בערב יום הכיפורים, לאחר הסעודה הקלה שסעד הכוהן הגדול, מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה – כאן כבר מצטייר הכוהן הגדול לא כגורם המרכזי, שמוסרים לשירותו זקנים, אלא כבורג במערכת ואותו מוסרים מיד ליד. זקני כהונה אינם דווקא חכמים כמובן, אך מההמשך משמע שהיו קרובים לפרושים.
הוליכוהו לעליית116רק בדפוס וילנא נמחקה המילה "עליית". בית אבטינס – בית אבטינס היא המשפחה שהכינה את הקטורת למקדש. לשכתה הייתה בית המלאכה לעשיית הקטורת. מעליה היה אולם ובו נערכו ההכנות האחרונות לעבודת החג. הפייטנים קוראים למקום "עלית רקחים" ("באין כול", יוסי בן יוסי). מלשון המשנה לא ברור מי הוליך את הכוהן הגדול, זקני כהונה או זקני בית הדין, ונדון בכך להלן. יש להניח כי עליית בית אבטינס נבחרה בגלל קרבתה ללשכת הפלהדרין, וכך מסביר הירושלמי. התלמוד הבבלי מסביר שבבית אבטינס לימדוהו לחפון קטורת. ברם, כפי שראינו, למד זאת כבר הכוהן הגדול בשבעת ימי עבודתו. רוב הפייטנים אינם מזכירים את הסבר הבבלי, חוץ מנוסח אחד של "אתה כוננת" (לפי בעל שפעת רננים), והפיוט "אמיץ כח" האשכנזי. ייתכן מאוד שלשכת בית אבטינס נבחרה ללא קשר לחפינת הקטורת, אלא משום שהיה בה אולם מתאים לשהות הכוהן הגדול בליל החג (איור 7), אולם שאליו יכלו להיכנס גם מי שאינם כוהנים.
השביעוהו117ב- דפוס וילנא, תב, מדק: "והשביעוהו". וניפטרו – ראו להלן, והלכו להם – כאן בוודאי הכוונה לזקני בית הדין שהלכו, ועם הכוהן נשארו זקני הכהונה. מעתה מתחילה עבודת הקודש, והיא עניין לכוהנים בלבד. נוסח השבועה הוא כך:
ואומרים לו אישי כהן גדול118ראו דיוננו לעיל, מ"ג. אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחינו ושלוח בית דין – לפי נוסח זה משמע שהמשביעים הם זקני בית הדין, שהם "שלוחי בית דין". יתר על כן, להלן ברור שהמשביעים הם נציגי הפרושים, וסביר שאלו נציגי בית הדין. הווה אומר שהסדר הכרונולוגי הוא שזקני בית הדין, יחד עם זקני הכהונה, השביעו את הכוהן הגדול ורק אז הלכו להם. מהר"צ גיאת קובע שזקני בית הדין משביעים את הכוהן119בעל הפיוט "באין כול" משנה את סדר המשנה וסבור שהמסירה לזקני הכהונה התחוללה עוד לפני הבוקר של ערב יום הכיפורים. , ואילו יוסי בן יוסי קובע בפשטות שאלו היו זקני הכהונה: "ראשי שבטו... השביעו בשם בעלית הרקחים", וכן יוצא מהפיוט האיטלקי "אזכר סלה". נחמיה בן שלמה120נחמיה בן שלמה, עמ' 253. מפייט: "יפרישוהו שבעה זקנים שלשה מראשי... וארבעה מפרחי כוהנים", ואולי יש להשלים "שלשה מראשי דין". זו פרשנות מעניינת ולפיה נמסרו לכוהן הגדול שבעה זקנים, חלקם מזקני בית דין וחלקם כוהנים. אין לפרשנות זו בסיס במקורות שבידינו, ומן הסתם הייתה בידיו מסורת שונה.
משביעים אנו עליך במי ששכין את שמו – ובדפוס "ששיכן". המשנה נוקטת בלשון מקראית מובהקת. המקדש הוא מקום משכנו של שם ה': "לשכן שמו שם" (דברים יב, יא) או "לשום את שמו שם" (דברים יב, ה)121כך בכמה פסוקים בדברים פרקים יב, ו- טז; ירמיהו ז, יב; תהלים סט, לז; עד, ז; עזרא ו, יב; נחמיה א, ט. . התפיסה שהשכינה שוכנת במקדש דווקא איננה העמדה היחידה המצויה במקורות. לעומתה קיימת תפיסה אחרת שה' שוכן בכל מקום, ובכל מקום שבו יתפלל בן אנוש לבורא עולם ייענה באותה מידה. תפיסה זו מתבססת על הפסוק בשמות: "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ, כ). שתי התפיסות משקפות את המתח בין בית ה' לתפיסה מופשטת יותר של מהות המקדש והמזבח. התפיסות השונות כביטוי למהות השכינה באות לידי ביטוי בדברי הלל לַפסוק בשמות: "אם תבוא לביתי... שנאמר..." (תוס', סוכה פ"ד ה"ג), ובדרשתו של רבי חנניא איש כפר חלפתא: "שכינה שרויה ביניהם" (משנה, אבות פ"ג מ"ו).
בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך – עבודת הכוהן הגדול לא הייתה בפומבי: בכניסתו לבית קודש הקודשים נעלם לזמן קצר מעיני הקהל, והיה לבד לגמרי, אבל גם בכל יתר חלקי העבודה בהיכל היה לבד, אם כי מניתוח סדר העבודה ברור שהיה צריך לידו עוזרים. כך, למשל, את תהלוכת אברי התמיד לא היה יכול לבצע לבד; מישהו היה צריך לפרוס את סדין הבוץ שיפריד בינו ובין העם, וכן עבודות אחרות שבהן נזקק הכוהן הגדול לסיוע122להלן, פ"ג מ"ב. . רק בצאתו מההיכל היה חשוף לגמרי לעיני הציבור כולו. על כן החשש שמא לא יעבוד כהלכה הטריד את נציגי הפרושים (להלן). כפי שמוסבר בכל המקבילות, ההשבעה היא חלק מהמאבק בין פרושים וצדוקים. התוספתא והתלמודים מספרים שהכתות נחלקו לגבי מועד הקטרת הקטורת. הצדוקים תבעו שהכוהן ידליק גחלים במחתת הקטורת מחוץ לקודש הקודשים, ואילו פרושים סברו שיש ליתנה בפנים (תוס', פ"א ה"ח; ירו', לט ע"א; בבלי, יט ע"ב)123התוספתא והירושלמי מייחסים את הוויכוח לבייתוסים, והבבלי לצדוקים. היחס בין שתי הכתות הללו, כפי שהן מופיעות בספרות חז"ל, מחייב בירור. רוב הפייטנים אינם מזכירים את כתות הפורשים, רק נחמיה בן שלמה אומר: "להשמר ממנהג הצדוקים" (עמ' רכט). פייטן זה פעל בארץ ישראל במאה התשיעית, אך במשפט זה הוא מסגיר את השפעת התלמוד הבבלי, שכן ביתר המקורות מדובר בבייתוסים. . מהספרות הכתתית נראה שלא היה זה הוויכוח היחיד על סדרי העבודה. לפי המשנה להלן הכוהן מזה מדם השעיר בפנים (בתוך קודש הקודשים) ומדם הפר בחוץ על הפרוכת כנגד מקום הארון, ואחר כך מזה מדם השעיר באותו מקום124ראו להלן, פ"ה מ"ד. , ואילו לפי אחד הכתבים הכתתיים הכוהן מזה מדם הפר בפנים ומדם השעיר בחוץ, וייתכן גם ששחיטת השעיר נעשית רק לאחר הזאת דם הפר125סטרגנל, פסוידואפיגרפה. . חוקרים עמדו על כך שהייתה קיימת קרבה רבה בין דעותיהם של צדוקים לבין הלכות בני הכת. דומה, אפוא, שזה היה נושא נוסף שבו חלקו צדוקים על הפרושים. אולי היו אף מחלוקות נוספות בפרטים אחרים. מכל מקום, היה צורך להשביע את הכוהן הצדוקי לבל ינהג כפי שהוא מאמין, אלא כפי שתבעו חכמים.
המקורות מספרים כי היה כוהן בייתוסי אחד שעשה את העבודה בהתאם להלכות כתתו, והתפאר בכך לפני אביו (תוס', שם שם ותלמודים, שם שם). לאחר שלושה ימים נפטר הכוהן העבריין. בידינו עוד שני מעשים דומים. במעשה השני מדובר על התנגשות בין רבן יוחנן בן זכאי והכוהן הגדול על סדרי שרפת פרה אדומה; הכוהן הגדול ניסה לנהוג כהלכות כתתו, ורבן יוחנן בן זכאי הכריחו לנהוג כהלכה. המעשה מסתיים במותו של העבריין (תוס', פרה פ"ג ה"ח, עמ' 632). המעשה השלישי הוא הפרשה הידועה של ניסוך המים. כידוע חלקו הצדוקים על הלכה זו, ומעשה בכוהן גדול אחד שניסך את המים ואת היין על רגליו. במקדש התפתחה מהומה, והעם רגם אותו באתרוגים126ראו הדיון במשנה, סוכה פ"ד מ"ט; תוס', שם, פ"ג הט"ז ומקבילות, ושם גם הדיון בזיהוי מעשה זה שבתלמוד עם מסורת דומה, אך שונה מזו שמוסר יוספוס. .
