ביום כיפור הכוהן הגדול מבצע את כל עבודות היום. כך פירשו קדמונים את הצווים שבספר ויקרא פט"ז. התורה סודרת שם את סדר הקרבנות ביום הכיפורים ומטילה את העבודות על אהרן. בוודאי היה ניתן להסביר שאין אהרן שבמקראות אלו אלא אחד הכוהנים, או כוהני המשמרת כולה. ברם נראה שכך הבינו קדמונים פסוקים אלו. גם יוספוס מספר שלקודש הקודשים נכנס הכוהן הגדול רק פעם בשנה, וברור מדבריו שהוא גם מבצע בעצמו את כל עבודות החג57גם מכבים ג, א יא, חוזר על כך שלקודש הקודשים נכנס הכוהן פעם אחת בשנה, וכן עדויות נוספות. . יוספוס מדגיש פעמים מספר שהכוהן הגדול עבד רק בראשי חודשים, בשבתות, בימי חג ובעיקר ביום הכיפורים58קד, יח 95; מלח', ה 231; קד', טו 51 ועוד. ביכלר, הכוהנים, עמ' 56. . מרבית העדויות על עבודת הכוהן הגדול קשורות לימי חג, ונראה שגם בשבתות רגילות לא היה הכוהן הגדול עובד בעצמו. יתר על כן, הכוהן הגדול אמור לעבוד בבגדיו, בגדי הזהב. ספרות חז"ל מציגה מצב שבו הבגדים, ובעיקר הציץ, נוכחים במקדש59ראו פירושנו לפסחים פ"ז מ"ז. . ברם למעשה, בדורות האחרונים של ימי בית שני, אופסנו בגדי הכוהן הגדול דרך קבע במשמרת השלטון הרומי וניתנו לציבור היהודי רק בחגים. כל המצב היווה מחווה שיש בה הבעת כניעה של היהודים לשלטון הרומי, וביטוי ברור לכך שאמנם ליהודים אוטונומיה דתית, אך היא מוגבלת, והשליטים האמיתיים בארץ ובמקדש הם הרומיים60ראו שם שם; קד', יח 95; טו 403. . לפיכך היה הכוהן הגדול מנוע למעשה מלעבוד בימות השנה. סביב החזקת בגדי הכוהן הגדול התפתח מאבק פוליטי, מעין דתי. כך, למשל, היה מעורב בעניין אגריפס השני שפעל לקבל לחסותו את הבגדים הקדושים (קד', יח 95-90). עבור הציבור היהודי היה המצב משפיל ועדות לשלטון הזר ולהתעמרותו ביהודים, ורגישותם מובנת לאור החשיבות שייחסו לבגדים בכלל, ולציץ בפרט. הציץ לא היה מונח, אפוא, בקרן זווית אלא מצוי במשמרת מחוץ למקדש, בידי השלטון הזר, והמונח "ציץ מכפר" או "ציץ מרצה" הוא אפוא רעיון דתי שלא היה לו ביטוי מוחשי ממשי.
ייתכן שניתן היה לפתור את הבעיה ההלכתית של עבודה ללא בגדי הזהב, אך ודאי שהיה בכך משום הודאה בצוק העתים ואות לחולשתו של הכוהן הגדול. פילון מספר לפי תומו שהכוהן הגדול עובד במקדש ביום הכיפורים; אין הוא אומר שבימים אחרים אין הכוהן הגדול מגיע למקדש, אך בתיאור תפקידו הוא מזכיר רק את יום הכיפורים61פילון, על החוקים, א 72. . בן סירא כותב על יציאת הכוהן הגדול מבית קודש הקודשים, "מבית הפרוכת"62בן סירא, נ ה. , ויש המפרשים שמדובר ביום הכיפורים, ברם בקטע לא נאמר במפורש שהתיאור מתייחס ליום הכיפורים. "בית הפרוכת" עשוי להיות גם כינוי למקדש כולו, ואכן במקבילה שם המונח ל"בית הפרוכת" הוא "אהל". כפי שנראה להלן, באופן תאורטי היה הכוהן הגדול עשוי אולי לעבוד בכל יום, ללא בגדי זהב כמובן, אבל בפועל היה המצב שונה. תפקידו של הכוהן הגדול היה בעיקרו פוליטי, מנהלי וכלכלי, וספק רב אם היה לו זמן לעבודת הקודש הרגילה. הוא הופיע לפני העם בחגים, אך לא ניהל את העבודה היום-יומית. להלן נראה שהמשניות המציעות את סדרי העבודה במקדש מניחות שבימי החול ובחגים עבדו במקדש כוהני המשמרות, והשתתפותו של הכוהן הגדול בעבודה הייתה בלתי צפויה. עם זאת, הכוהן הגדול נזכר במעמדות מיוחדים כמעמד הקהל או ניסוך המים בחג הסוכות (משנה, סוטה פ"ז; סוכה פ"ד מ"ט).
