המשנה ממשיכה בסדרי העבודה של יום יום במקדש. באופן כללי משנתנו (עד אמצע משנה ג) היא קיצור של משנת תמיד, אלא שמשנת תמיד ארוכה בהרבה, וכמובן לא כל הפרטים זהים. למשנה א מקבילה מלאה במסכת תמיד (פ"ג מ"ב).
אמר להם – "להם" הם הכוהנים של בית האב. אלו השכימו קום, אחד מהם תרם את המזבח והכין את מוקד האש לעבודת היום, וחבריו ניקו את המזבח משיירי יום אתמול. הכוהנים כבר הגרילו את הפיס וחילקו את העבודה ביניהם, והכול מוכן לפתיחת המעמד הציבורי הפומבי.
הממונה – הממונה היה האחראי על עבודת היום יום207ראו פירושנו לשקלים פ"ה מ"א. . משנת שקלים, המונה את פקידי המקדש הבכירים, מזכירה את מתתיה (או מתיה208גם בעל מלאכת שלמה מתחבט בנוסח הנכון. ) בן שמואל. כפי שהעלינו הוא היה הממונה בדור האחרון לימי הבית. לפניו היו כמובן ממונים אחרים209ראו פירושנו שם. .
צאו וראו אם היגיע זמן השחיטה – לפי ההמשך נראה שהממונה שלח את אחד הכוהנים (להלן הוא מכונה "הרואה") לבדוק אם הנצה החמה והגיע זמן שחיטה. אם הגיע הזמן החלו הכוהנים בתהליך השחיטה והעלאת האברים, ואחר כך קראו את קריאת שמע (משנה, תמיד פ"ה מ"א).
אם היגיע – הזמן, כלומר אם הנצה החמה, הרואה – הצופה. הכוהנים והממונה עמדו באולם עצמו, וממילא לא היו יכולים לראות אם הנצה החמה מעל ראש הר הזיתים.
אומר בורקי – בנוסח הדפוסים210דו, א, לפ ודפוס וילנא. ברקאי, אך כמעט בכל עדי הנוסח בורקאי211ל, מב, ת, תב, ה5, מל, מפ, מק, מיל, מדק, מנ, מרב, מרש, מרא, מרת4, מגק, מגבג, מפי, כ. ; הצורה "בורקאי" נראית ארמית. חילוף דומה קיים במשנת תמיד. כפי שהראינו, במקדש דיברו בדרך כלל עברית, אך לעתים היו כתובות וקריאות בארמית212ראו נספח ג למסכת שקלים. . משמעות הקריאה היא ללא ספק שהאור האיר, אבל טיבה הלשוני אינו ברור. לפי הנוסח "ברקאי" הייתה הקריאה בעברית. התוספתא אומרת: "אבא יוסי בן חנן אומר ברק בורקי", כלומר האיר (הבריק) הבורקי (פ"א הט"ו). חכם זה חולק מעט על משנתנו ואומר שהקריאה הייתה בעלת שתי מילים. אבל הבבלי גורס את דבריו כך: "רבי ישמעאל אומר ברק ברקאי"213בבלי, כח ע"ב; כט ע"ב, וכן בפיוטים אחדים כגון "זאת היא", מלאכי, סדר העבודה, עמ' 163. , ובירושלמי "מהו בורקי ברקת, תמן אמרין (שם אומרים) ברוק בורקה, אנהר מנהרא (האיר האור)" (ירו', מ ע"ב)214גם כאן מימרה שבירושלמי