לסדר המשנה ראו בסוף פירושנו למשנה זו.
קטורת של שחר היתה קריבה – בכל יום, בין – זריקת הדם לאברים – להעלאת האברים למחצית הכבש. הקטורת שלבין הערבים היתה קריבה בין איברים – העלאת האברים של קרבן תמיד של בין הערבים, לנסכים – להעלאת הנסכים של אותו קרבן. בדרך כלל המקורות ממעטים לדבר על העבודה של בין הערביים. ההנחה היא שכעבודת הבוקר כן עבודת הערב. אבל כפי שראינו בפרק הקודם ספק אם היה פיס לעבודת בין הערביים. כאן אנו רואים שתהלוכת האברים הייתה שונה. את גוף התהלוכה היוו נושאי האברים, לאחר מכן הקטירו את הקטורת, ורק אחר כך המשיכה תהלוכת הנסכים (שלושה כוהנים נוספים). עושה רושם שהנהגת המקדש עשתה מאמצים קטנים יותר לשוות לעבודת הערב אופי חגיגי. אין זאת משום שעבודת הערב חשובה פחות, אלא משום שלקראת אחר הצהריים התדלדל זרם המבקרים והאווירה נעשתה חגיגית פחות ופומבית פחות לקראת נעילת השערים וסגירת המקדש.
אם היה כהן גדול זקן או אסתנס – άστηνος (אסטניס) היא מילה יוונית ומשמעה חסר קיום פיזי או גופני, ובהשאלה גם חולה, ברם במקורותינו היא משמשת במשמעות של מפונק או רגיש: "מערבין לחולה ולאסטניס" (תוס', עירובין פ"ו [ט] ה"ד). האסטניס אינו חולה, אך הוא אוכל אוכל מיוחד. כך אומר רבן גמליאל על עצמו כי הוא אסטניס ולכן רשאי לרחוץ גם בימי אבל, בשעה שהמעשה נאסר על אחרים (משנה, ברכות פ"ב מ"ו). עבודת יום הכיפורים הייתה מפרכת ביותר. מי שהיה זקן ודאי התקשה בכך, והטבילה במים קרים לא הייתה המרכיב הקשה ביותר של היום. מכל מקום, הכוהן הגדול טבל חמש פעמים וודאי שטבילה במים קרים הקשתה על אדם רגיש.
מחמים לו חמים – מחממים לו מים חמים, ומטילים לתוך הצינים – לתוך המים הצוננים, בשביל שתפוג צינתם – אין הכוונה שהמים יהיו חמים, אלא שיהיו קרים פחות. "להפג" משמעו להפסיק. לא היה אפשר להכין לכוהן מקווה של מים חמים, שכן אסור לטבול במים שאובים, אבל מותר להוסיף למקווה מים שאובים בכמות שאינה עולה על שלושה לוגים בכל פעם (כחמישה ליטר מים).
בתוספתא ובתלמודים מובאת דעתו של רבי יהודה שחימום המים היה נעשה על ידי "עששית (או עשתות) של ברזל היו מרתיחין מערב יום הכפורים ומטילין לתוך הצונן" (תוס', פ"א ה"כ; ירו', מ ע"ג; בבלי, לד ע"א). עשתות הן גושי ברזל בלתי מעובד. לכל אחד מהפתרונות חולשות הלכתיות. התלמודים מסבירים שרבי יהודה מתנגד לשפיכת מים שמא יאמר ההמון שהכוהן טובל במים שאובים, ואילו השימוש בעשתות בעייתי. הירושלמי מעלה את הבעיה שגוש הברזל הלוהט התקרר, ויש בכך משום איסור מכבה. התירוץ הוא שהברזל לא היה כה לוהט. הבבלי מעלה את החשש ל"צירוף", כלומר החשש שהברזל הופך לקשה יותר עקב תהליך היציקה שהוא עובר. כך או כך, ברור שזו הייתה פעולה חריגה ומעט בלתי מקובלת בשבתות וימים טובים.
בתקופה זו של ימי בית שני החלו להתפשט בארץ בתי המרחץ שהיו בהם אמבטיות של מים חמים. לכאורה ניתן להתקין גם מקווה של מים חמים שהמים יזרמו בו מעל רצפה מחוממת באש הבוערת מתחתיה. ברם, בפועל לא מצאנו מקווה כה משוכלל. בכל המקוואות בירושלים לא היו סידורי חימום, כולל בתי העשירים של העיר שבהם התגוררו, מן הסתם, גם כוהנים. נראה שבדרך כלל הצליחו בני התקופה להתמודד בהצלחה עם שאלת הקור. פעם אחת נזכר במקורות שרצו לבטל את הטבילה בגליל משום שחששו שבנות הגליל הטובלות במים הקרים "נעקרות" (ירו', ברכות פ"ג ה"ד, ו ע"ג). הטבילה לא בוטלה, ומעניין שאין מציעים שם לחמם מעט את המים כמו לכוהן הגדול.
כל המשנה אינה במקומה. ראשיתה בכלל קבוע הנכון לכל ימות השנה, והמשכה בדיני טבילה המיוחדים ליום הכיפורים. בכלל, אין כאן שמירה על סדר פעילותו של הכוהן הגדול ביום הכיפורים. נראה שלפנינו שריד מעריכתה של המשנה הקדומה. משנה זו הייתה ערוכה בסדר שונה, לא לפי סדר כרונולוגי, וממנה נלקטו משניות לתוך משנתנו. באותה משנה קדומה הופיעה המשנה שלנו אחרי משנה ד מסיבות לא ברורות, והועברה כך לפרקנו. כפי שראינו, אי סדר דומה מאפיין את סוף משנה ב. גם משנתנו וגם החצי השני של משנה ב עוסקים בכללי העבודה, כיצד לטבול וכיצד ומתי להקטיר, ואולי זו הייתה משנה של כללים גדולים.