אל המתח המתמיד שבין ממסד הכוהנים והחכמים נוסף המתח של אדם שאינו רגיל בעבודת הקודש ועתה מוטל עליו לבצע מעמד ציבורי, הכולל פרטי פרטים, לעיני ההמון. כל זאת במסגרת כה מרגשת ועמוסה סמלים וכוונות. המשנה אינה מנמקת את חוסר הניסיון של הכוהן הגדול. מעבר לעצם העבודה הנדירה יש להוסיף מן הסתם את העובדה שהכוהנים הגדולים לא עבדו במרוצת השנה בקביעות, ונזקקו להדרכה מיוחדת על מנת שהעבודה תבוצע ביעילות הנדרשת. ייתכן גם שהכוהן הגדול לא היה מנוסה כיוון שהייתה תחלופה גבוהה של כוהנים גדולים. הנחת היסוד בתיאור של המשנה היא שהכוהן זקוק להדרכה, וזו ניתנת על ידי חכמים האחראים על סדר העבודה הנאות. כלומר, לא הכוהנים הרגילים בעבודה, אלא גוף חוץ-מקדשי הבקיא בתורת הקרבנות. הפרק מסביר כיצד הוכשר הכוהן הגדול לעבודת היום הקדוש (איור 4).
שבעת ימים קודם ליום63בדפוס וילנא, א, מב, תא, תב, גא, ה5, ג, דו, ס – "יום". הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת הפרהדרין – "מפרישין" משמעו שמוציאים את הכוהן הגדול מביתו למקום מיוחד. לשורש פר"ש יש משמעות של העברה, אך גם של חסידות וצדקנות. בעיקר הוא מופיע בהקשר של חיי אישות, שחיי פרישות הם בבחינת ניגוד להם. המקורות מנמקים את הפרשת הכוהן הגדול בכך "שמא תמצא אשתו ספק נידה ויבא עליה"64תוס', פ"א ה"א; ספרא, מכילתא דמילואים פט"ז הל"ז; ירו', לח ע"ג; בבלי, ו ע"א. . החשש הוא שמא יבוא על אשתו ויתברר אחר כך שהייתה נידה, וכך ייטמא מספק. התלמודים מדגישים שהכוהן אינו חשוד לעבור עבֵרה. אין חשש שמא יבוא על אשתו אפילו כשהיא ספק נידה (בבלי), וודאי לא כשהיא ממש נידה (ירושלמי). הסבר זה הולם את המונח "מפרישין", שיש לו כאמור משמעות של פרישות מחיי משפחה.
דומה שההסבר הקושר את הפרשת הכוהן הגדול עם בעיות הלכתיות של טומאה אינו מלא. כידוע, מפרישים את הכוהן הגדול מביתו גם לפני שרפת פרה אדומה: "שבעת ימים קודם לשרפת הפרה מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו ללשכה..." (משנה, פרה פ"ג מ"א; פסיקתא רבתי, יד נו ע"ב). המקורות מקשרים את שתי ההפרשות. התוספתא מדגישה שביום כיפור הפרשתו בקדושה, ובפרה בטהרה65תוס', פרה פ"ג (ב) ה"א, עמ' 631; ירו', לח ע"א; בבלי, ח ע"א - ע"ב, ועוד. . את שתי ההפרשות הללו לומדים משבוע המילואים. כידוע, בשבעה הימים הראשונים שבהם עבד אהרן במקדש נאסר על אהרן ובניו לבוא לביתם: "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים..." (ויקרא ח לב). כבר בספרא לומדים מכאן שיש להפריש את הכוהן הגדול מביתו ליום הכיפורים ולשרפת הפרה. המקורות רואים, אפוא, את ההוראה לאהרן הכהן בבחינת צו לדורות: "מכאן אמרו מפרישין כהן גדול מביתו..." (ספרא, שם שם; ירו', שם). הרצון לשמור על טהרת הכוהן הגדול אינו משכנע דיו. הכוהן הגדול צריך להיות טהור בכל פעם שהוא בא אל המקדש, ויום הכיפורים אינו שונה מסתם יום של חול. אשר לשרפת הפרה, כאן דרישות הטהרה אפילו חמורות פחות. הירושלמי מדגיש ש"סלסול הוא בפרה", הווה אומר שאין זו תביעה במהלך הלכתי רגיל.
