המשנה מביאה עוד ויכוח בין צדוקים ופרושים.
אומרים צדוקין קובלין אנו עליכן פרושים שאתם מטהרים את הנצוק – הכוונה להלכה שבמשנה טהרות: "הנצוק, והקטפרס, ומשקה טופח, אינן חבור לא לטומאה ולא לטהרה" (פ"ח מ"ט). "נצוק" הוא מונח טכני לזרם מים המחבר שני כלים, כגון מים הנמזגים מכלי עליון לתחתון, או מגת עליונה (טהורה) לגת תחתונה (טמאה). אם הנצוק הוא חיבור, אזי הטומאה "מטפסת" לכלי העליון, ואם נצוק אינו חיבור הטומאה אינה עולה אלא רק בזרימת המים. הצדוקים סוברים אפוא שנצוק מטמא, ופרושים, הם חכמים של משנת טהרות, סוברים שהנצוק אינו חיבור. ואכן, העמדה הזאת מופיעה במגילת "מקצת מעשי תורה": "ואף על המוצקות אנחנו אומרים שהם שאין בהם טהרה. ואף המוצקות אנם מבדילים בין הטמא לטהור כי לחֹת המוצקות והמקבל מהמה בהם לחה אחת" (B55-B57). כידוע הלכות כתות מדבר יהודה קרובות להלכות הצדוקים, ואחת הראיות לכך היא משנתנו. לעומת זאת משנת מכשירין קובעת: "כל הנצוק טהור חוץ מדבש הזיפין והצפחת, בית שמאי אומרים אף המקפה של גריסין ושל פול מפני שהיא סולדת לאחריה" (פ"ה מ"ט). המשנה סבורה שגם בית שמאי מודים שנצוק אינו מטמא, ורק מקפה (תבשיל דייסה) הוא מטמא, משום שהחומר גולש אחורנית או מתיז.
שאלת הנצוק הייתה אפוא מחלוקת בין הכתות, ובאופן טבעי עמדתם של חכמים ממשיכה את עמדת הפרושים78שאלת הנצוק נדונה רבות במחקר, ולא נאריך בה. היא מלמדת עד כמה הייתה שפת הוויכוח מקובעת וכל הצדדים כבר משתמשים באותם מונחים. עם זאת יש לזכור שלמונחים זהים אין בהכרח גם משמעות זהה.. עם זאת עמדתם של הצדוקים נותרה בהלכות יין נסך ששם הנצוק מטמא, לפחות לפי חלק מהדעות (משנה, עבודה זרה פ"ד מ"ח, מד ע"א; בבלי, שם עב ע"ב; נ ע"ב79היו ראשונים שהרחיבו את איסור נצוק וקבעו שהוא חיבור גם לעניינים נוספים, ראו למשל ספר הישר לרבנו תם, חלק התשובות, תשג. בבבלי, נזיר נ ע"ב, מתנהל דיון האם יש נצוק לאוכלים. ברור שאם האוכל מוצק ודאי שהוא חיבור, והדיון הוא על מצבי ביניים שונים. ). במשנתנו הנצוק אינו מטמא, וזו הלכה פשוטה, אבל בתוספתא: "רבי שמעון בן אלעזר אומר בשם רבי מאיר המזחילה80מזחילה היא צינור לניקוז מים מהגג. שהיתה שותה ויורדת משקין, ובא טמא והפסיקן העליונים טמאין מפני שהן גרורין על גבי ידיו, התחתונים טמאין. מקל שהיה מלאה משקין טופחין טמאה, ורבי יהודה אומר משם רבי יהשע כיון שהשיקה למקוה טהורה" (טהרות פ"ט הט"ו, עמ' 671). הסיפא היא הרישא של משנת טהרות. המים הזורמים מהמזחילה הם הם הנצוק של המשנה, ובתוספתא מובאת דעה חולקת שהיא כעמדה הכיתתית. אין זה המקרה הראשון שעמדה המוגדרת ככיתתית חדרה לעולמו של בית המדרש כעמדת מיעוט או כמקרה חריג. במקרה שלנו היא חדרה אפוא גם כהלכה ליין נסך, וגם כדעה שונה מהמשנה. מאחר דאתינו להכא, ייתכן שבית שמאי שציטטנו במשנת מכשירין הם המסתייגים מהלכות נצוק, ולדעתם נצוק הוא מצב ביניים, ורק עורך המשנה עמעם את החידוש שבדבריהם ופירשם לפי העמדה ההלכתית המקובלת.