מצוטטת בתלמוד הבבלי כברייתא, ואמנם עיקר הדברים נאמר בברייתא שבתוספתא. ראו פירושנו לעיל, פ"ב מ"ד. . תמן, שתרגומו "שם", משמעו בסוגיה אחרת, בית מדרש אחר, או בבבל. אם כן ההבדל ברור. לפי המשנה הייתה הקריאה בעלת מילה אחת, "ברקאי" או "בורקאי", כלומר האיר! ביתר המקבילות מובאת דעתו של אבא יוסי בן חנן החולק ואומר שהקריאה הייתה בת שתי מילים, האיר האור! ההבדל בין ברקאי או בורקאי מסתמן כהבדל שבין ארמית במסורת בבל (ברקאי) לבין עברית במסורת ארץ ישראל (בורקאי). מכל מקום, לפנינו שוב עדות לבעיית השפה שבה התנהל המקדש. כידוע, המשנה נכתבה בעברית. קריאה במשנה מעניקה ללומד את הרושם שהמקדש התנהל בעברית. כך גם בהמשך המשנה, חילופי הדברים הטקסיים הם בעברית. ברם אין ללמוד מכך דבר, שכן ייתכן שעורכי המשנה תרגמו את הקריאות לעברית מתוך רצונם להציג את המקדש כדובר בשפת הקודש. לעתים ה"תרגום" לעברית הוא מעשה ידי המעתיקים או עורכים קדמונים, ואינו מגוף המשנה. רק במקומות מועטים נותרו רמזים לשימושו של המקדש בארמית215ראו פירושנו לשקלים פ"ה מ"ג. . מאידך גיסא, אין לבטל את האפשרות שבדרך כלל השתמש המקדש בעברית, וכך גם כתובות רוב הכתובות ששרדו מהמקדש, ורק לעתים חדרה הארמית לחיי היום יום במקדש. לפי הסבר זה, רק במקומות שבהם שרדה הארמית המשנה מעירה על כך, או שהיא מציגה מעין מחלוקת לנוסח הקדום, כמו במשנתנו216ראו בהרחבה בנספח למסכת שקלים. (איור 14).
בפיוט "אז בדעת חקר", המיוחס ליוסי הארץ-ישראלי: "והוא יפן אומר: אם ברק נוגה..."217מלאכי, סדר העבודה, עמ' 40. בעל "אקרא בגרון" (שם, עמ' 108) משתמש כנראה בפיוט "אז בדעת חקר" ואומר "עם ברק נוגה...". בעל "ירואי דוק" מפייט: "סיפרו לו כי נוגה ברק" (מלאכי, שם, עמ' 179). או שלכולם הייתה גרסה כזאת במשנה או בתלמוד, או שהפיוט הארץ-ישראלי הקדום השפיע על פיוטים מאוחרים ממנו. . כאן נשמר הנוסח העברי ובו שתי מילים, כמו בתלמודים. אבל ספק אם זו עדות לנוסח שהיה לפני הפייטן, או לחופש הפיוטי שהוא נוטל לעצמו. כפשוטו ברקאי הוא האיר האור. אבל אפשר גם שהכוונה לשם מקום שהיה הגבול הצפוני של מחוז יהודה יוספוס אומר שהגבול הגיע עד ענווָת של בורקָאי `Ανουάθοθ Βόρκαιοσ (מלחמות ג 51). אווסביוס קורא למקום רק ענואה218אונומסטיקון מהדורת מלמד מס' 112, מהדורת נוטלי ספראי, עמ' 30. .