דומה שהסיבה העיקרית להפרשת הכוהן הגדול היא הרצון להגדיל את המעמד הציבורי ולהדגיש את חשיבות עבודתו של הכוהן הגדול. ההפרשה היא בבחינת השוואה עם חנוכת המקדש, ואף זה חלק מהאדרת המעמד. מעבר לכך, מצינו תופעה הלכתית מובהקת הקשורה לטקסים שונים שבהם הנוהג המקובל וההלכה מרחיבים את תחום הטקס ומטרימים אותו בטקסי פתיחה. כך בטקסי הבאת המים לניסוך (משנה, סוכה פ"ד מ"ט)66ראו דיוננו לאתר. והבאת העומר לתנופת העומר (משנה, מנחות פ"י מ"ג), כך בהכנות טרם פסח מצרים מן התורה (שמות יב, ו) ובבדיקת החמץ לפני הפסח (משנה, פסחים פ"א מ"א), אך גם באיסורי מלאכה ערב פסח (משנה, פסחים פ"ד מ"א)67ראו דיוננו לאתר. , בסעודת חג בגליל בערב יום הכיפורים (משנה, חולין פ"ה מ"ג ומקבילות) ובתוספת שביעית (משנה, שביעית פ"א מ"א-ד)68ראו דיוננו לאתר. , וכן תוספת שבת בערב שבת ובמוצאי שבת69ראו המבוא למסכת שבת. . לפני התפילה נקבעו סדרים מיוחדים של התרכזות ושהייה (משנה, ברכות פ"ה מ"א)70ראו דיוננו לאתר. וכן במעמדות נוספים. הכנה טקסית, תוספת זמן וטקסיות טרום טקס הם, אפוא, חלק מהאדרת המעמד הדתי.
כפי שאמרנו במבוא היו הכוהנים הגדולים ברובם צדוקים, או קרובים להם. לפי הסוגיה אין הצדוקי חשוד על טהרה ולא על בעילת נידות. אמנם במקום אחר המשנה מרמזת שצדוקים אינם מקפידים על דיני נידה (משנה, נידה פ"ד מ"א ומקבילות), ברם נראה שהם לא הקפידו על אחת מחומרות חכמים, וקשה להניח שנחשדו בזלזול בתחום ההלכתי. אדרבה, רוב המקורות מדגישים שהכוהנים הצדוקים הקפידו על דיני טהרה הרבה יותר מהפרושים, והדבר הוביל לעימותים בין הכתות. גם משנתנו, אף שבהמשך מבטאת חשד בכוהן הצדוקי, אינה מאשימה אותו בניסיון לעקוף את דיני הטומאה.
ללשכת הפרהדרין – במקבילות מתחלף ה- ר ב- ל: "לשכת פרהדרין" או "פלהדרין" (תוס', פ"א ה"ב)71מהרי"צ גיאת (עמ' 14), פיוט "באין כול" ונחמיה בן שלמה (עמ' 244) גרסו "פלהדרין"; יוסי בן יוסי אומר "בלשכה" ואבודרהם (עמ' 42) אומר "ללשכתו", ונראה שהם קיצרו ולא אמרו את השם המלא של הלשכה. ברוב עדי הנוסח למשנה ובכל קטעי הגניזה הגרסה "פלהדרין". הנוסח "פרהדרין" מופיע ב- דפוס וילנא, א, ל, ה5, דו, לפ, ר, מיל; ב- גא, גק המילה מחוקה. ראו גם דיוננו במ"ו להלן. . מן הירושלמי משמע שהיה גם נוסח "פראירתין" (לח ע"ג). המונח "פראיתרין", או בנוסח דומה, הוא מילה יוונית. לוי מציע במילונו את המילה πάρεδροι (פרדרוי), שהיא בלשון רבים ומשמעה שופט או שופט נוסף בבית הדין72לוי, מילון, עמ' 90. . אלון במאמרו מציע προαιρετοί (פרואירטוי), ומשמעו כנראה אלו שתפסו תפקיד בצורה לא חוקית, או אלו שזכו בתפקיד לשנה אחת בלבד73ראו אלון, פראירתרין. . הכוונה, אפוא, לשיטת המינוי של הכוהנים הגדולים. כידוע, עד לימי מרד החשמונאים עברה הכהונה הגדולה מאב לבנו, או לעתים רחוקות לאחיו. בעקבות המרד תפסו בני חשמונאי את הכהונה הגדולה, וזו הובטחה להם על ידי העם כירושה. בפועל ירש בן את אביו. ושוב, לעתים, כאשר הבן טרם התבגר, זכה בתפקיד האח. שינוי מכריע התחולל כאשר תפס הורדוס את השלטון, בשנת 37 לפני מניינם. הורדוס לא היה יכול למנות את עצמו לכוהן גדול, שכן לא היה מזרע כוהנים. עם זאת, הוא לא היה מעוניין שיתמנה כוהן גדול שיצמצם את מעמדו כמלך ויהווה מקור כוח חילופי. על כן אימץ את השיטה הרומית של רוטציה, והחליף את הכוהנים הגדולים כל שנה או שנתיים. בכך אימץ הורדוס את המודל ההלניסטי שנועד, בראשיתו, להנהיג מעין דמוקרטיזציה של הכהונה הגדולה. בימי הורדוס מצינו גם בנסיכויות הסמוכות מודל דומה ובו המלך ה"אזרחי" מצמצם את מעמדו ואת כוחו של הכוהן הגדול.
