בכל יום – רגיל, תורמים את המזבח – תרומת המזבח היא תחילת עבודת היום, והיא נעשית עוד לפני תחילת הבוקר. המעמד מתואר במסכת תמיד. התורם רחץ את ידיו ורגליו ("קדש" בלשון המשנה), עלה למזבח שרחשו בו גחלים מיום האתמול, לקח במחתה גחלים והניחן ממזרח לכבש. גחלים אלו שימשו להספקת אש למקדש ביום החדש. בשלב מאוחר יותר ניקו הכוהנים את המזבח משיירי השרפה והבשר של יום אתמול ופינוהו לעבודת היום החדש (משנה, תמיד פ"א מ"ג). עבודה זו נעשתה מיד לאחר פתיחת שערי המקדש לפנות בוקר, מקרות הגבר או שסמוך לו בין מלפניו ובין מלאחריו – זמן תרומת הדשן, או תרומת מזבח, היא בדרך כלל מקרות הגבר, כלומר לפנות בוקר. התיאור במסכת תמיד נוקט בדיוק באותו מינוח, ובהמשך נאמר "נכנסו אחריו (כוהני המשמרת אחרי הממונה) ושתי אבוקות של אור בידם". ברור, אפוא, שמדובר על ראשית הבוקר. עם זאת, למונח "קריאת הגבר" הוצעו בתלמודים שלושה פירושים שונים. בתלמודים מסופר שכאשר ירד רב לבבל הוא שימש בתור מתורגמן ("אמורא") בבית המדרש של שילה154מתורגמן היה מי שהציע את המשנה בקול רם, וחזר ואמר בקול רם את דברי הרב והסבירם. מן הסיפור משמע שהמשנה בתמיד או ביומא הייתה מוכרת ומקובלת. יתר על כן, נראה שהלימוד היה בארמית. . שילה היה חכם בבלי ותיק, ותורתו היא תורת בבל של סוף תקופת התנאים. הלימוד בישיבה היה בארמית, ורב תרגם את דברי המשנה "קרא גברא" – "קרא האיש". לפי ההקשר מדובר בקריאת הממונה או הכרוז המכריז על פתיחת השערים ותחילת העבודה. שילה התפלא מדוע אין הוא מתרגם "קרא תרנגולא" – "קרא התרנגול", ורב עמד על דעתו בתוקף. הוויכוח הוא עימות בין תורת בבל המקובלת לבין סמכותו של רב כמי שבא מארץ ישראל, מחצרו ומבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא (בבלי, כ ע"א; ירו', סוכה פ"ה ה"ה, נה ע"ג; שקלים פ"ה ה"א, מח ע"ד). בירושלמי מופיע פעם אחת הסיפור בנוסח זה, ופעם שנייה נאמר בו שרב תרגם "אכריז כרוזא" (ירו', שקלים שם). מבחינה עניינית נראה שדווקא החכם הבבלי הוותיק, אך נטול היוקרה, צדק. "גבר" משמעו, בין השאר, תרנגול, והמונח "קריאת הגבר" הוא מונח מקובל לבוקר המאופיין בקריאת השכווי. הבבלי עצמו (כא ע"א) מביא הוכחה מהברייתא: "היוצא לדרך קודם קריאת הגבר". יש לכך ראיות תנאיות נוספות. המונח היה מקובל בארץ ישראל גם בספרות האמוראית, כגון "קרא הגבר אומר ברוך155להלן, פ"ג מ"ד. חכם הרזים" (ירו', ברכות פ"ט ה"א, יב ע"ג), או "מותר לוכל עד שייאור המזרח, דברי רבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד קריאת הגבר" (ירו', תענית פ"א ה"ד, סד ע"ג), וכמוהם מקורות נוספים.
כבדרך אגב אנו למדים על נוהג קבוע של תרגום המשנה לארמית, כמרכיב במהלך הלימוד. לנוהג זה יש רמזים נוספים156ראו דיוננו במסכת שקלים פ"ה מ"ג ונספח ב למסכת שקלים. . כך, למשל, בתלמודים למסכת כלאים157עיקר הפירושים הם בירושלמי למסכת כלאים; בתלמוד הבבלי פזורות רשימות דומות אגב סוגיות שונות. מובאים פירושי מילים קשות וזיהויים מסוג אחר. שפת המשנה היא כידוע עברית, וכל הזיהויים הם בארמית ולעתים שמות יווניים. המשנה הראשונה במסכת מונה את סוגי הדגנים, ובבבלי: "כוסמין – גולבא, שיפון – דישרא, שיבולת שועל – שבילי תעלא" (פסחים לה ע"א). ייתכן שהיה צורך פרשני להציג זיהוי לשיבולת השועל שהייתה נדירה, אבל קשה להניח שהיה מי שלא הכיר דגן מקובל ככוסמין. המקבילה הארץ-ישראלית מדגישה פן זה ביתר שאת. בירושלמי מובאת מסורת מעניינת: "רבי יוסי בשם רבי חייא בר ווא אשכחון כתיב על פינקסיה דרבי הלל בי רבי וולס (אלס) רבי יונה בשם רבי חייא בר ווא אשכחון כתיב על כותלא דרבי הלל בי רבי אלס פילה, פישונה, גילבונה, מילותה, סרפוונה, פסילתה" (כלאים פ"א ה"א, כז ע"א – מצאו כתוב על פנקסו של רבי הלל בן רבי וולס... פילה [פול בארמית], פישונה [ספיר ביוונית], גילבונה [פורקדן], מילותה [טופח], סרפוונה [פול לבן], פסילתה [היא שעועית]). כפי שנראה בפירושנו למשנה זו, כל השמות היווניים הם תרגומים-זיהויים לשמות העבריים במשנה, והחכם רשם את תרגומם ליוונית המקומית, או כפי שהם מכונים בצורה יוונית. ה"מילון" היה רשום על הפנקס או על הכותל.
