אמר מין – כך גם ב-מ , מל , מנ , מפ , פב ועוד. בדפוסים מאוחרים שמעתיקיהם נעדרו כל חוש היסטורי (וכבוד לנוסח שלפניהם) "צדוקי", כמו במשניות הקודמות. להלן נעסוק בזיהויו של מין זה. גלילי קובל אני עליכן פרושין שאתם כותבין את המושל עם משה בגט – הטענה היא נגד התופעה של תיארוך השטרות לפי מספר השנים למושל הרומי. ואכן בשטרות שנמצאו במדבר יהודה השטר מתחיל תמיד בתאריך, והתאריך הוא למניין הנציב המקומי או הקיסר. כך, למשל, בתעודת מורבעת 18: "שנת תרתין לנרון קיסר"93ירדני, תעודות , עמ' 15., ובשטר אחר: "על הפטית אקלס אוילה קורליוס פנסא"94נחל חבר מס' 8, ירדני, תעודות, עמ' 60. "הפטת" (או "הפטית") הוא המינוח לתקופת שלטון של נציב, וכן נחל צאלים 7 (ירדני, תעודות, עמ' 96; שם 10, עמ' 124 ועוד). . במקרה, או שלא במקרה, רוב השטרות הם מימי המרד השני (מרד בר כוכבא), והמניין הוא מניין המלכות המורדת (שנה X לגאולת ישראל). מין זה איננו מכיר בשלטון רומי. גישה כזאת אינה מתאימה לצדוקים שהיו בני שכבת הכוהנים העשירים. הוא מתאים לקבוצה המורדת בשלטון, ולא לקבוצת העילית שמטבעם של דברים מקורבת לשלטונות. גישה כזאת מתאימה לקנאים שמרדו בשלטון רומי. אכן מרכז הקנאות בימי בית שני היה בגליל, שם החלו לפעול ראשוני הקנאים בימי הורדוס ומשם היו קנאים ידועים אחרים. אפשר, אפוא, שמדובר במקורבי התנועה הקנאית, בסוף ימי בית שני או אף לאחריו, שמאסו בגלוי בשלטון רומי. הפרושים גם הם לא היו מחסידי השלטון הזר, אבל סברו שיש צורך בתאריך בשטר שכן אחרת תיווצר מהומה משפטית. אם כן יש לגרוס "מין גלילי", ואין הוא נוצרי או צדוקי אלא אחד מקנאי הגליל.
בתוספתא שנינו: היו חתומין על השטר 'באחד בניסן בשמיטה'. ובאו אחרים ואמרו להן היאך אתם חתומין על השטר שהרי אתם הייתם עמנו, אותו היום במקום פלוני, עדותן כשירה, והשטר כשר. שאני אומר שמא איחר זמנו של שטר וכתבו" (מכות פ"א ה"ב).. התיאור הוא כאילו השטר כתוב לפי מניין שנות שמיטה. ברור שבשטר יש תאריך, אבל התביעה היא שהתאריך יהיה לפי שנת השמיטה (ולא לפי שנות מלכות). בבריתא אחת פירוט הפרטים האמורים להיכתב בשטר (ובכל עדות95ראו סנהדרין פ"ח מ"א כפי שפירשנו שם. ).
גופו של שטר: ביום פלוני, בשבת פלנית, בחדש פלוני, בשנה פלוני ובמלכות פלוני (פי"א ה"ב). המילים שבת פלונית בלתי ברורות. וכי כיצד ניתן לאפיין באיזה שבוע מכתב השטר96בתקופה זו עדיין אי אפשר היהל אפיין את השבוע לפי פרשץ השבוע שכן נהגו אופני קריאה שונים, ובארץ ישראל רווח היה מנהג סיום התורה בשלוש וחצי שנים. ? וכאמור גם בתוספתא שציטטנו לעיל מופיע תאריך לפי שנות השמיטה. מאוחר יותר, בכתובות קבר מהתקופה האמוראית והבתר אמוראית מופיע מנין שנת השמיטה ואפשר שלכך הכוונה (השנה בשבוע של השמיטה). ברם אם כך היה הסדר צריך להיות יום חודש, שנה ולא יום שנה חודש. יתר על כן תאריך לפי שנו שמיטה מופיע רק בספרות יהודית מאוחרת ולא בספרות תקופת התנאים. כך בכתובות צוער זו שיטת התיארוך המקובלת97נוה כתובת; נוה עוד מצבות., אבל הכתובות הללו הן מהמאה החמישית ועד השישית ומאוחרות למשנה.
