תמיד קרב בתשעה – כוהנים הזוכים בפיס, בעשרה או באחד עשר – זוכים, לא פחות ולא יתר – להלן בא הפירוט198למשנה מקבילה בתוספתא ורמזים בירושלמי (לט ע"ד) ובבבלי (כו ע"א). הרמזים מעניקים את הרושם שכל הפירוט לא היה בגוף המשנה וחדר אליה כהסבר בתקופה מאוחרת. תופעה זו, שהסברים שנכתבו בשולי המשנה חדרו לגוף הטקסט, רגילה, אך במקרה זה אין לכך הוכחה. . המשנה מחבבת סגנון זה הקובע סדרת מספרים ומיד אחריהם פירוט והסבר. כך, למשל, פותחות משנת מגילה, משנת סוכה פ"ד מ"א ומשניות אחרות.
עצמו בתשעה – ביום רגיל תשעה איש נושאים את האברים, כמו שראינו במשנה הקודמת, בחג ביד אחד צלוחית שלמים – תשעה נושאים את התמיד, ועוד אחד נושא צלוחית של מים. את המים והיין ניסכו על המזבח. סדרי ניסוך המים נידונים במפורט במסכת סוכה199ראו פירושנו לסוכה פ"ד מ"ט. .
הרי עשרה – כוהנים משתתפים בעבודה, בין הערבים [בין] – המצוי בסוגריים נמחק בידי המגיה, ובטעות יסודו. אולי יש לגרוס "באין", אך אין לגרסה משוערת זו בסיס של ממש בעדי הנוסח שבידינו.
באחד עשר – והמשנה מסבירה, [עצמו] – הטלה של קרבן התמיד, בתשעה – כוהנים כרגיל, ושנים בידם שני גיזרי עצים – בערב הוסיפו למדורת המזבח עוד שני גִזרי עצים. גזרים לא נועדו לשמש רק בתור חומר בעירה אלא נתפסו כקרבן עצמאי200המשפט חסר ב- מל, מיל. .
לרבות את העצים – משפט זה חסר בדפוסים ובכתבי יד נוספים201דפוס וילנא, דו, מ. . נראה שמשפט זה בא כהסבר להלכה בדבר הקרבת גִזרי עצים, והוא מקורי, ובשבת באחד עשר – כיצד? עצמו בתשעה – את אברי קרבן התמיד עצמו הובילו תשעה כוהנים, כרגיל, ושנים בידם שני בזיכי לבונה שללחם הפנים – לחם הפנים הוחלף כל שבת וההחלפה נעשתה כנראה מיד אחרי תהלוכת האברים, ובשבת שבתוך החג – בחג הסוכות היו אחד עשר כוהנים כמו בכל שבת, וביד אחד – ועוד כוהן ובידו צלוחית בשמים – צריך להיות של מים, כמו שראינו לעיל. בסך הכול שנים עשר כוהנים, ועוד ארבעה זכו בפיס בעבודות האחרות, ובסך הכול שישה עשר איש. הבבלי (כו ע"ב) מזכיר שיש דעה ולפיה היו שבעה עשר כוהנים, שכן כוהן נוסף הביא את האברים מאמצע הכבש למדורה עצמה, שלא כרבי יהודה הטוען שכוהן נוסף נשא את מחתת הגחלים של הקטורת. למימרה זו אין מקבילות והיא מעוררת קושי, שכן דברי רבי יהודה מוסבים על הפיס השלישי, וגם העלאת האברים נכללה בפיס הרביעי202ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 738, ואוצר הגאונים ליומא, עמ' 92. . יש המפרשים וגורסים במשנה הפוך, שמשנתנו היא אליבא דרבי אליעזר בן יעקב, והוא מוסיף זוכה נוסף בפיס הראשון. לדעתו מי שמעלה אברים למזבח הוגרל בפיס הראשון, ולדעת רבי יהודה מי שנושא את המחתה הוגרל אף הוא בפיס הראשון; משנתנו המונה שישה עשר זוכים אינה כדעת שני תנאים אלו. כל הפירושים קשים, שכן מה הטעם לכלול בזוכים בפיס הראשון את המשך העבודות, ואם כך הוא – מדוע לא נכלל במספר הזוכים גם מי שזכה בהקטרת הקטורת? יתר על כן, העלאת אברים ונשיאת מחתה היו דבר יום ביומו. לו רצה מישהו לחלוק על כך היה צריך לומר שמספר הזוכים הבסיסי אינו שלושה עשר אלא ארבעה עשר או חמישה עשר. מלשון הברייתא נראה שהזוכה השבעה עשר הוא ביום חריג ומיוחד, ומי ששנה דעה זו חולק על פרט כלשהו, ולא על המבנה הכללי של המשנה.
ייתכן להציע פירוש אחר ולפיו הפיס השבעה עשר היה לחלבי שעיר של חג הסוכות. רבי אליעזר בן יעקב סובר שמי שהעלה אברים לכבש העלה גם את חלבי השעיר, אך דבריו מנוסחים כך שברור שיש גם מי שחולק עליו: "רבי ליעזר בן יעקב אומר לא היה פייס לחלבי שעיר אלא מי שהיה מעלה אברים לכבש מעלה אותן" (תוס', פ"א הי"א; סוכה פ"ד הט"ו). ברור שדבריו מתייחסים למימרה אחרת שאבדה ולפיה היה פיס למי שהעלה את חלבי השעיר, וכך יש תפקיד נוסף שאינו נרמז במשנתנו. איננו יודעים מי אמר את המימרה, אך רבי אליעזר בן יעקב חולק על כך203לפי פירוש זה הקביעה של הבבלי שמשנתנו אינה כרבי יהודה היא קביעה כללית המושפעת מהסוגיה הקצרה ביומא כה ע"ב. .
צלוחית היא כד חרס קטן שפיו צר במיוחד. את המים לניסוך המים הביאו בצלוחית, ואף את היין הביאו בכלי דומה204ברנד, כלי חרס, עמ' תנג-תסב. . צלוחיות ניתן לייצר גם ממתכת או זכוכית, והשתמשו בהן לאגירת נוזלים יקרים כשמני בשמים (איור 13).