בשני התלמודים שהבאנו יש זיהויים למשנה א שבפרק הראשון של מסכת כלאים, חוץ מחיטה, זונין ושעורה, שהם המינים הנפוצים ביותר. בתלמודים למשנה ב באותו פרק מצויים זיהויים בארמית לחזרת, עולשין, טרקסימון ואף ל"כרישים" שהיו ירק נפוץ ביותר ממיני הקפלוטות (ראו פירושנו למשנה). גם למשנה ג יש סדרת זיהויים, ושוב המינים הראשונים אינם מזוהים ורק המינים שבהמשך המשנה מזוהים. ציטטנו את הירושלמי והדגשנו את הזיהויים שאינם בגוף המשנה: "הוסיף רבי עקיבה השום והשומנית תומניתה, הבצל והבצלצול פלל גולה, התורמוס והפלוסלוס פרמועה ואינן כלאים זה בזה" (ירו', שם). הזיהויים הם רק לבן הזוג השני (שומית, בצלצול ופלוסלוס) ולא לבן הזוג הראשון (שום, בצל ותורמוס). בצלצול (צנון) לא היה נדיר, אבל לפי כמות האזכורים שבספרות חז"ל היה שכיח פחות מהבצל. הוא הדין בשומנית, שהייתה שכיחה פחות מהשום. התרגומים ניתנים אפוא למינים שאינם תדירים, אך גם אינם נדירים ביותר ושכיחותם מצויה. גם במשנה ד באותו פרק יש זיהוי: "פרישין אמר רבי יונה אספרלגין" (ירו', שם).
בפרק התשיעי מובאת שוב רשימה של מיני בגדים, והתרגום מפרש ומזהה: "השיריין מטכסה והכלך אגבין קיסריי אמר רבן שמעון בן גמליאל חיזרתי על כל מפרשי הים ואמרו כלכה שמו" (ירו', כלאים פ"ט ה"ב, לב ע"א). כאן מתקבל הרושם שהאמוראים אינם מכירים היטב את הכלך, אבל יש לו שם ארמי (כלכה), ואותו התנא רבן שמעון בן גמליאל מכיר, וכן שם יווני המקובל בקיסריה. השיראים (שיריים) הם משי, ומוהא הוא השם היווני. שוב, המשי לא היה תדיר ביותר אבל גם לא נדיר, אם כי ייתכן שבציבור רווח השם היווני ולא הצורה העברית הארכאית158"שיריים" היא מילה עברית אך שאולה מהיוונית, ראו פירושנו להלן, פ"ט מ"ב. .
התופעה אינה בלעדית למסכת כלאים אלא לכל המשניות המונות סדרות של שמות. כך, למשל, התלמוד הבבלי מתרגם את המשנה הראשונה במסכת דמאי המונה את "הקלין שבדמאי" (הזיהויים מודגשים): " 'שיתין' – אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מין תאנים, 'רימין' – כנדי, 'העוזרדין' – טולשי, 'בנות שוח' – אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: תאיני חיורתא, 'בנות שקמה' – אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: דובלי, 'גופנין' – שילהי גופני, 'נצפה' – פרחה, 'נובלות תמרה' – רבי אילעא ורבי זירא, חד אמר: בושלי כמרא, וחד אמר: תמרי דזיקא" (בבלי, ברכות מ ע"ב).
דוגמה אחרת היא הפירוש לרשימת החומרים המתאימים לשמש בתור חומרי בעירה (שבת פ"א מ"א). גם שם מובאת בבבלי (כ ע"ב) סדרת פירושים. דומה שזו הייתה סדרה ערוכה, אלא שבמהלך הסוגיה היא פורקה ומצוטטת כפירושים למילים בודדות. גם בירושלמי (ד ע"ב) מובאים פירושים לחלק מהשמות, אם כי הפירושים אינם נראים כסדרה ערוכה אלא כפירושים בודדים.
