פרסו סדין שלבוץ בינו לבין העם – הכוהן הגדול לא עבד יחידי במקדש. כמו כל איש מעלה ליוו אותו עוזריו. בהמשך נקבע במפורש שאת הכוהן הגדול מלווים הסגן וראש בית האב244להלן, פ"ג מ"ט; פ"ד מ"א (וראו פירושנו שם); תמיד פ"ו מ"ג. . בפרק הראשון ראינו כי בזמן השהייה בלשכת הפלהדרין ובערב יום הכיפורים ליוו את הכוהן הגדול רבים. יש להניח כי כך היה כל זמן העבודה245בן סירא מספר במפורש על עבודת הכוהן הגדול "סביב לו עטרת בנים" (בן סירא נ יב), ברם, כפי שכבר הערנו (בפירושנו לעיל, פ"א מ"א), אין כל ביטחון שהפרק מתאר את עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים, וסביר שהוא מתאר יום מועד רגיל. . רק בבואו אל קודש הקודשים היה יחידי, והמקורות שיידונו להלן מדגישים זאת. אל מקווה הטהרה הלך הכוהן הגדול עם מלוויו, והם נכנסו עמו אל המקווה, אך פרסו סדין לבל ייחשף בציבור. בוץ הוא השם המקובל לפשתן. חומרי הגלם העיקריים לאריגים היו הצמר והפשתן, ואריגים משני חומרי הגלם נזכרים במקורות246הרשברג, תרבות; ספראי, הכלכלה, עמ' 159-156. ונמצאו במערות מדבר יהודה. עם זאת לא היו רוב אריגי הפשתן בגדים, אלא מטפחות וסדינים. גם במקדש נעשה הסדין מבוץ. המשנה מדגישה את הדבר, אך אינה מביאה לכך סיבה. התלמוד הבבלי מסביר שהדבר נעשה משום שהכוהן הגדול לובש בגדי פשתן (לה ע"א), ואולי יש לכך סיבה מעשית. בדי צמר קשים לכביסה וקולטים כתמי דם, וקשה לנקותם. הפשתן קל יותר וניתן להלבין אותו בחומרים מלבינים טבעיים, ולנצלו ליותר מעבודת קודש אחת.
קידש ידיו ורגליו – זהו הקידוש הראשון; כאמור, קידוש ידיים ורגליים משמעו רחיצתם. קידוש הידיים נובע מההלכה שכל עבודה מתחילה ברחיצה. הכיור שממנו נטלו את המים ייזכר במשנה י להלן, ופשט – את בגדי החול שבהם הילך עד עתה, ירד – למקווה, וטבל עלה ונסתפג – התנגב. לשון דומה יש במשנת יומא חמש פעמים: "פשט ירד וטבל עלה ונסתפג" (פ"ג מ"ו; פ"ז מ"ג; פ"ז מ"ד ועוד). לשון זו מופיעה גם במסכת פרה (פ"ג מ"ח). הדמיון נובע מהמעמד הדומה הכולל טבילה ממצב של טהרה והמשך עבודה בקודש. במסכת יומא מודגש שהטבילה היא לקדושת יתר ואיננה צורך הלכתי, שהרי הכוהן בעצם טהור, אלא שלפני מעשה קודש (במובן הפורמלי של המילה, כלומר הקרבת קרבן), יש לטבול. במסכת פרה, לעומת זאת, ההדגשה (לפחות של חז"ל) היא שהטבילה היא ממצב של טומאה קלה ואיננו רוצים שהכוהן יהיה טהור לקודש, שכן את הפרה שרף מי שטרם "העריב שמשו", כלומר שטבל אך הערב לא בא, ועד בוא הערב הוא מנוע מלהיכנס למקדש. ברם מעתה, לאור הדמיון, אולי גם במעשה פרה אדומה הסיבה לטבילה איננה רק מחלוקת הפרושים עם הצדוקים המתוארת במשנה שם, אלא הרצון להאדיר את המעמד ולטבול לפני מעשה קודש, ועוד יותר לפני מעשה כה חריג המהווה תשתית לכל הביצוע של מערכת הטהרה והקדושה. כאמור, הדמיון הוא גם לשוני ומלמד על בית עריכה דומה שמתחת ידיו יצאו פרקי פרה ופרקי יומא כאחד. משפט דומה מופיע גם במסכת תמיד פ"א מ"א. שם הטבילה היא לצורך טהרה מטומאה, אך הלשון הדומה מעידה על בית עריכה אחד של שלוש משניות מקדש-הווי אלו.