ברוב השטרות יהודיים ושאינם יהודיים המניין הוא לפי מספר הימים בחודש, ולפי שנות המלכות הרומית ולא מניין השנים לפי שנות השמיטה. על כל פנים אפילו בשטרות בר כוכבא, הכתובים בעברית או בארמית) שבהם מופגנת שמירת ההלכה בכלל ושמירת שמיטה בפרט98ספראי, שמירת הלכה., אין תאריך לפי מניין השמיטה. כך הוא המסמך שבו מספר העתקים של שטרות חכירה שהנפיק מינהל המרד. החכירה היא עד שנת השמיטה, כדרישת ההלכה, אבל בתאריך השטר מצויינת 'מלכות פלונית' (לפי מניין המרד. כגון: "שנת שתים לגאולת ישראל"). ולא מניין השמיטה.
אם כן הקנאי הגלילי תובע לא לתארך את השטר לפי שם כהונת הקיסר או הנציב הרומי, ואיננו מציע הצעה חילופית. הוא דורש ששם המושל לא יוזכר. בימי המרד הגדול ובימי מרד בר כוכבא, נפתרו הבעיות בצורה פשוטה, התאריך היה לפי בהמלכות המורדת. אבל בימים של שלטון רומי, הייתה תביעה תיאורטית, שלא מומשה לכתיבת התאריך לפי שנות השמיטה. גם בכתובות צוער המאוחרות הרבה יותר, מהמאה החמישית והשישית99נוה, כתובות צוער. זה ההבדל בין שטרות הנכרים (הכתובים ביוונית) לבין השטרות היהודיים. השטרות העבריים מונים את השנה גם לפי שמיטה, וגם לפי חורבן הבית, והשטרות הנכריים לפי מנין הפרובינציה ערביה שבה שכנה צוער.
אומרים פרושין קובלין אנו עליך מין – בעדי הנוסח הנ"ל "צדוקי", גלילי שאתם כותבים את השם עם המושל בדף – להלן מציגה המשנה דוגמה לכך, ולא עוד אלא שאתן כותבין את המושל מלמעלן ואת השם מלמטן ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל100פסוק דומה יש בשמות ה א; ה ב. הצירוף פרעה, ה', מופיע בפסוקים נוספים כגון שם ד כב; ח כו ועוד, אך הסיום "ה' הצדיק" מופיע רק בפסוק בשמות ט כז. – בפסוק זה נכתב שם המושל (פרעה) ואחריו שם ה'. נמצאנו למדים שאין מניעה לכתוב את שם המושל ומתחתיו את שם ה', על כן גם בשטרות אין מניעה לכתיבת שם המושל. יש להודות שהתשובה היא מעט ברוח קלילה, אין זה טיעון של ממש. בתורה שם פרעה מופיע כדי להסביר מי לקה ומי נענש, ואילו בשטרות יש מחווה של הוקרה לשלטון הזר. וכשלקה מהו אומר ה' הצדיק – הפסוק המלא הוא "וישלח פרעה ויקרא למשה ולאהרן ויאמר אלהם חטאתי הפעם ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים". חכמים מסיימים את הוויכוח על הקנאי הגלילי בציטוט הפסוק שמסתיים במילה "הרשעים". הרשעים הם מי שמעלים טענות מגוחכות בשם תורת ישראל. מותר לכתוב שם מושל זר, ומי שמנסה להיתלות בהלכה כדי לעודד מרדנות הוא בבחינת עָם רשעים.
היחס לשלטון הזר
הוויכוח מוצג כוויכוח ברוח מעט קלילה. גם הרוח הקלילה יש בה מסר של לגלוג על הטענה של הקנאים. אין היא טענה של ממש, ואין צורך בטיעונים כבדי משקל כדי לסתור פרשנות של הבל.