בתֵאוריה היה ההסדר שקבע הורדוס זמני, עד שיגדלו בני הכוהן הגדול, הלוא הם בניו מאשתו מרים, שהייתה בתו של הורקנוס הכוהן הגדול מבית חשמונאי (איור 5).
לאחר שגדלו האחים והפכו למועמדים לתפקיד הכהונה, ולחביבי הקהל היהודי, דאג הורדוס לרציחתם והמשיך למנות כוהנים גדולים באותה שיטה. הרומאים המשיכו בדרכו עד חורבן הבית. בזמן המרד הגדול היה הכוהן הגדול חנן; הוא מונה בידי הרומאים ובתחילה המשיך בתפקידו. הוא נחשב למתון ונרצח בידי הקנאים, ואלו מינו במקומו כוהן גדול חדש. לא ברור כיצד הם תכננו לבצע את סדרי ההחלפה של התפקיד, שכן הרומאים כבשו את העיר והרסו את המקדש, ולא מונה עוד כוהן גדול "עד אשר יבוא נביא אמת" (מכבים א, יד מב). אין ספק שעבור חז"ל השיטה החוקית והיחידה למינוי כוהן גדול היא בירושה, אבל עבורם זו עמדה עקרונית שלא זכו לנסותה. במקביל מצינו בתוספתא גם שכוהן גדול מתמנה על ידי בית דין של שבעים ואחד (סנהדרין פ"ג ה"ד). כלומר, עמדה עקרונית אחרת המקדמת את מעמדם של חכמים ועדיין שוללת את המלך. לעומת זאת, כשחכמים מספרים על אירוע היסטורי רֵאלי כמינויו של יוסף בן אלים (תוס', פ"א ה"ד)74גם יוספוס בדרכו מדווח על אירוע זה: קדמוניות, יז 167-165. , לא נותר להם אלא לומר שבפועל יש למלך הסמכות והכוח לקבוע את הכוהן הגדול.
המונח "פראירתרין" רומז, אפוא, לכוהנים הגדולים אחרי ימי הורדוס שהוחלפו כל שנה ונחשבו לכוהנים שחוקיותם מעורערת, לכל היותר ממלאי מקום, אך לא כוהנים גדולים לכל דבר.
"פלהדרין" הוא מונח ארמי-יווני ומשמעו מועצת העיר או ראשי מועצת העיר75אלון, שם, עמ' 51-50. . בתוספתא נאמר: "רבי יהודה היה קורא אותה לשכת בלווטין" (פ"א ה"א). בשני התלמודים נוספה ברייתא שעיקריה דומים: "תניא אמר רבי יהודה וכי לשכת פרהדרין היתה? והלא לשכת בלווטי היתה! אלא בתחלה היו קורין אותה לשכת בלווטי, ומתוך שנותנין עליו ממון לכהונה ומחליפין אותה כל שנים עשר חודש, כפרהדרין הללו שמחליפין אותם כל שנים עשר חודש, לפיכך היו קוראין אותה לשכת פרהדרין" (בבלי, ח ע"ב). עיקרי הדברים חוזרים בירושלמי אך לא כקושיה ותירוץ אלא כסדרת קביעות: "בראשונה היו קורין אותה לשכת בולווטין ועכשיו הן קורין אותה לשכת פלהדרין, פראירתין" (לח ע"ג). על כך הגמרא שואלת: "מילא עבידה" (האין זה גנאי?), משיבה: "בראשון שהיו משמשין הוא ובנו..." ומספרת כיצד עברה בעבר הכהונה בירושה ובבית שני המצב שונה. אם כן, נראה שלפנינו בעצם שתי מסורות קרובות זו לזו. האחת אומרת שללשכה שני שמות, בולווטין ופראירתין, והאחרת אומרת שבעבר היה מקובל השם "לשכת בלווטי", והוא שונה ל"לשכת פראירתרין" או "לשכת פלהדרין", או שני השמות יחדיו: "לשכת פראירתרין פלהדרין". התמונה ההיסטורית ברורה. המונח "לשכת בולווטין" משמעו שכאן התכנסה הבולי של ירושלים. הבולי היא מועצת העיר הנזכרת במקורות מסוף ימי בית שני. לאחר ששונה מעמד הכוהנים והונהגה הרוטציה בתפקיד שינו את השם, מתוך לעג, וקראו לכוהנים הגדולים וללשכתם "פראירתרין", כינוי הכולל משמעות של גנאי, של כוהנים שזכו למעמדם שלא כדין. אם אכן כונתה הלשכה רק "פלהדרין" הרי שמשמעות השם זהה וכוונתו שהכוהנים הם כחברי מועצה המתחלפים כל שנה.
