נטל את הדם מימי שהוא ממרס בו – כזכור הניח הכוהן הגדול מזרק עם דם משחיטת פרו על הרובד הרביעי של המדרגות בכניסה להיכל498לעיל, פ"ד מ"ג. . שם שמר על הדם אחד הכוהנים על המזרק ודאג למרס את הדם, כלומר לערבבו שלא יקרש. עתה הכוהן הגדול נוטל את הכלי במטרה להזות מהדם בתוך קודש הקודשים, ועל המזבח שבפנים ההיכל (מזבח הזהב), ונכנס למקום שניכנס – "למקום" כאן במשמעות של "בדרך", כלומר הכוהן הגדול נכנס באותו ציר תנועה שבו הלך קודם, אל קודש הקודשים, ועמד במקום שעמד – במקום שבו עמד קודם, כלומר בקודש הקודשים מול אבן השתייה.
והזה ממנו – מן הדם. הזאה זו משמעה טבילת האצבע בדם והתזתו. את ההזאה מבצעים באצבע הקטנה של היד הימנית, "המיומנת שבימין" (ספרא, אחרי מות פרק ג הי"ב, פא ע"ב), אחת למעלן – כלפי התקרה. גם יוספוס אומר שהכוהן היזה על התקרה ועל הרצפה499קד', ג 242. , אך ודאי שלא הגיע עד התקרה הגבוהה, ושבע למטן – כלפי הרצפה, ולא היה מיתכוון להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף – הבבלי (נה ע"א) מסביר "כמנגדנא", ורש"י שם מסביר שהכוונה לתנועת האצבע מלמעלה למטה, כשהוא מזה כלפי מעלה מצדד את ידו כלפי מטה, וההפך. "מצדד" כאן משמעו הפניית גב היד בניגוד לכיוון ההצלפה. הירושלמי (מב ע"ג) אומר "כמטורד", ונראה שכוונתו שהכוהן עמד ופניו אל המערב, כמו כל עובדי העבודה במקדש, ועשה תנועה כמי שמשליך חפץ מיותר מידו.
הזאת הדם היא חיטוי וכפרה. הדם נחשב למחטא, שכן הוא הקרבן שזכה לברכת בורא עולם. ההזאה שבע פעמים רשומה במפורש במקרא: "והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה, ולפני הכפרת יזה שבע פעמים מן הדם באצבעו" (ויקרא טז יד). חז"ל הבינו שמדובר בשתי הזאות, אחת בפנים לכיוון מזרח, על הארון או על אבן השתייה, והשנייה לפני הכפורת על הפרוכת, או לפני הפרוכת (להלן).
וכך היה מונה – בתורה נאמר שהכוהן צריך להזות שבע פעמים, ברם לא נאמר שעליו למנות את פעולותיו. חז"ל דרשו שימנה בקול רם כדי שלא יטעה (ירו', שם שם), אחת אחת [ו]אחת אחת [ו]שתים אחת [ו]שלוש אחת [ו]ארבע אחת [ו]חמש אחת [ו]שש אחת [ו]שבע – זו שיטת המניין של רבי מאיר, ומשנתנו כמותו. רבי יהודה הציע שיטת מנייה שונה במקצת בשמו של רבי אליעזר רבו: "שתים ואחת, שלש ואחת" וכו' (תוס', פ"ב [ג] הט"ז). אין הבדל עקרוני בין השיטות. לפנינו דוגמה נאה לתהליך טבעי. בשלב ראשון נקבעת שיטת מנייה שתפקידה למנוע טעות, בשלב שני השיטה מתקדשת וכל פרט ופרט בדרך הביצוע של המצווה כבר חשוב. פרטים שהם טכניים במקורם הופכים כך לעיקרי מצוות.
יצא – מקודש הקודשים, והיניחו – את המזרק עם דם הפר על כ[א]ן [הזהב] שהיה בהיכל – לא נאמר היכן ניצב הכן ומהי צורתו. אחד מכלי החרס המופיעים בספרות חז"ל הוא הכנונה (כנונא) ששימש להחזקת גחלים500בבלי, שבת מז ע"א; ברנד, כלי חרס, עמ' רמה. , אך גם צורתו של כלי זה אינה ידועה. הכאן (או כן) העשוי ממתכת (זהב) עשוי להיות כלי אחר לחלוטין, ואולי היה מעין שולחן או מדף הנשען על שלוש או ארבע רגליים. להלן נראה שהכוהן הגדול הגיע למזבח מכיוון מזרח501ראו פירושנו להלן, מ"ה. , נראה אפוא שהכן ניצב מזרחית למזבח הזהב.