עם זאת, הוויכוח מעלה שאלה רחבה וכללית יותר של יחסם של חכמים למרידה בשלטון הזר. בספרות חז"ל ניתן למצוא את שתי המגמות. האחת מטיפה להשלמה עם השלטון הזר, והאחרת מתכוונת לנסוך בלב העם עוז ורוח מרד ולחתור לעצמאות, להשמדת האומה הרשעה ולחירות לאומית. יש להניח שגם בתחום זה, כמו בתחומים אחרים, היו מגמות שונות. אפשר גם שבמהלך הדורות חלו שינויים בעמדות החכמים. כך, למשל, בית שמאי הפגינו תמיכה במרד הגדול ובית הלל הסתייגו ממנו, ומדברי רבן יוחנן בן זכאי אנו שומעים התנגדות תקיפה למרד101בן, שלום, בית שמאי.. המורדים עצמם מכונים "רוצחן" ו"ליסטים" (משנה, סוטה פ"ט מ"ט, וראו פירושנו לה). חכמים עמלו למנוע את התלקחות הרוחות, כנראה ערב מרד התפוצות (בראשית רבה, סד י, עמ' 712-711). מרד בר כוכבא, לעומת זאת, זכה לעידודם של רוב החכמים, ובעיקר של רבי עקיבא, אחד המנהיגים הנערצים של הדור (ירו', תענית פ"ד ה"ה, סח ע"ד). רבי יוחנן בן תורתא, לעומתו, הסתייג מהמרד (שם), וכן הטיפו רבי אליעזר בן פרטא (בבלי, עבודה זרה יז ע"ב) ו(רבי) פפוס בן יהודה לכניעה זמנית לגזרות הדת (בבלי, ברכות סא ע"ב; תנחומא בובר, כי תבוא ד, עמ' 46; תנחומא, כי תבוא ב).
ניגודי הדעות עולים גם ממעשה אחר המיוחס לרבי חנינא בן תרדיון ולבנו: "ומעשה בבנו של רבי חנינא בן תרדיון שיצא לתרבות רעה, תפשוהו ליסטין והרגוהו, ונמצא תפוש לאחר שלשה ימים. נתנוהו בכרכדות, והניחוהו על גבי המיטה, והכניסוהו לתוך העיר, והיו מקלסין לפניו בכבודו של אביו. וקרא עליו אביו המקרא הזה: 'ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך, ואמרת איך שנאתי מוסר ותוכחת נאץ לבי, ולא שמעתי בקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אזני, כמעט הייתי בכל רע בתוך קהל ועדה', וחזר לתחילת המקרא. ואמו קראה עליו המקרא הזה: 'כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו', ואחותו קראה עליו המקרא הזה: 'ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ' " (שמחות רבה, פי"ב הי"ג, עמ' 200). כל הסיפור תמוה, והוא מתבהר מתוך המקבילה במדרש: "מעשה בבנו של רבי חנינא בן תרדיון שנתחבר ללסטים וגילה רזם והרגוהו, והלך אביו ומצאו במדבר, ופיו מלא עפר צרורות, וקרא עליו הפסוק..." (איכה רבה, ג טז, עמ' 128).
כל הסיפור מסתבר אם הליסטים הללו הם כנופיה של לוחמי חירות (ערב מרד בר כוכבא). הבן הלשין עליהם לשלטון והוצא להורג בידי חבריו לשעבר. האב מזדהה עם הרוצחים, משום שהם אינם סתם רוצחים אלא לוחמי חירות. הסיפור מתאים במיוחד לדמותו של רבי חנינא בן תרדיון המצטייר כקנאי קיצוני ומתנגד תקיף לשלטון הרומי. "ליסטים" כאן הם אפוא לוחמי חירות. עם זאת, מי שהגה את המונח "ליסטים" לא ראה את המורדים כקבוצה של צדיקים, אלא עצם השימוש מעיד על ביקורת מסוימת, כמו גם הביקורת על אלעזר בן דינאי, ממנהיגי הקנאים בשלהי ימי בית שני (משנה, סוטה פ"ט מ"ט, וראו פירושנו לה).
