המשנה חוזרת לעסוק בעבודת הכוהן הגדול לפי סדר העבודה של יום הכיפורים.
הביאוהו לבית הפרווה – כאמור במשנה ג הייתה לשכת בית הפרווה בצלע הצפונית של העזרה ובה היה מקווה, ובקודש היתה – לשכת בית הפרווה נכללה בתחום המקודש של העזרה. בדרך כלל אין צורך במקווה במקדש עצמו. מי שטמא צריך לעזוב בדחיפות את המקדש ולטבול בחוץ, מה עוד שלפני הכניסה למקדש יש לטבול. רק ביום הכיפורים נוצר מצב, כמעט אבסורדי מבחינה הלכתית-טכנית, שיש לטבול בתחום הקודש עצמו.
פרסו לו סדין שלבוץ בינו לבין העם – כדי שלא ייחשף. המקווה מעצם טיבו מוצנע מהציבור הרחב שנוכח במקדש. ברם כאמור ליוו את הכוהן הגדול כוהנים, ואף אנשים מישראל. הם הלכו עמו למקווה עצמו, ורק לטבילה הסתירוהו.
קידש ידיו ורגליו – קידוש (רחצה של) הידיים והרגליים הוא חובה לפני כל עבודה.
בדפוסים ובכתבי יד אחדים253מפ, ג4, ג15, מל, מיל, ר, צ, מנ, ה, ס, מפי, תא, ל, O, מב, דו, Y. נוסף: "ופשט רבי מאיר אומר פשט קדש ידיו ורגליו" – הווה אומר שלדעת חכמים הפשטת הבגדים היא העבודה שבגללה יש לקדש ידיים ורגליים, ולדעת רבי מאיר העבודה הזו היא הטבילה. עושה רושם שבכתב יד קופמן נשמטה שורה, ובנוסח כפי שהוא לפנינו כלל לא ברור מתי בדיוק טובלים. כפי שכבר ראינו קיימת אי בהירות בדבר דעתו של רבי מאיר. ברור שהוא חולק על אחד מפרטי הטבילה, אך בתלמוד הבבלי נוסחאות שונות בדבר טיב דבריו (לב ע"א). מכל מקום, גם בבבלי וגם בירושלמי דרשות המצדיקות את דעתו של רבי מאיר (בבלי, שם; ירו', מ ע"ג).
קידוש ידיים ורגליים הוא רחיצתם במי הכיור שנשאבו ממנו ב"כלי שרת", כלומר בכד השייך למקדש (תוס', מנחות פ"א ה"ט, עמ' 513). דרך הרחצה מתוארת במפורט: "כיצד הוא מקדש נותן יד ימינו על גבי רגל ימינו, שמאלו על גבי רגל שמאלו משפשף ומרחיץ משפשף ומרחיץ. רבי יהודה אומר אפילו שתי ידים זו על גב זו מקדש. אמרו לו אי אפשר לכן" (תוס', מנחות פ"א ה"י, עמ' 513), אי אפשר משום שצריך יד אחת כדי לשפוך את המים מהכד. הברייתא מניחה כי יש מישהו נוסף השופך את המים על ידיו של הכוהן הגדול. מובן שכל עבודה ללא קידוש ידיים ורגליים פסולה, ויום הכיפורים שונה רק בכך שהכוהן צריך לטבול ולקדש עשר פעמים.
וירד וטבל עלה ונסתפג הביאו לו בגדי לבן – כאמור, עבודת הקודש המיוחדת ליום הכיפורים נעשתה בבגדי פשתן254תרגום השבעים מתרגם בפשטות את המילים "כתֹנת בד קֹדש" (ויקרא טז ד) כ"כתנת פשתן (λινός לינוס) מקודשת". . כמעט כל המקורות העוסקים בצביעה דנים באריגי צמר, ובדרך כלל בגדי הפשתן לא נצבעו. לפיכך, סתם בגדי צבעונים הם בגדי צמר ובגדי לבן הם בגדי פשתן. כך יוצא מהמקורות, וכן משרידי האריגים שבידינו. עם זאת, טעמה של אבחנה זו בלתי נהיר. רש"י וחוקרים בני זמננו טוענים שהצבעים נקלטים טוב פחות על אריגי פשתן255רש"י לבבלי נידה סא ע"ב; פרקר, צבענים, עמ' 15. ; בפועל ניתן לצבוע גם בגדי פשתן, וחוקרים בני זמננו ניסו זאת בהצלחה256פרקר, שם. . ייתכן שצבעי הפשתן עמידים פחות, אך טענה זו לא נבדקה לאורך זמן, ושמא בגדים לבנים נזקקים מטבעם לניקוי תכוף. בגדי פשתן ניתן לכבס לעתים קרובות ולשמור עליהם לבנים וצחורים, לעומתם בגדי צמר קשים לכביסה וקשה לנקותם עד תום. ייתכן שלכן העדיפו בדי פשתן לבנים ובגדי צמר צבעוניים.