רבי יהודה מתכוון, אפוא, לאותה לשכה, משמר שם אחר שלה ומוסר כיצד התפתח השם שיש בו לגלוג ובקורת.
מבחינה ספרותית לפנינו שתי נוסחאות לשם הלשכה, שתיהן נכונות ומקוריות, ושני השמות נהגו במקביל. האחד הוא השם הרשמי, והאחר הוא, ככל הנראה, כינוי לעג שהונהג בימי הבית, או מאוחר יותר.
הברייתות הללו תולות את השינוי בכוהנים, ומבקרות אותם על כך. לאמיתו של דבר אין הביקורת צודקת; לא הכוהנים יזמו את השינוי. ודאי שכל כוהן גדול היה מעוניין להמשיך בתפקידו כל ימיו ולהורישו לבנו, והשלטון כפה עליהם את הרוטציה. ההאשמה של נתינת ממון היא צדדית; ודאי שתשלום כספי לגורם הממנה (המלך או הנציב) היה בו כדי לסייע, אך הוא לא היה מרכיב פנימי של שיטת המינויים אלא ביטוי לניוונה. הביקורת נגד הכוהנים כוונה כמובן גם לאופיים ולכך שהיו צדוקים, ברם, כידוע, ירושה אינה מחסנת משחיתות, וודאי שלא מצדוקיות. מכל מקום, חז"ל רואים בהחלפה תכופה גנאי, ואפילו עוון של הכוהנים עצמם: " 'לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום', מלמד שעמדו ממנו בבנין ראשון שמונה עשר כוהנים גדולים [אבל בבנין אחרון עמדו ממנו שמנים כוהנים] ובשביל שהיו שוכרין אותה בדמים התחילו שנותיהם מתקצרות. מעשה באחד ששלח ביד בנו שתי מדות של כסף מלאות כסף ומחוקיהם כסף שוב מעשה באחד ששילח ביד בנו שתי מדות של זהב מלאות זהב ומחוקיהם זהב אמרו כפה סייח את המנורה"76ספרי במדבר, קלא; ירו', לח ע"ג; בבלי, ט ע"א. המסורת בבבלי שונה. מסורת נוספת על שוחד הקשורה ליהושע בן גמלא ראו בבלי, יח ע"א; יבמות סא ע"א. . הרוטציה אינה באשמת הכוהנים הגדולים, אבל דרכי המאבק על המינוי והתנהגותם נתפסו על ידי חכמים כפגומים. בכך הצליחו מעשי הורדוס והרומאים לשחוק את מעמדם בעיני הציבור (איור 6).
בירושלים פעלו שלושה מוסדות הנהגה שמערכת הקשרים ביניהם בלתי ברורה, ואולי גם בלתי קבועה: הסנהדרין, מועצת ירושלים ומועצת המקדש. לא כאן המקום לברר את מערכת היחסים בין המוסדות; יש הטוענים כי למעשה היו אלו מוסד אחד, ויש הרואים בהם מוסדות שונים. נסתפק בקביעה כי ממשנתנו עולה שלשכת הבולווטין (הבולי) אינה לשכת הגזית שבה ישבה הסנהדרין, אם כי היא שוכנת לידה (להלן). מאידך גיסא, ייתכן שהבולי היא מועצת המקדש שניהל הכוהן הגדול, שהרי אין הכרח לשנות את שמה למרות שינוי שיטת המינוי של הכוהנים הגדולים. ייתכן גם שהכוהן הגדול התגורר בלשכת הבולי, או ליתר דיוק באחד מהחדרים בבניין זה, ועל כן שונה שמו של המבנה, אף שבדרך כלל לא הייתה לו זיקה ישירה לכוהן הגדול.