הירושלמי מתחבט האם אלו שלושה מעשים נפרדים (משנתנו, ניסוך המים ופרה אדומה) או מעשה אחד, או אולי שניים. הסיכום הוא שאירעו רק שני מעשים, ניסוך המים והפרה האדומה. על כן, כשמת הכוהן הגדול בצבצה צורת פרסת עגל על מצחו. הירושלמי נוקט בשיטת מחקר מודרנית, כמיטב כללי "הפילולוגיה הגבוהה", ולפיה סיפורים שונים מהווים הד לאותו אירוע היסטורי. אין ספק שרוב גדול מבין פרשני ימי הביניים, ואף מבין לומדי התורה כיום, יתקשו לקבל שיטת מחקר ביקורתית זו127אפשר בדוחק לפרש שהירושלמי סבור שאלו מעשים נפרדים אבל אירעו לאותו כוהן, וקשה לעייל את הפירוש לסגנון הסיפורים. .
באשר למתח שבין צדוקים ופרושים נמצא בידינו סיפור נוסף על הוויכוח לגבי סדר הקפת המזבח בערבות. הצדוקים טענו שאין לעשות זאת בשבת, בניגוד למסורת הפרושים, וכן שנינו: "לולב דוחה את השבת בתחלתו, וערבה בסופו. מעשה וכבשו עליה ביתסין אבנים גדולות מערב שבת. הכירו בהן עמי הארץ ובאו וגררום, והוציאום מתחת אבנים בשבת, לפי שאין ביתסין מודין שחבוט ערבה דוחה את השבת. ערבה הלכה למשה מסיני, אבא שאול אומר: מן התורה, שנאמר: וערבי נחל, ערבה [ללולב וערבה] למזבח" (תוס', סוכה פ"ג ה"א; בבלי, שם מג ע"ב)128כל הברייתא אינה בתלמוד הירושלמי. .
כל הסיפורים, וכן מקורות מקבילים, מעידים על שליטתם של פרושים בנוהלי המקדש מחד גיסא, ועל שליטתם של צדוקים על תפקיד הכוהן הגדול מאידך גיסא. במקדש התנהלה, אפוא, מעין פשרה לאומית. הפרושים נאלצו, נגד רצונם, לסמוך על הכוהן הגדול הצדוקי, וצדוקים קיבלו על עצמם, בעל כורחם, את הלכות הפרושים. ארבעת המעשים (או שלושה בלבד) הם בבחינת היוצאים מן הכלל, ניסיונות להפר את האיזון שבין הכתות. הרצון של פרושים שנציגם (סגן הכוהנים129ראו על כך במבוא למסכת שקלים. ) יהיה הכוהן הגדול הוא תקווה אחרת לשינוי המאזן בין הכתות.
השבעת הכוהן הגדול מובנת עתה לאור הרקע שתואר: והוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין – לפי פשוטם של דברים הוא בוכה על כך שעליו לבצע הוראות המנוגדות להשקפת עולמו, והם בוכים על כך שהם צריכים לסמוך עליו. בנוסף לכך בכו כולם מהתרגשות מהמעמד הקדוש, שכן כולם היו שותפים לתחושת הקודש, למרות חילוקי הדעות בפרטים. במקורות המקבילים הרקע ההיסטורי כבר מטושטש במקצת. בתוספתא ובירושלמי מוסבר שהם בכו כיוון ש"צרכו להשביעו" (תוס', פ"א ה"ח), כלומר שאינם סומכים עליו, והוא בוכה מפני שהיה צריך להשביעו (תוספתא) או "מפני שנחשד" (ירו', לט ע"א). כלומר, הכוהן הגדול מוצג כצדיק שנחשד לשווא. בבבלי הנוסח מרוכך עוד יותר: הוא בוכה כיוון שנחשד לשווא, והם בוכים משום שחשדוהו לשווא.
סיפורי המאבק עם הצדוקים מופיעים בתלמוד, אך בנימה מרוככת שהזמן גרמה. מבעד לערפילי הזמן והנוסטלגיה למקדש (ולבית חשמונאי) המאבקים נראים אחרת. התופעה חוזרת בכמה וכמה הזדמנויות, ויש באבחנה זו כדי להסביר תמיהות רבות.