בכל יום חותה – הכוהן שתפקידו לחתות בגחלים, בשלכסף – במחתה העשויה מכסף, ומערה לתוך של מחתה של זהב והיום – ביום הכיפורים, חותה בשל זהב ובה היה מכניס – את הקטורת לתוך ההיכל ומניחה על המזבח. הבבלי מסביר שזו הייתה הקלה לכוהן וטעמה "משום חולשא דכהן גדול" (מד ע"ד). המחתה הייתה כבדה למדי (להלן), ואם הכוהן הגדול צריך לשאת שתי מחתות יש בכך הכבדה מסוימת. להלן נראה ששיקול זה השפיע גם על נוהגים נוספים.
בכל יום חותה – במחתה, בשל ארבעת קבים – שקיבולה ארבעה קבים. הקב הוא קצת יותר מליטר וחצי427במחקר אין הסכמה בדבר נפח המידות הקבועות. בסאה שישה קבים ונפח הסאה 13-9 ליטר; לדעתנו הייתה הסאה כעשרה ליטר, ראו הנספח לפסחים. , ומערה – את הגחלים, לתוך שלשלושת קבים – מחתה שנפחה שלושה קבים, כלומר קצת פחות מחמישה ליטר, והיום חותה בשלשלושת קבים ובה היה מכניס – ביום הכיפורים הייתה רק מחתה אחת, בה היה חותה ואותה היה מכניס לתוך האולם. יש להניח שהמחתה הוחלפה כדי שלא תהיה מלוכלכת מבחוץ, יתר על כן, בדרך זו הכוהן יכול לשלוט בכמות הגחלים שהוא מכניס למחתה.
רבי יוסה אומר בכל יום חותה בשלסאה – מחתה שנפחה סאה (עשרה ליטר), ומערה בתוך שלשלושת קבים – מחתה שנפחה שלושה קבים, והיום חותה בשלשלושת קבים ובה היה מכניס – ההבדל הוא בסדרי הקטורת של יום יום, אך אין מחלוקת על גודל המחתה ביום הכיפורים.
בכל יום היתה כבידה – המחתה הייתה כבדה, והיום קלה – כדי להקל על הכוהן הגדול. הירושלמי מסביר שדפנות הכלי היו דקות יותר, וכך הייתה פחות כבדה (ירו', מא ע"ג, וראו בבלי, מד ע"ב), בכל יום היתה ידה – ידית המחתה, קצרה והיום ארוכה – הירושלמי (מא ע"ג) אומר שהידית של המחתה הרגילה הייתה קצת יותר מאמה (אמה "גרומה" או "גמודה"), וזו של יום הכיפורים היה אורכה אמה וחצי428ראו ערוך השלם, כרך ב, עמ' 367. . הידית הארוכה נועדה לסייע לכוהן הגדול, כדי שיהיה לו קל יותר, שהרי קל יותר להחזיק כלי שידיתו ארוכה ואפשר להשעינו על כל הזרוע (ירו', מא ע"ב; בבלי, מד ע"ב). מעבר לכך, היה חשוב שבעבודת יום הכיפורים ישתמשו בכלים אחרים מאלו של יום יום, כדי להבליט את המעמד הציבורי וחשיבותו.
בכל יום היה זהבה ירוק – זהב בעל גוון משני של ירוק, והיום אדום – זהב בעל גוון אדמדם, דברי רבי מנחם – איש אינו חולק עליו, ואף איננו מכירים חכם זה. לפי ההקשר הוא מחכמי דור יבנה שעדיין זכרו את ההווי במקדש.
בכל יום מקריב פרס בשחרית – פרס הוא מילה יוונית, πρός (פרוס), ומשמעה "לפני" או "חלק", ולעתים גם חצי. בספרות חז"ל משמעה בדרך כלל חצי, ובעיקר חצי של מנה. המנה הוא מאה זוז (דינר) השווה429שווה בערכו הכספי ובמשקלו כאחד. ערכם של מטבעות כסף (וזהב) נקבע לפי ערך חומר הגלם שבהם. גם ל- 25 שקלים. בספרות הפרשנית הערכות שונות למשקל המנה והשקל, וממילא גם למשקלו של הפרס. פרשנים נקבו במשקל המתאים לדינרים שהם הכירו בארצות הגלות השונות. ברם, דומה שיש לקבוע את משקל המנה לפי משקלו של השקל של חז"ל. השקל שטבעו הרשויות היהודיות שקל 14 גרם430משורר, מטבעות, עמ' 14. , 100 דינר הם אפוא כ- 350 גרם. מנה יומית זו חולקה לשתיים, חצייה (175 גרם) בבוקר, ופרס בין הערבים – מנה נוספת של קטורת הוקטרה בערב, והיום – ביום הכיפורים, מוסיף מלוא חופניו – אין במקורות הגדרה למלוא חופניו, אדרבה, המשנה להלן מדגישה שכל כוהן היה חופן לפי גודל ידו431להלן, פ"ה מ"א. , ברם כפי שנראה להלן ההנחה הייתה שמלוא חופניו זהה בערך לשלוש מנות יומיות.