אין במקורות הסבר מפורט להעדפת בגדי הפשתן, אך יש לכך רמזים מספר. הירושלמי והבבלי מסבירים שאין זה ראוי שעבודת הקודש תיעשה בזהב, ש"אין קטיגור נעשה סניגור"257ירו', פ"ז ה"ה, מד ע"ב; ויקרא רבה, כא י, עמ' תצ; בבלי, ראש השנה כו ע"א. . הזהב מזכיר את עגל הזהב, ושימש ומשמש לעבודת אלילים, לכן נמנעו מלהשתמש בו במקדש. קשה לקבל הסבר זה כהיסטורי, שכן במקדש היו חפצי זהב רבים. מאידך גיסא, מצויות דרשות מדוע נבחר דווקא פשתן כחומר אריגה. המילה "בגדי" קדש נדרשה כמרמזת על פשתן הגדל כבָד (ענף) אחד (ירו', כלאים פ"ט ה"א, לא ע"ד). פילון מסביר שהכוהנים לובשים דווקא בגדי פשתן ולא בגדי צמר משום שלא ראוי ללבוש בגד שנעשה מחומר הקשור במוות258פילון, על החוקים, א 84. מן הראוי לומר שגזיזת הצמר אינה קשורה לשחיטת הכבשה, וכל הדרשה חסרת רקע רֵאלי. אין צריך לומר שמי שחושש ממותן של בהמות יימנע מלבסס את המקדש על הקרבת עשרות קרבנות דבר יום ביומו. . גם דרשה זו נראית דחוקה, וקשה להניח כי ההלכה התבססה עליה. נראה שכל עבודת המקדש התנהלה בבגדי לבן האמורים לסמל טוהר, פשטות ואולי צניעות כלפי בורא עולם. בפועל לא נשמר אידֵאל הצניעות, וכפי שנראה במשנה הבאה היו בגדי הפשתן יקרים ביותר.
יוספוס מביא דרשה אחת ולפיה הכתונת צריכה להיות מפשתן משום שלפי שמה היא צריכה להיות מכיתנא – פשתן בארמית259קד', ג 153. . ההסבר נחמד אך אינו פשט הכתוב, שכן אי אפשר להניח שבזמן התורה כבר לקחו בחשבון את המשמעות הארמית של המילה. יתר על כן, אין בכך הסבר מדוע כל יתר הבגדים צריכים להיות מפשתן.
דומה שאת התשובה לשאלה מדוע נבחר הפשתן יש לחפש בכללי הטקס. להנהגת המקדש היה חשוב שעבודת הקודש תיעשה בבגדי לבן; אלו מביעים שילוב של חגיגיות, הדר ופשטות. ניתן להכין אריגים לבנים מצמר, אך צבעם של אלו אפרורי במקצת. כדי שבגד הצמר ילבין יש לצבעו או לעבדו בחומר מלבין, ואילו לפשתן צבע לבן טבעי יותר. יתר על כן, בימי בית שני היה הפשתן נדיר ויקר יותר, וממילא גם מהודר יותר. פרטים נוספים על בגדי הכוהן הגדול יידונו להלן260להלן, המשנה הבאה, וכן פ"ז מ"ה. .
ולבש וקידש ידיו ורגליו – קידוש הידיים והרגליים הוא הקדמה הכרחית לקראת העבודות הבאות שהוא אמור לבצע.