דומה שניתן לשער היכן שכנה לשכת הפראירתרין. בתלמוד הבבלי מוסר רב פפא בשם ברייתא: "שתי לשכות היו לו לכהן גדול, אחת לשכת פרהדרין ואחת לשכת בית אבטינס, אחת בצפון ואחת בדרום" (יט ע"א). בהמשך מצטט הבבלי את משנת מידות המונה את לשכות העזרה (פ"ה מ"ג-מ"ד), ברם הציטוט שונה מנוסחאות המשנה ומכל המקבילות ומונה את הלשכות שבדרום המקדש בצפון, ואת הלשכות הדרומיות בצפון. ברור שלבבלי היה נוסח שונה, או אולי הוא מנסה לתאם בצורה דמיונית בין סדר הלשכות של משנת מידות לבין המסורת שלו שממנה יוצא שלשכת הכוהן הגדול הייתה בצפון. משנת פרה, שכבר צוטטה, מזכירה את לשכת הכוהן הגדול בצפון מול ה"בירה". אמוראים שכבר לא היו בטוחים בסדרי הר הבית סברו שהכוונה להר הזיתים, שכן שם שורפים את הפרה. ברם, ברור שה"בירה" היא מצודת אנטוניה, בצפון-מזרח הר הבית77ראו פירושנו לפסחים פ"ג מ"ח. . אם כן, לשכה זו הייתה בצפון העזרה, ואולי אף מחוץ לעזרה בחומה הצפונית של הר הבית. מכל מקום, אין זו לשכת הפרהדרין-פראירתרין, שכן המשנה מתארת אותה כלשכה שונה שהיו בה רק כלי אבן כדי שלא יקבלו טומאה. לשכה אחרת הייתה אולי לכוהן הגדול, והיא לשכת העץ בדרום-מזרח המקדש: "לשכת העץ אמר רבי אליעזר בן יעקב שכחתי מה היתה משמשת אבא שאול אומר לשכת כהן גדול" (משנה, מדות פ"ה מ"ד). אם כן, לפחות לפי אבא שאול הייתה לשכת העץ ליד לשכת הכוהן הגדול, אם כי לא נאמר שזו לשכת הפלהדרין, אדרבה, עושה רושם שזו לשכתו של הכוהן הגדול בלבד ואין זו לשכת הפרהדרין. בלשכת הפרהדרין הוא שהה רק בשבעה ימים אלו, ובלשכת הכוהן הגדול הוא שהה בדרך כלל במסגרת תפקידו.
התוספתא והירושלמי קובעים: "על שער המים, ובצד לשכתו היתה" (תוס', פ"א ה"כ; ירו', לט ע"א). דברי הירושלמי מוסבים על משנה ה שבה נאמר שהעלו את הכוהן הגדול מלשכת הפראירתרין-פלהדרין ללשכת בית אבטינס. המשנה יוצרת את הרושם ששתי הלשכות סמוכות, ברם אין הדבר הכרחי. מכל מקום, לא ברור האם כך פירש הירושלמי מדעתו את המשנה, או שהייתה בידו מסורת. שער המים שכן מתחת לשכת בית אבטינס או לידה, קצת מזרחית ללשכת הגזית, ולשכת הבולי (פראירתרין) שכנה ליד לשכת הגזית. כפי שנאמר היו לסנהדרין ולבולי של ירושלים תפקידים דומים, ונראה שהיו אלו מוסדות נפרדים, עם משרדים שונים, אך סמוכים זה לזה, כפי שנדרש משני מוסדות שיש ביניהם קשרי עבודה וחפיפה חלקית. מוסדות גדולים נוטים להתפצל וליצור מסגרות חדשות והגדרות תפקידיות שונות, ואלו הופכות במרוצת הזמן למוסדות כמעט מקבילים. אולי זו התופעה כאן.
אם כן לשכת פרהדרין היא או לשכת הכוהן הגדול ממש, והכינוי הוא כינוי גנאי וזלזול בתפקיד הכוהן הגדול. או שזו הייתה לשכת הבולי, שהיא קרובה לשכת הגזית. בנוסף לכך היה בירושלים בולבטריון (מלח' ו 354), כך שהסברה שלשכת פרהדרין היא לשכת הכוהן הגדול, ששכנה בצפון העזרה, סבירה יותר.