בכל [יום] היתה דקה – הקטורת נשחקה הדק היטב, [וה]יום דקה מן הדקה – הבבלי והירושלמי מתארים את תהליך הכנת הקטורת. הקטורת הייתה מורכבת מ- 11 מרכיבים עיקריים שמשקלם הכולל 365 מנה. בנוסף לכך שמו בתערובת תשעה קבין (כ- 15 ליטר) כרשינה (כך לפי הירושלמי), או בורית וכרשינה (תשעה קבין מכל חומר, לפי הבבלי), ושלושה סאין ושלושה קבין של יין קפריסין (כ- 35 ליטר), ועוד מעט מלח (בבלי, כריתות ו ע"א; ירו', מא ע"ג)432אנו נוקטים בהערכה שהסאה היא עשרה ליטר בערך. . אם כן, נפח התערובת היה בסך הכול יותר מ- 368 מנה (קצת פחות מ- 130 ליטר), ומשקלה של התערובת הגיע עד 200-180 ק"ג. הספק במשקל נובע מכך שאיננו יכולים לקבוע את המשקל הסגולי של הכרשינה ושל יין הקפריסין, וגם מחמת ההבדל בין הבבלי והירושלמי באשר להכללת הבורית בתרכובת. המקורות דנים בקטורת כאילו משקלה היה מנה ליום ומתעלמים מתוספת הכרשינה, (הבורית?) והיין. את הקטורת היו מכינים בתחילת השנה, אך את המנה של יום הכיפורים היו כותשים שנית לפני החג כדי שתהיה דקה מן הדקה, כפי שמשנתנו דורשת.
הכמות של 365 מנה מתאימה לתפיסה שבשנה 365 יום (ועוד שלוש מנות ליום הכיפורים). תפיסה זו מתאימה ללוח של שנת השמש. הברייתא מעידה על הדים ללוח שנה שמשי, אף שהלוח היהודי המקובל התבסס על שנת ירח, וראו דיוננו במבוא למשנת ראש השנה. יש להניח שבפועל נותרו כל שנה עודפים של קטורת; אי אפשר לתכנן את המנה השנתית בצורה חסכנית ומדויקת, כיוון שקיים חשש שהקטורת לא תספיק, מעט ממנה עלול להישפך, ובוודאי היו גם קשיים לדייק במדידה היומית. מכל מקום המקורות דנים ב"מותר הקטורת", שכן אין להשתמש בקטורת שהוכנה בשנה הקודמת (משנה, שקלים פ"ד מ"ה), ונראה שזו הייתה תופעה רווחת. יש להניח שלקראת שנת העיבור הוכנו מנות קטורת נוספות. אין במקורותינו איסור על הכנת מנות קטורת נוספות באמצע השנה. כמו כן, קשה להניח שבפועל היה ניתן לכתוש כמות כה גדולה של בשמים בראשית השנה ולשמרה טרייה ורעננה כל השנה. בנוסף לכך, יש לתמוה מה עשו הממונים על ייצור הקטורת בכל השנה; אחרי שהוגדרה המנה השנתית לקח תהליך הכתישה זמן מה, אולי אפילו שבועות או חודשים. לכל השאלות המעשיות הללו אין ביטוי במקורותינו – לא למשקל האמיתי של הקטורת, לא לשיטת הכנתה ואף לא לבעיות מעשיות של שמירת הקטורת ושמירת איכותה. דומה שרק חלק מהבעיות המעשיות נידונו במקורותינו, והתיאורים שהשתמרו נשארו ברובם ברמה העקרונית והתאורטית.