בספרות חז"ל יש עוד עשרות מקרים של פירושי מילים שבמשנה, ברם המקרים שהבאנו, ומקרים דומים, שונים במרכיבים אחדים:
א. מדובר בסדרת פירושים ולא בפירוש בודד.
ב. המילים שפורשו אינן נדירות; אולי גם אינן שכיחות מאוד, אבל קרוב לוודאי שלא נצרכו לפירוש וכל אדם הכיר אותן.
ג. הפירוש הוא תרגום, בדרך כלל לארמית, לעתים תרגום מילולי (שיבולת שועל – שבילי תעלא).
החברה היהודית בארץ ישראל הייתה דו לשונית, וכמעט כל אחד ידע ודיבר עברית וארמית159על כך ראו בהרחבה בנספח למסכת שקלים. . בתנאים אלו לא היה צורך בתרגום של המשנה הכתובה עברית, אך נראה שלעתים התנהל הלימוד בארמית ואז נדרש טקסט ארמי, ולכך נועדו תרגומי המילים והמונחים.
מסקנתנו מתקשרת להצעה אחרת, שכבר העלינו, בדבר תרגום שיטתי של המשנה לארמית כרכיב בהבנת המשנה והסברתה160ראו פירושנו לשקלים פ"א מ"ח; פ"ג מ"ד; סוכה פ"ג מ"ג; פ"ד מ"ה; כלאים פ"א מ"א-מ"ג; שבת פ"ב מ"א, וראו נספח ג למסכת שקלים. . העדויות על כך הן מארץ ישראל ומבבל כאחת, כבר מראשית תקופת האמוראים.
הירושלמי במסכת סוכה מביא כטיעון לסיוע לשיטתו של רב את בן גבר, שהוא אחד הממונים במקדש (משנה, שקלים פ"ה מ"א), וטוען שאי אפשר לתרגם את שמו בן תרנגולא. ברם זה טיעון מוזר במקצת, שכן שילה לא טען שתמיד צריך לתרגם כך. בן גבר הוא ללא ספק שם אדם, ואין לו כל קשר לדיון שלפנינו. בירושלמי שקלים הטיעון בעייתי עוד יותר ומשתמע ממנו שבן גבר היה הכרוז, ו"קרא הגבר" היינו שבן גבר קרא. ברם כל המקורות מעידים שהכרוז היה גביני, ובן גבר היה ממונה על נעילת השערים. דומה שהטיעון הראשוני מצוי בבבלי יומא. כאן טיעונו של רב מבוסס על ההיגיון שמשנה. כל פעילות במקדש מתחילה בכך שמישהו קורא לפעולה, פעם זה "הממונה" ופעם "גביני הכרוז". לפיכך, "קרא הגבר" משמעו שאדם אחד קורא לכוהנים להתחיל בעבודה. רב פירש את המילה במשנה מתוך זיקה לארמית. בארמית "גברא" משמעו אדם, ורב פירש את המילה העברית על בסיס תרגומה הארמי (בשפת המדע תכונה התופעה "ארמאיזם"). העורכים בשתי הסוגיות בירושלמי שיבשו את טיעונו של רב והעלו בכך מעין גרסה מחודשת ברשימת הממונים שבמסכת שקלים.
וביום הכיפורים מחצות – הכוהן הגדול התחיל בעבודת היום כבר בחצות הלילה, זאת כדי שיספיק לסיים את משימותיו, ואולי גם כדי להאדיר את המעמד הציבורי. בכל השנה נסגר המקדש בלילה, וביום הכיפורים היה פתוח כל הלילה כדי לאפשר את עבודת הכוהן הגדול.
וברגלים מאשמורת הראשונה – ברגלים הקדימו את פתיחת השערים לאשמורת הראשונה, כיוון שהעבודה הייתה רבה מאוד. בירושלמי מובאים דברי רבי מנה ההופך את המסורת ואומר שברגלים תרמו בחצות, וביום כיפור מאשמורת ראשונה. הפייטנים אינם מזכירים את דברי רבי מנה אך ברובם לא נאמר מתי העבודה מתחילה, להוציא את הפיוט האיטלקי161לסקירת הפיוטים ראו במבוא. המזכיר את חצות הלילה.
לא היתה מקרות הגבר – הצורה "מקרות" מקבילה לצורה "קריאת" שברוב כתבי היד ובדפוסים.
מגעת עד שהיתה עזרה מליאה מישראל – גם בלילה היו רבים נוכחים במקדש, כדי שתישמע הברה והכוהן הגדול לא ירגיש בודד. לפנות בוקר כבר זרמו המונים למקדש כדי לראות את עבודת הכוהן הגדול מראשיתה, אף שאין להם כל תפקיד רשמי פרט לעניית "אמן", כפי שמתואר להלן. אך המשנה מדגישה כאן את המעורבות הציבורית בעבודת הקודש162ראו גם פירושנו לפ"ד מ"א. .