חלק מהעימותים סביב השאלה של מרדנות או ציות מסתתרת במדרשים העוסקים באבות העולם. כך, למשל, "מדבר ביעקב. 'ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו' (בראשית כח, יב). אמר רבי שמואל בר נחמן וכי עלת על דעתך שמלאכי שרת היו והלא לא היו אלא שרי אומות העולם. הראהו שרה של בבל עולה שבעים חָוָקים102שלבים., ושל מדי עולה חמשים ושנים חָוָקים, ושל יוון מאה ושמונים חָוָקים, ושל אדום עולה עולה ואינו יודע כמה. אמר לפניו רבון העולמים תאמר שיש לו ירידה... רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמעון בן מנסיא משום רבי מאיר הראהו שרה של בבל עולה ויורד, ושל מדי עולה ויורד, ושל יוון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד, אמר לפניו רבון העולמים כשם שיש לאלו ירידה כך יש לי ירידה? אמר לו הקב"ה אל תחת, עלה שאת עולה ואין את יורד. ואף על פי כן נתירא ולא עלה" (ויקרא רבה, כט ב, עמ' תרעא-תרעב). המדרש מתרעם על יעקב שאינו מעז לתפוס את המלכות והשלטון בעולם. כנגד זה, במדרש שיר השירים מיוחסת לרבי מאיר דרשה הפוכה: "רבי חלבו אומר ארבע שבועות יש כאן, השביע לישראל שלא ימרדו על המלכיות, ושלא ידחקו על הקץ, ושלא יגלו מסטירין שלהם לאומות העולם, ושלא יעלו חומה מן הגולה. אם כן למה מלך המשיח בא? לקבץ גליותיהן של ישראל. רבי אוניא אמר ד' שבועות השביען כנגד ד' דורות שדחקו על הקץ ונכשלו, ואלו הן, אחד בימי עמרם, ואחד בימי דיניי, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים" (שיר השירים ב א). מדרש זה שימש אבן פינה בהתנגדות לציונות הפוליטית, שהרי הקב"ה עצמו השביע את ישראל לבל ימרדו אף פעם. בן דיניי הוא אותו "רוצחן" שהוזכר במשנה סוטה פ"ט מ"ט. בן כוזבא הוא מרד בר כוכבא. ימי עמרם ושותלח בן אפרים הם אותם בני אפרים שהעזו למרוד במצרים ולעלות בכוח לארץ ישראל, ונהרגו על ידי אנשי פלשת. במדרשים מופיעות עמדות שונות ביחס למרד זה, על כל פנים הדברים מתייחסים לאחת המרידות, בגנות (או בשבח) מרד בר כוכבא או מרד אחר103לניתוח העדויות ראו היינמן, אגדות, עמ' 141-137..
כך גם מחלוקת המדרשים האם יהודה ניגש ליוסף בענווה כדי לפייסו (בראשית רבה, צג ו, עמ' 1154; צג ט, עמ' 1158), או בכעס, תוקפנות ורוגז תוך הכנות למלחמה (בראשית רבה, צג יד, עמ' 1162; צג ו, עמ' 1155). המדרשים המגנים את יעקב שקרא לעשו "אדוני" ומסבירים שקריאה זו גרמה לדחיית המלכות מישראל מבטאים התנגדות ליחס של כבוד לשלטונות, וההתנגדות לברית בין אבימלך לאברהם מבטאת התנגדות דומה. מחלוקת המדרשים פנים רבות לה; לא באנו לסכם את התופעה אלא להציג גישות מרכזיות שאין טעם לפשר ביניהן, והן מבטאות חילוקי דעות, ומן הסתם גם שינויים עקב מאורעות, מרידות ולקחן104ראו שרמר, חכמים ושלטון..
מסכת ידים מסתיימת בדרשת הכתוב. בדרך זו מסתיימות מסכתות רבות בפסוקים הבאים לעורר ולהנעים. לעתים אין הם קשורים למשנה, אך במקרה שלנו הפסוק הוא לב המשנה.