ומתקינין – ממנים לו כהן אחר תחתיו78המילה חסרה באחדים מעדי הנוסח, ואין לכך משמעות מבחינת התוכן. שמא יארע בו פסול – אם יפסל הכוהן הגדול, ימות או ייטמא יהיה לו מחליף. המקורות מספרים כי אכן פעם אירע הדבר, הכוהן הגדול נטמא ויוסף בן אילם שימש תחתיו ליום אחד. הברייתא באבות דרבי נתן מונה כאחד מעשרת הנסים שהתרחשו בירושלים: "...ולא אירע קרי לכוהן גדול ביום הכיפורים"79אבות דרבי נתן, נו"ב פל"ט, עמ' נג. המשפט חסר במקבילה שם, נו"א פל"ה, עמ' נב. . אין זה מקרה שהמשפט נעדר מהמקבילה בנוסח א של המדרש, שכן הירושלמי מספר שהכוהן נטמא משום שאירע לו קרי80ירו', לח ע"ד; בבבלי, יב ע"א, לא נאמר כיצד נטמא. ראו דיון בנוסח ובמקבילות אצל ליברמן, עמ' 723. . גם יוספוס חוזר בדייקנות על המידע ומספר שאירעה לו טומאת קרי81קד', יז 165. . ראשונים עמלו לפשר בין המסורות, ברם זו מסורת אגדית שנועדה לפאר את זכר המקדש, ואין לתמוה אם היא מוגזמת מעט. בירושלמי הכירו כנראה את הנס שלא אירע קרי לכוהן הגדול ומסבירים שאף על פי כן אסור להסתמך על הנס ועשו כל מאמץ שלא יקרה אסון מעין זה (לט ע"א), זאת אף שהירושלמי אומר במפורש שיוסף בן אילם נעשה כוהן גדול משום שקודמו נטמא בטומאת קרי. לפי דעה שנייה, המופיעה גם אצל ראשונים מספר, רק בבית ראשון לא אירע קרי לכוהן הגדול, אך לא כן במקדש השני. זהו טופס תירוץ והסבר ספרותי-אגדי קבוע בתלמודים, כאילו המקדש הראשון היה מושלם יותר מהמקדש השני.
סיפור אחר הוא על שמעון בן קמחית שיצא לדבר עם מלך (ערבי) בערב יום הכיפורים ונטמא (תוס', פ"ג ה"כ ומקבילות)82בתוספתא נאמר רק שיצא לדבר עם מלך "ערבית", כלומר בערב יום הכיפורים, וכן בירו', לח ע"א; הוריות פ"ג ה"ב, מז ע"ד. אבל במקורות מאוחרים יותר מסופר שהמלך היה ערבי, ראו ירו', מגילה פ"א ה"י, עב ע"א; ויקרא רבה, כ יא, עמ' תע; פסיקתא דרב כהנא, כו י, עמ' 398; תנחומא בובר, אחרי מות ט, עמ' לג; תנחומא, אחרי מות ז; בבלי, מז ע"א. התיאור שהמלך היה ערבי בא מקרבת המילים "ערבית" – "ערבי". באבות דרבי נתן, נו"א פל"ה, נג ע"א: "הגמון" אחד. , ואחיו שימש תחתיו. ייתכן גם שזה אותו מעשה המתואר לעיל. מכל מקום, המעשה מוכיח שגם בשבעה ימי ההכנות לא התנתק הכוהן הגדול מהעיסוק בצורכי ציבור, וההסתגרות לא הייתה מלאה.
בתוספתא (פ"א ה"ד) רבי חנינה סגן הכהנים קובע שהסגן היה ממונה קבוע והוא החליף את הכוהן הגדול שנטמא. לעיל ציטטנו שתי מסורות על כוהנים גדולים שנטמאו (שמעון בן קמחית ויוסף בן אילם (או אולם), ובשני המקרים האח הוא שמילא את תפקידו של הכוהן הגדול ולא סגן הכוהנים. גם יוספוס מספר שיוסף בן אלמוס (אילם או אולם בעברית, קדמוניות, יז 166) לא היה סגן הכוהנים אלא קרובו של הכוהן הגדול (יועזר). גם כשנרצח הכוהן הגדול בחרו הקנאים כוהן גדול חדש אחר ולא מינו את הסגן לתפקיד הרם. נראה, אפוא, שהסגן היה שני לכוהן הגדול בפועל, אך לא מועמד טבעי להחליפו. מכל המקורות שבידינו משמע שהסגן היה פרושי, בניגוד לרוב גדולי הכהונה האחרים שבידם הייתה הנהגת המקדש. יש מקום להשערה שהסגן היה מעין נציג של הפרושים בהנהגת המקדש, ולכן גם לא היה לו סיכוי להתמנות לכוהן גדול. רבי חנינה מייצג כאן את תביעת הפרושים, ואולי גם את התקווה המשפחתית שהסגן ימלא את מקום הכוהן הגדול, ברם בפועל היו תפקידי הכהונה הגדולה חסומים בפני הפרושים83לתפקיד הסגן ראו עוד משנה, שקלים פ"ה מ"א, והמבוא למסכת שקלים. ביכלר ניסה לפשר בין המסורות וטען שבשנת 63 התחוללה מהפכה והפרושים השתלטו על עמדות הכוח במקדש. כך הוא מפשר בין כל המסורות, אך אין למהפכה זו ראיות, ואין ליצור הרמוניה מלאכותית בין המקורות. במקרה זה התוספתא מעידה על מחלוקת בין חכמים, האם הסגן היה ממונה קבוע או לא, והסתירה היא בתוך מסורת חז"ל גופה. ראו ביכלר, הכוהנים, ובעיקר עמ' 45. להערכתנו המונח "סגן" הוא ארמי קדום, לכן קשה להאמין שהתפקיד נוסד רק בשלהי הבית השני, וראו המבוא למסכת שקלים. .
