פר קרב בעשרים וארבעה – כוהנים, כפי שהמשנה מסבירה: הראש והרגל הראש באחד – כוהן אחד נושא את הראש, והרגל בשנים – שני כוהנים מעלים את הרגל למזבח (הכוהנים השני והשלישי), העוקץ והרגל – שביום יום (בטלה) נישאו בידי אדם אחד, העוקץ – נישא, בשנים – הכוהנים הרביעי והחמישי, והרגל בשנים – הכוהנים השישי והשביעי, החזה והגרה – שביום יום נשא אותם כוהן אחד, נישאים: החזה באחד – כוהן שמיני, והגרה בשנים – כך בכתב היד, ותוקן בצד ל"בשלשה", וכן בכל כתבי היד האחרים. אם כן הכוהנים התשיעי, העשירי והאחד עשר נשאו את הגרה, שתי היידות בשנים – כל רגל (יד) נישאת בידי כוהן אחד (הכוהנים השנים עשר והשלושה עשר), ושתי הדפנות בשנים – הכוהנים הארבעה עשר והחמישה עשר, והקרבים והסלת והיין בשלושה שלושה – כל אחד מהם. כלומר עוד תשעה כוהנים, בסך הכול עשרים וארבעה כוהנים. כל זאת משום שהאיל כבד יותר. ברם, ברור שלא המשקל עיקר אלא הרצון לפאר את המעמד הציבורי, כפי שהירושלמי שהובא לעיל מדגיש: כדי "לעשות פומפי (פומבי) לדבר, על שם 'בבית אלהים נהלך ברגש' " (פ"ב ה"ז, מ ע"א). התוספתא מונה קרבן נוסף המובא בסדר שונה במקצת (בשמונה כוהנים), ומבחינת מבנה המשנה נראה שזו לא מנתה את כל האפשרויות השונות והצירופים האפשריים (תוס', פ"א הי"ג).
במי דברים אמורים בקורבנות הציבור – כל האמור לעיל, סדרי הפיס והתהלוכה כאחד.
"במה דברים אמורים" מתפרש היטב כפרשנות. הבבלי מציג את השאלה כשאלה סגנונית כללית, לפחות על מימרותיו של רבי יהודה: "והאמר רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה אימתי ובמה במשנתנו – אינו אלא לפרש דברי חכמים" (עירובין פא ע"ב; פב ע"א). המקבילה בסנהדרין כה ע"א מוסיפה: "רבי יוחנן אמר: אימתי – לפרש, ובמה – לחלוק". במהלך פירושנו עסקנו במונחים אלו במשניות השונות וראינו כי יש שהם מתארים מחלוקת ויש שהם בוודאי פרשנות (כגון פאה פ"ז מ"א), או שינוי הלכתי מוסכם (כגון משנת מגילה פ"א מ"ג). כך, למשל, במשנת שבועות פ"ז מ"ו יש מחלוקת במשנה; בתוספתא שם (פ"ו ה"ד) דברי רבי יהודה מנוסחים בלשון "במה דברים אמורים" ובתלמודים בלשון "אימתי" (ירו', לח ע"א; בבלי, מח ע"א), וברור שזו מחלוקת לכל דבר. הוא הדין במשנת עירובין (פ"ז מי"א) שבה הביטוי "במה דברים אמורים" בא לציין מחלוקת. במקומות אחרים שביטויים אלה משובצים בהם עדיף לעתים לפרשם כמחלוקת, ולעתים הם באמת פירוש. לא מצינו הבדל שיטתי בין משמעות שימוש המונח בדברי רבי יהודה ובין שימושו בפי חכמים אחרים.
מכל מקום, הבבלי מדגיש את שימושו של רבי יהודה במונחים אלו, ואכן המונח "אימתי" מופיע במשנה כ- 55 פעמים, שליש מהן קשור לרבי יהודה. הווה אומר, חכם זה הרבה להשתמש במונח אם כי הוא לא ייחודי לו. לעומת זאת, המונח "במה (במי) דברים אמורים" מופיע מספר פעמים קרוב, אך רק פעמיים בשמו של רבי יהודה, ודומה שאין זה מונח ייחודי לו.
אבל בקרבנות היחיד אם רצה להקריב מקריב – מי שמביא קרבן בוחר כוהן והאברים מועלים ללא תהלוכה. בתוספתא (פ"א הי"ד) מובאים סיפורים חצי אגדיים על כוהנים יוצאי דופן בכוחם שנשאו קרבנות במשקל רב205גם בעל איגרת אריסטיאס מתפאר בכוחם של הכוהנים, ראו שם צב-צג. . מכל מקום ברור שהרכב התהלוכה לא נקבע מסיבות ביצועיות, אלא נבע מהרצון לפאר את המעמד מחד גיסא, ולהגיע למספר המקודש של שלושה עשר ושל עשרים וארבעה מאידך גיסא.
הפשיטן וניתוחן שאלו – של אלו ואלו שווים – סדרי ההפשטה והניתוח דומים, והמשנה אינה דנה בהם.
אין סיבה לפקפק בטיבה של המסורת במשנה. הפרטים שבה אינם שאובים מהמקרא ואינם סכמטיים. אף שאין בידינו לתמוך במידע ממקורות אחרים, אין סיבה להניח שאין הם משקפים זיכרון, שאולי עומעם מעט (ומכאן המחלוקות). בהעלאתן של מסורות אלו חכמים מבקשים לעצב את זיכרון המקדש כמקום מסודר, שכל פרט ופרט שבו מעוצב לפי כללי סדר ואסטטיקה. גם בעל איגרת אריסטיאס מתאר כך את המקדש (בעיקר צב-צט). במבוא למסכת שקלים סיכמנו מרכיבים אלו, והם אופייניים לתיאור מקדשים בעולם הקדום206קניפ, מקדש, בעיקר עמ' 128 ואילך; גרימס, ביקורת הריטואל. .