קשר לשון של זהורית – זהורית מתפרשת כחוט של פשתן או תולעת שני בלשון המקרא, כלומר חוט הצבוע בחומר שמפיקים מאותה תולעת שני. המקורות מדברים על שני חוטים, האחד קשור בראש השעיר הנשלח לעזאזל והשני נקשר על שערי המקדש. אל החוט השני נקשרו סיפורי נס. החוט אמור להלבין כאשר השעיר של עזאזל מוצא את מותו; אם חטאי ישראל מתכפרים – החוט מלבין, ואם לא – סימן רע הוא לישראל. כמו בבחירת הגורל גם כאן סיפרו שבימי שמעון הצדיק החוט תמיד הלבין, ולאחר מכן לעתים הלבין ולעתים לא (בבלי, לט ע"א), ובארבעים השנים האחרונות של המקדש לא הלבין החוט, כסימן לפורענות (בבלי, לט ע"ב). הירושלמי מספר שבראשונה היו אנשי ירושלים תולים את חוט השני בחלונות ביתם והחוט הלבין אצל חלק מהאנשים, וסימן את מי שחטאיו התכפרו; מבחן פומבי זה גרם לבושה. בשלב שני קשרוהו בפתחו של ההיכל; לעתים היה מלבין ולעתים לא. בשלב שלישי קשרו את החוט בראש השעיר (ירו', פ"ו ה"ו, מג ע"ד)407לגבי החוט בראש השעיר ראו להלן, פ"ו מ"ו. , וכך לא יכלו לדעת אם הלבין או לא. במדרש מאוחר אחד נאמר שפעם היו תולים את החוט בפתח ההיכל בחוץ וכל העם ראו אם הלבין; לאחר שהחוט לא להלבין כנדרש תלו אותו בפנים, כך שלא נחשף לעיני ההמון. המסורות סותרות מעט אחת את השנייה, ואין טעם לנסות ליצור הרמוניזציה ביניהן. מכל מקום, אם כך התרחשו הדברים הרי שניכרת מגמה להפחתת האופי הנסי-מיסטי של המעשה. כל אלו מסורות מאוחרות, כולן משובצות במקורות אמוראיים, אם כי בשם ברייתות. מכל מקום, ספק אם הן מימי הבית. יש גם מקום לטענה כי הן משקפות בעיקר הלכי רוח מאוחרים לימי הבית. בתקופה זו מצד אחד סופרו מעשי נס, ומצד שני הייתה קיימת אצל חז"ל גם מגמה הפוכה, למזער את הנס ולהמעיט בחלקו.
אם כן, מקורות חז"ל מציגים את האמור במשנתנו כטקס שהתגבש רק בסיומו של תהליך. כפי שאמרנו, לשון הזהורית מופיעה בשלושה מעמדים: טהרת מצורע, שרֵפת פרה ושעיר המשתלח. בשני הראשונים היא מרכיב בטקס, ואצלנו היא תופסת מקום חשוב כאמת מבחן מיסטית להצלחת יום הכיפורים. ויינפלד עמד על כך שלמעמד של שילוח השעיר מקבילות כנעניות קדומות מהעולם השמי. הוא נזכר אצל החיתים, וכן הוא נזכר בטקסטים מאבלה408ויינפלד, דברים; צטלי, שילוח השעיר. . בכולם החוט אמור לקשט את הקרבן אשר נשלח למדבר, וקריעתו מהווה סמל לשליחת החטאים, לטהרה, או להפרדה שבין עולם החיים והמתים. אם כן, קשירת חוט דווקא בראש הקרבן ההולך למדבר קדומה ביותר409לעומת זאת לא מצאנו חוט קשור בצוואר או בקרניים בפולחנים הלניסטיים ולא בציורים המתארים פולחנים אלו, ראו האוסף של ון סטרטן, פולחנים. . מובן שערכן של השוואות אלו אינו מוכח.
בראש השעיר המשתלח – המגמה העיקרית הייתה לסמן את השעיר הנשלח לעזאזל, ברם סימון השעיר לא היה רק טכני אלא חלק מהמעמד הציבורי. הירושלמי קובע באיזה מחיר צריך היה לקנות את הלשון, וברור שהיא הייתה יקרה ביותר (מא ע"ג).