הביאו לו בגדי זהב – לכוהן הגדול היו שתי מערכות בגדים, בגדי זהב ובגדי לבן. בגדי הזהב נועדו להופעות ציבוריות רשמיות במקדש, ובגדי הלבן לעבודת הקודש החשובה יותר. בגדי הזהב נועדו לבטא את העושר, הפאר והטקס, ובגדי הלבן היה בהם יותר מרכיב של פשטות. אלא שבהמשך נראה שבגדי הלבן היו מפוארים ויקרים עוד יותר מבגדי הזהב247להלן, סוף פ"ז. .
ולבש – את בגדי הזהב, קידש ידיו ורגליו – כאמור הקידוש הוא לפני העבודה, לפיכך הוא מקדש ידיים ורגליים לאחר שלבש את בגדי השרת ולפני העבודה. במשנה ו מובאת מחלוקת בין רבי מאיר וחכמים, והבבלי מביא ברייתא שממנה משמע שגם במשנתנו רבי מאיר חולק. לדעתו היה הכוהן הגדול צריך לקדש ידיים ורגליים גם לפני הטבילה (לא ע"ב)248בכתב יד ת נוספו דברי רבי מאיר שבברייתא למשנה. . כבר רב פפא אמר על ברייתא זו "אי תניא תניא" (בבלי, שם), כלומר אם נאמרו דברי רבי מאיר במפורש אי אפשר להתכחש להם, אך יש בדבריו רמז כי עמדה זו אינה הגיונית, ואולי אמר רבי מאיר את דעתו על הטבילות שלהלן, ובכך מסכימים כולם שעל כל טבילה היו שני קידושים. מכל מקום "אי תניא תניא", ואם אכן אמר רבי מאיר את דבריו הרי שלדעתו הטבילה הראשונה, אף שנעשית עדיין מחוץ למקדש, היא חלק מהעבודה. מכל מקום, המשפט "קידש ידיו ורגליו" חסר בחלק מכתבי היד249מפ, ג1, מיל, ה, ס, O, דו, מב, מ. , כלומר הכוהן אינו מקדש ידיים ורגליים לפני פשיטת הבגדים. נוסח זה מושפע כנראה מהדיון בתלמוד הבבלי. חילוף נוסח דומה מצוי להלן (מ"ו).
הביאו לו את התמיד – תחילת העבודה היא התמיד של בוקר, קרצו – "קרץ" הוא מונח קדום לחתך250משנה, פאה פ"ז מ"ד; נידה פ"ו מי"ב, וראו פירושנו לביצה פ"ב מ"ו. הבבלי פירש בלשון כללית יותר, ראו לב ע"ב. . הוא מופיע בספרות חז"ל, אך אינו תדיר. יתרה מזו, אין לו משמעות טכנית של שחיטה, ובספרות חז"ל נעשה, בדרך כלל, שימוש בפועל "שחט". ייתכן שנעשה שימוש במונח זה משום שהכוהן הגדול לא ביצע את כל השחיטה, אלא רק התחיל בה, ואולי זה המונח הקדום ובמהלך תקופת התנאים החליף אותו הפועל "שחט". הירושלמי מציע שני תרגומים שונים למילה: "נכוסא" או "נסוחא" (מ ע"ג). גם הבבלי מתלבט מעט בפירוש המילה ומסיק שהכוונה להרג (לב ע"ב). ההתלבטות של התלמודים מעידה כי הפועל כבר יצא משימוש שוטף. כבדרך אגב אנו למדים על נוהג קבוע של תרגום המשנה לארמית, ועל שימוש בתרגומים הארמיים לתנ"ך לצורך זה251ראו לעיל, פ"א מ"ח. .
ומירק – "למרק" בלשון חכמים משמעו לסיים, והוא מופיע בהקשר של סיום עבודות שחיטה: "מירק את ההפשט, קרע את הלב..." (משנה, תמיד פ"ד מ"ב; עוקצין פ"ב מ"ה), אחר שחיטה על ידו – הכוהן הגדול מבצע את השחיטה הראשונית, אך את הפשטת העור והפרשת האברים עשה כוהן אחר. סדרי עבודה זו מנויים במשנה במסכת תמיד (פ"ד מ"ב-מ"ג).