זאת ועוד; גם במשנת מקוואות רבי יהודה דוגל בעמדה הקרובה לכך שהנצוק הוא חיבור (פ"ז מ"ו). אמנם ניתן לחלק בין המקרים, אך ברור שאי אפשר לנסח שלדעת הפרושים "נצוק תמיד אינו חיבור".
אומרים פרושים קובלין אנו עליכם צדוקים שאתם מטהרין את אמת המים הבאה מבית81יש לגרוס "בין הקברות", כפי שמופיע בעדי נוסח טובים כגון כתב יד פרמא (מפ). כך, למשל, במשנה, עירובין פ"ג מ"ג, "בין הקברות" מופיע בכתב יד קופמן, דו, דפ, רא, מל, מיל, מגאד. חילופי הנוסח חוזרים במקומות אחרים שהמונח נזכר בהם, והם אבן בוחן להבחנה בין כתבי יד ארץ-ישראליים לכתבי יד בבליים. עם זאת כמובן אין הכלל עקיב לחלוטין, ולכל כלל יש יוצאים מן הכלל. כך, למשל, כתב יד קופמן הוא באופן כללי כתב יד ארץ-ישראלי במוצאו, אבל במסכת טהרות הוא פחות מדויק וחשוף היה להשפעות של הכתיב המקובל בבבל.
בתקופת המשנה והתלמוד לא היו בתי קברות מסודרים ובנויים, אלא כל אחד קבר לעצמו. היו כמובן אזורים שבהם היו קברים רבים זה ליד זה, וזהו "בין הקברות". לעומת זאת בתפוצות היו בתי קברות מרוכזים ומאורגנים, וכך היה המצב גם בימי הביניים, על כן תיקנו מעתיקים "בית הקברות". בארץ ישראל הייתה הקבורה משפחתית ולא קהילתית, וכל משפחה קברה את מתיה בנפרד. הקהילה סייעה לעניים מדין צדקה, אך לא כנוהג שיטתי. עם זאת, גם בארץ ישראל היו מעט בתי קברות מאורגנים. לעתים מתגלות סדרות של מערכות קבורה מרוכזות שסגנון חציבתן דומה, והטענה שאלו הן מערכות קבורה ציבוריות עולה מאליה. ניתן למצוא דוגמאות לכך באזורים שונים, כגון חורבת קורקוש, ואולי גם ועָבּוד בצפון בנימין. הקברים מדרום לתמנה שבצפון הר יהודה ועוד. כך היה המצב גם בכפרי סוריה, אך גם שם היו לעתים נדירות קברות ציבוריים (מק אדם, ערביה, עמ' 159). עיר המתים הגדולה בבית שערים היא דוגמה נוספת לבית קברות מאורגן. גם בספרות חז"ל מצינו רמזים למערכות קבורה אזוריות. ראיה לדבר מן התלמוד הירושלמי; מסופר בו על קבר שהתמוטט בחול המועד וביקשו להתיר את בנייתו מחדש מפני שהוא צורך הרבים (ירו', מועד קטן פ"א ה"ב, פ ע"ב). "צורך רבים" בהקשר זה הוא מונח טכני לצורך ציבור (כל הקהילה). לכאורה ניתן לטעון שהקבר שייך למשפחה גדולה ורבים מבני המשפחה נפגעו והצטערו על ביזיון קברי מתיהם שנפגעו, ברם ההלכה היא שבחול המועד מותר לעסוק ב"צורכי הרבים", ואלו הם צרכים ציבוריים, לא צרכים של אנשים פרטיים רבים. לפיכך נראה שזה היה בית קברות ציבורי. בירושלמי (ברכות פ"ג ה"א, ו ע"א) מובא דינו של מי שמתו "נמסר לרבים", ומשמע שהייתה קיימת אפשרות שה"רבים" יטפלו בקבורה. בהמשך נקבע שם דינו של מי שמתו "נמסר לכתפין" (נושאי המיטה); אלו, כנראה, אינם גוף ציבורי אלא בעלי מלאכה פרטיים. לעומת זאת נראה שבבבל היו קהילות שבהן הייתה "חבורה" מאורגנת שכל עסקי המת הוטלו עליה. רב המנונא שנקלע לדרומתא הופתע מנוהג זה (בבלי, מועד קטן כז ע"ב). ניתן לצמצם עדות זו ולפרשה כראיה לנוהג חריג וייחודי, ברם מסתבר שזה היה הנוהג המקובל בבבל. המונח "בית עלמין" (בבלי, סנהדרין יט ע"א) הוא מונח בבלי, ולפי הסוגיה שם מדובר בבית קברות "גדול", אם כי משמעותו המילולית של המונח אינה בטוחה. גם בתפוצות אחרות היו ליהודים בתי קברות מאורגנים. במצרים הייתה אף אגודת קברנים, וכנראה גם בית קברות מאורגן (כשר, יהודי מצרים, עמ' 316). הקטקומבות (מערכות קבורה תת-קרקעיות) היהודיות ברומא עשויות להצטרף לראיות לבתי קברות ציבוריים.