העמידו – הכוהן הגדול את השעיר לעזאזל, כנגד בית שילוחו – "כנגד" בלשון חכמים משמעו מול. בית שילוחו הוא השער שדרכו היה נשלח לדרכו האחרונה, ולנשחט – השעיר השני הנשחט לה', כנגד בית שחיטתו – שני פירושים למשפט זה: או שקשרו חוט של זהורית על צווארו של הנשחט, וכך מפרש הבבלי (מא ע"ב), או שהכוהן מעמיד את השעיר השני כנגד המזבח. לפי הפירוש השני "בית שחיטתו" הוא המקום שבו יישחט השעיר, כשם שבית שילוחו הוא המקום שממנו יישלח. לפי הפירוש הראשון "בית שחיטתו" הוא הצוואר שבו שוחטים כל בהמה או חיה. המונח "בית שחיטתו" מופיע לעתים במשמעות של צוואר. המונח רווח בעיקר בתלמוד הבבלי (כו ע"א; פסחים עד ע"א; חולין ח ע"ב), אך מופיע גם במקורות תנאיים מעטים (תוס', חולין פ"ט הי"א, עמ' 511 ועוד), לפיכך יש היגיון פילולוגי בפירוש הבבלי. ברם, המונח "כנגד" משמעו תמיד "מול" ולא "סביב". ייתכן שהמשנה משתמשת בו כדי לנגד את שני השעירים, זה כנגד בית שילוחו וזה כנגד בית שחיטתו. עם כל זאת, יש קושי פרשני בהסבר הבבלי. מהירושלמי משמע שהייתה רק לשון אחת של שעיר, ומכאן שלא קשרו לשון נוספת סביב השעיר השני (מא ע"ג; שקלים פ"ד ה"ב, מח ע"א). בעל הפיוט "באין כול" מפייט: "שלחיו [רגליו] יישר לבית השחיטה", משמע שסבר שבית השחיטה הוא המזבח, כנגד הבבלי. גם יוסי בן יוסי אומר "וזה לבית השחיטה", ומשמע שפירש גם הוא כנגד הבבלי, או יותר נכון שלא הכיר את פירושו. גם מהרי"צ גיאת, אשר הכיר כמובן את הבבלי, פייט "ונשחט מטהו לבית השחיטה...", ומשמע שמביא את השעיר למקום מוגדר, ולא שקושר לו חוט של זהורית.
בא לו אצל פרו – פעם שנייה – אותו פר שעליו התוודה בפעם הקודמת (פ"ג מ"ח), וסמך שתי ידיו עליו ונתודה – הווידוי, משמעותו ונוסחו כבר הופיעו בפ"ג מ"ח לעיל, ובדרך כלל המשנה נמנעת מלחזור על פרטי נוסח. ברם, משנת יומא אינה רק הלכה אלא פרק הווי ונוהג, ולכן נמסר הנוסח המלא. ההבדל בין וידוי זה לבין הווידוי שבפרק הקודם הוא במשפט אני וביתי ובני אהרן – שכן בווידוי הקודם היה רק כנגד "אני וביתי". ההבדל אינו נובע מלשון המקרא. לפי המקרא בשתי הפעמים נאמר "וכפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא טז ו ו- טז יא)410כאמור בפרק הקודם, חז"ל הבינו ש"כפר" משמעו אמירת וידוי. . שני הווידויים נרמזים במקרא, אך ההחלטה לשנות בין הנוסח של הווידוי הראשון לבין הנוסח של הווידוי השני היא של הנהגת המקדש. הבלטה זו כבר מופיעה בתרגום השבעים לספר ויקרא (טז כ; כד). מבחינה חברתית יש בשינוי הבלטה של הכוהנים בתור קבוצה חברתית. הבלטה זו מתאימה למצב החברתי של ימי הבית השני. הברכה "הבוחר בכוהנים" מופיעה בין ברכות הכוהן הגדול והמלך בזמן קריאת התורה411ראו דיוננו להלן, פ"ז מ"א; סוטה פ"ז מ"ז. , ומסכת מידות מסתיימת בברכה "ברוך הוא שבחר באהרן ובבניו לעמוד לשרת לפני ה' בבית קדשי קדשים" (משנה, מדות פ"ה מ"ד). כל אלו ברכות המבליטות את הכוהנים ומעמדם. אין זה מקרה שהברכות נעקרו מהתפילות שהתנסחו לאחר החורבן. השינוי מבטא את ההתפתחויות בחברה היהודית לאחר החורבן ואת הירידה במעמדם של הכוהנים, או את מאבקם של חכמים נגד זכויות היתר של הכוהנים412ראו דיוננו להלן, פ"ז מ"א, ובמבוא למסכת שבת. .
וכך היה אומר אנא השם עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך אנא השם כפר נא וגו'413"וגו' " חסר ב- ר, מנ, ה, מפי, דו, O, ל, מב, מ. בחלק מהם הדבר נובע מכך שכל נוסח הווידוי מצוטט, כפי שהבאנו בגוף הטקסט. – פירשנו את הווידוי באזכורו בפרק הקודם. בחלק מעדי הנוסח חוזר כל הווידוי או קטעים ממנו414ס, מפ, מפי, ג1, מל, ר, צ, מנ, ג18, תא, מב, מדו, ק3. .