מתיה בן שמואל אומר – לפי סגנונה המקובל של המשנה היה ניתן להבין שמתתיה (או מתיה) בן שמואל הוא חכם החולק על התנא קמא219כך פירש הרמב"ם, ונגרר בטעות אחר סגנונה הקבוע של המשנה. . ברם, מתתיה בן שמואל הוא שמו של הממונה. לפי פשוטם של דברים, עד עתה נמסר הנוסח המסורתי ומתתיה בן שמואל מוסיף עוד מרכיב לדו שיח זה. מכל מקום, במסורות אחרות אין הוא נזכר כחכם, [האיר] על פני כל המזרח עד שהוא בחברון220בדפוס וילנא, מב, דו, לפ, מיל – "שבחברון". – המזרח כולו הואר עד חברון, כלומר מלוא פני הדרום, שכן חברון היא מדרום לירושלים, או האיר המזרח עד שהאור הגיע לחברון (כך לפי נוסח כתב יד קופמן). במשנה הבאה יוסבר מדוע עולה שאלה זו. אך שוב, לא צורך יש כאן אלא כללי המעמד והטקס, ולא לכל פרט צריך להיות הסבר תפקודי של "צורך" או "חשש", והוא אומר הין – לא ברור מי אומר מה. הבבלי אומר שברור שלא את כל התשובה נתן זה שעומד למעלה, שכן לא ייתכן שהוא השואל והעונה כאחד. לפיכך, התלמוד מציע שתי אפשרויות:
למחבר פיוט "באין כול" הארץ-ישראלי ברור שאת התשובה "הגיע עד חברון" אומר "הרואה", שכן הוא מפייט: "טעם השיבוהו וגם אות נתנו לו". "טעם השיבוהו" הוא המקבילה ל"בורקאי", וההמשך "האיר המזרח..." הוא לדעת הפייטן ראיה או "אות" לכך שהאיר הבורקאי, כלומר לפי הפירוש הראשון בתלמוד. מהרי"צ גיאת אינו מזכיר כלל את התשובה "האיר המזרח". הפייטן נחמיה בן שלמה פייט: "סגן ישאל אם ברק נוגה". נראה שהוא פירש שהממונה שאל אם האיר הנוגה, ובלשון המשנה "האיר פני כל המזרח". המינוח "סגן ישאל" נובע מהסבר הבבלי שסגן הכוהנים הוא הממונה. ברם, כפי שפירשנו, אלו תפקידים שונים, ורק סוגיית התלמוד זיהתה את שני התארים221ראו פירושנו לשקלים פ"ה מ"א. גם בעל מלאכת שלמה אומר שסגן אינו ממונה. אף שפרשן זה הולך, כמעט תמיד, בעקבות התלמוד הבבלי, נראה שהבין שפירוש זה מאולץ. על עצמאותו של פרשן זה, שהעז לעתים לפרש גם שלא כפי הבבלי, ראו בהקדמתנו לפירוש המשניות. . שורה זו מעידה, פעם נוספת, שנחמיה בן שלמה הושפע מהתלמוד הבבלי והכירו. רבי נתן תרגם את המונח "סגן" כ"אלכליפה", וגזרו מהתואר הערבי לשליט המוסלמי. הח'ליף (אלכליפא) הוא ממלא מקומו של מוחמד, והוא מבין שהסגן הוא ממלא מקום הכוהן הגדול. כאמור, זו הפרזה בתפקיד הסגן שהיה צנוע יותר.
הזכרת חברון אינה מקרית, ואינה נובעת רק מתנאיה הגאוגרפיים של העיר. הצופה מירושלים אינו רואה את חברון, ומבטו מגיע לכל היותר עד בית לחם. הירושלמי מסביר שחברון הוזכרה כדי להזכיר "זכות אבות" (ירו', מ ע"ב); חברון הייתה מקום הקודש היהודי השני בחשיבותו אחרי ירושלים. אין כמובן כל מקום להשוואה בינה לבין ירושלים, אך גם היא הייתה מקום קדוש. חכמים הסתייגו מעט מתרבות מקומות הקודש וביקרו אותה, אך בציבור הרחב היה לכך הד רחב יותר. מאוחר יותר, בתקופת התלמוד, קנתה לה תפיסת עולם זו מקום חשוב יותר בבבל מכפי שתפסה בארץ ישראל. עם זאת, גם בימי הבית הייתה למקום הקדוש משמעות דתית-חברתית222ספראי, מקומות הקודש. . השאלה אם האיר המזרח עד חברון נועדה להזכיר את המקום הקדוש ואת המסורות על האבות223ראו הנספח למסכת ברכות. .