפיכך ניתן למכרם או לחלקם חינם. ההחלטה למכור את המים הייתה כלכלית, ומעידה על ערנות אנשי הכלכלה של המקדש.
מהמקבילות ברור שמשנתנו היא כדעת רבי מאיר, ברם חכמים סוברים שאין מוכרים את המים: "אין מעילה בדמים". קרוב לוודאי שהכוונה היא שמאפשרים למים לזרום בנחל קדרון וכל הקודם זוכה בהם. אין להבחין בין ה"מים" לבין ה"דמים" המעורבים בהם, שהרי הדם והמים התערבבו לבלי הפרד, ודינם חד הוא. גם רבי שמעון מעורב במחלוקת. בחלק מהמקורות הוא חובר לרבי מאיר (תוס', פ"ג [ד] ה"ב), ובחלקם הוא סובר כחכמים516משנה, מעילה פ"ג מ"ג; תוס', שם פ"א הט"ז; תוס', זבחים פ"ו ה"ח, עמ' 488. בירושלמי, מב ע"ד, רבי שמעון כרבי מאיר, אבל את גרסת הגמרא יש לתקן כמו שמציע בעל קרבן העדה. . מכל מקום, בתנאים אלו ניתנת כמובן עדיפות לבעלי הגינות הסמוכות להר הבית, או שהייתה מערכת פנימית שנועדה לחלק את המים בין הצרכנים בצורה הוגנת כמו בכל מעיין של מים זורמים בארץ.
האיסור להשתמש במים של המקדש או בעצים מחורשות השייכות לו, ומנהגים דומים, רווחו במקדשים במזרח הקדום. המסורת היהודית שונה מעט באופי המשפטי הנוקשה והמדוקדק של האיסורים: בספרותנו הניסוחים משפטיים הרבה יותר ויש בהם תחכום ואבחנות שאין במקדשים אחרים, ובמקרה זה דווקא ספרות חז"ל מקלה יותר. עם זאת, טיב העיסוק וטיב האיסורים במקדשנו ובמקדשי הגויים דומה מבחינה משפטית, אך שונה ברוחו.