וקיבל את הדם וזרקו – ביום רגיל קיבל כוהן אחר את הדם והלך למרגלות המזבח לפינה המזרחית-צפונית, זרק מן הדם על הדופן המערבית-דרומית של המזבח, לאחר מכן הקיף את המזבח, זרק מהדם גם בפינה הדרומית-מערבית ושפך את שאר הדם על יסודות הצלע הדרומית של המזבח252משנה, תמיד פ"ד מ"א; בבלי, יד ע"ב. עמדה זו מיוחסת לשמעון איש המצפה. .
נכנס – הכוהן הגדול לתוך ההיכל, להקטיר – את הקטורת של שחרית, ולהטיב את הנירות – המנורה ניצבה בתוך האולם. ההלכה הקפידה שאחד הנרות ידלוק תמיד, לכן טיפלו בנרות בשני סבבים, בכל אחד בחלק מהם. הטבת הנרות משמעה ניקוי החלל משיירי השמן והפיח, התקנת פתילה חדשה וכמובן הדלקת הנר בסוף התהליך. מן המשנה משמע שההקטרה קדמה להדלקת הנרות. במשנת תמיד ההקטרה מתוארת לפני ההדלקה (פ"ה מ"ה); עושה רושם שלאחר הקטרת הקטורת נכנסו הכוהנים לקרוא שמע ואחרי קריאת שמע ביצעו בו בזמן את דישון המזבח הפנימי והטבת הנרות (שם, פ"ו מ"א-מ"ב). הבעיה היא שלאחר הטבת הנרות המשנה חוזרת לספר על מעשיו של מי שזכה בקטורת. לפי פשוטה ייתכן שהקטרת הקטורת הייתה מורכבת משני חלקים: בראשון הכנת הקטורת על המחתה וצבירת הגחלים, ושלב זה מתואר בתמיד פרק ה משנה ד. בשלב השני הוקטרה הקטורת על המזבח, שלב המתואר בפרק ה משנה ה. שלב זה נעשה רק לאחר דישון המזבח הפנימי ולאחר קריאת שמע. ייתכן גם שהשלב השני הוא רק תיקון של הקטרת הקטורת ובדיקת הצורך בתוספת גחלים, וכך משמש ממסכת תמיד. בפרק הראשון נמנו עבודות הכוהן הגדול, ושם היה הסדר "זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנירות" (לעיל, פ"א מ"ב). כפי שאמרנו, לא ברור שהמשנה שם מקפידה על סדר העבודות. הבבלי מנסח את הבעיה כסתירה בין משנת תמיד פ"ד לבין משנת תמיד פ"ה ומציע שני תירוצים, האחד מבוסס על כך שהטבת הנרות התחלקה לשני חלקים, חלק ראשון לפני ההקטרה וחלק שני אחרי ההקטרה, ולפי התירוץ השני לפנינו מחלוקת תנאים בין אבא שאול וחכמים. לדעת אבא שאול מטיב ואחר כך מקטיר, ולדעת חכמים מקטיר ואחר כך מטיב (בבלי, יד ע"ב; לג ע"א). כאמור את סתירת המשניות היה ניתן ליישב, אך הברייתא שהתלמוד הבבלי מביא מעידה במפורש על מחלוקת. משנתנו, אפוא, כחכמים, בניגוד לאבא שאול. כבר ראינו שמשנתנו היא בדרך כלל כשמעון איש המצפה, וייתכן שהוא גם בעל הדעה המופיעה במשנתנו. שאלת הסדר התעוררה משום שלמהלך העבודה נכנס מרכיב חדש של קריאת שמע. שיבוצה הוא שעורר את שאלת הסדר. כאמור, הכוהן הגדול נכנס למקדש להקטרה ולהטבת הנרות, וכן להקריב את הראש ואת האיברים – בכל יום הייתה נערכת תהלוכה ובה שישה כוהנים שנשאו את האברים לחצי הכבש, יחד עם ואת החביתים ואת היין – סך הכול תשעה אנשים. ביום הכיפורים הוביל הכוהן הגדול את התהלוכה, ואין זה סביר שנשא לבד את כל האברים.
המשנה מדלגת על מרכיב נוסף בעבודת היום. במשנת תמיד מסופר על מעמד קריאת שמע שנערך בין הובלת האברים לחצי הכבש לבין הנחתם על המוקד. מרכיב זה חסר במשנת יומא, שכן עבודת יום הכיפורים דמתה, בקטע זה, לעבודת החול. קריאת שמע זו היא כדעת בית הלל, שהרי בית שמאי תובעים שאדם יקרא שמע בקומו ממיטתו.