במקורות מספר האח ממלא את תפקיד הכוהן הגדול המת או המודח מסיבה זו או אחרת84דוגמאות מספר אסף ביכלר, הכוהנים, עמ' 81. . בתקופה הקדם-חשמונאית ירש האח את התפקיד כאשר הבן היה צעיר לימים. תוחלת החיים בתקופה הקדומה הייתה נמוכה, ומרבית הסיכויים היו שהבן יהיה צעיר מדי במותו של אביו. צירוף זה של בן צעיר ואח תאב שלטון, שכבר היה מקורב לעמדות הכוח, לא סייע לבן לזכות בתפקיד. לאחר ימי הורדוס עבר התפקיד ברוטציה בין חבריה של קבוצת עלית מצומצמת, ושוב היה האח מועמד טבעי לתפקיד כבן לאותה שכבת עלית85על תופעה זו בחברה הרומית ראו סלר, שלטון האב, עמ' 70-9. .
רבי יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינים לו – בירושלמי משמע שמקדשין לו אישה על תנאי (לח ע"ד). הדבר נראה מופרז בעליל. סגנון המשנה מצביע שדעתו של רבי יהודה נדחתה. עם זאת, דיון זה מצטרף לתיאורים אחרים בטקסי מקדש שמסורת חכמים מפריזה בהם ביותר. כך שנינו, למשל, בפרה פ"ג על הכנתם של ילדים לטקסי פרה אדומה86ראו פירושנו לפרה פ"ג. , או ההחמרות על קוצו של יוד באיסורי מלאכה בפרה פ"ז-פ"ח. רוב הפייטנים אינם מזכירים את תקנת האישה, ברם בפיוט הארץ-ישראלי הקדום נוסף "גלופה מעצם שניה יארס פן תשבר צלעו"87יהלום, באין כול, עמ' 140, שורה 706. . "גלופה מעצם" ו"צלעו" הם כינויים לאישה שנבראה, כידוע, מצלעו של אדם. הפייטן סבור, אפוא, שדעתו של רבי יהודה התקבלה, ולפי הפירוש הירושלמי שלא רק מייעדים לו אישה אלא הוא מקדש אותה על תנאי. לפי ההלכה הבבלית אירוסין לא אִפשרו עדיין חיי אישות, ברם לפי מנהג יהודה אחרי האירוסין היה הבעל רשאי לקיים יחסי אישות מזדמנים עם ארוסתו (משנה, כתובות פ"א מ"ה), על כן באה ההגבלה שהאירוסין הם על תנאי ואינם מאפשרים יחסי אישות, ולכשיסתיים החג היא לא תיחשב גרושה. עמדתו של רבי יהודה באה לידי ביטוי בפיוט88נעסוק בכך בהרחבה בפירושנו לכתובות פ"א מ"ה, ובמבוא למסכת קידושין. .
שמא תמות אשתו שנאמר89ג3, ג6 – חסר "בעדו", וכמעט בכל כתבי היד והדפוסים נוסף "וכפר". בעדו ובעד ביתו (ויקרא טז ו)90הפסוק חסר ב- מגק. היא אשתו – הדרשה היא ביתו היא אשתו, ומשמע שצריכה להיות לו אישה. נראה שבמקורה חייבה הדרשה שהכוהן הגדול יהיה נשוי כדי שיהיה מכובד, וזאת מתוך התפיסה שהרווק אינו מכובד ואינו ראוי להנהיג. הדרשה "ביתו זו אשתו" חסרה בקטע גניזה (ג 3). ייתכן שלא הייתה בנוסח המקורי של המשנה, והיא תוספת הסבר שנכנסה לטקסט91ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 970-950. .
אמרו לו חכמים92ב- א, ל, ה5 – "וחכמים אומרים". ברוב עדי הנוסח של מסורת בבל נוסף "אם כן". אין לדבר סוף93ב- מדק נוסף "ואין הלכה כר' יהודה". זו דרכו של דפוס זה להוסיף פסקי הלכה, וראו בתיאור כתבי היד בסוף המבוא למסכת זו. – אם דואגים למנות אישה אחרת צריך אולי למנות אף מחליפה לה, ואולי גם עוד ממלא מקום לממלא המקום. מהירושלמי (לח ע"ד) מתברר שחכמים הם רבי יוסי, ואכן לעתים קרובות מתחלפים השמות וחכמים במשנה הם רבי יוסי במקבילות94אפשטיין, מבוא לנוסח, עמ' 1142, וראו פירושנו למשנה, שקלים פ"א מ"ב. .