כאמור, בבית שערים הייתה מערכת מאורגנת ולא צירוף מקרי של משפחות וחבורות פרטיות. לפנינו מעין "אימוץ" של נורמה המקובלת בתפוצות עבור נקברים מהתפוצות ועבור נקברים בודדים גם מארץ ישראל, וראו פירושנו לאהלות פט"ז מ"ג. הקברות – מחלוקת זו עוררה מבוכה רבה במחקר המודרני, וגם בפרשנות הקלסית. כפשוטה הצדוקים מטהרים אמת מים הבאה מבין הקברות, והפרושים מתנגדים לכך. ברם גם לפי ההלכה של חז"ל אמת המים תמיד טהורה שכן אלו מים חיים, והם מחוברים לקרקע, וכל המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה. במחקר המודרני נוספה טענה נוספת. הרי הצדוקים מחמירים תמיד בהלכות טהרה, ואין זה סביר שכאן הם מצטיירים כמקלים. אמנם נכון שהצדוקים החמירו בהלכות, וזאת בכל העדויות שבידינו, אך הטיעון שכך היה תמיד, ובכלל החלוקה בין מחמירים "סדרתיים" לבין מקלים "שיטתיים", אינה מוכחת. לצדוקים הייתה הלכה משלהם, ובהחלט ייתכן שבנושא מסוים יחמירו או יקלו בהתאם לשיטתם ההלכתית.
הבעיה של הרקע ההלכתי לטיעון שבמשנה החריפה כאשר התברר שהוויכוח על אמת מים הבאה מבין הקברות לא היה תאורטי. אמת המים לירושלים עברה בין קברות ומעל קברות. לצורך בנייתה נסתמו קברות ואולי פונו, אך קברות בסביבה המשיכו כנראה לתפקד82פטריך, אמת המים; קלונר וזיסו, קברות, עמ' 7-9, וספרות נוספת (קלונר וזיסו, שם). החוקרים הכירו את החומר התלמודי ואת משנת ידים והסיקו שאמת המים הייתה טהורה לדעת הכול. . הפירוש המקובל הוא שאין מחלוקת על אמת המים, אלא שהפרושים טענו שלפי שיטת הצדוקים בדבר נצוק היו המים צריכים להיות טמאים. זה הסבר דחוק, והטיעון המוצע חלש מאוד, משום שסביר להניח שגם הצדוקים סברו שהמחובר לקרקע הוא כקרקע, אחרת כל מקווה יקבל טומאה וייפסל. זאת בין אם הוגדר עיקרון זה בצורה משפטית ובין אם היה מובן באופן בלתי משפטי כברור מאליו.
אנו רוצים לפרש את המשנה כפשוטה שאכן היו בין הפרושים מי שהחמירו באמת מים הבאה מבין הקברות. גישה כזאת נמצאת בהלכה המאוחרת. ההלכה במסכת שמחות קובעת: "אין מוציאין אמת המים בין הקברות, ולא יעשה שם שביל, ולא ירעה שם בהמתו, ולא יטייל שם, ולא ילקט משם עצים ועשבים, ואם ליקטן אסורין בהנאה. ואם בשביל הנאת בית הקברות עצמו ליקטן, שורפן במקומם" (שמחות פי"ד ה"א, עמ' 204). הלכה זו אינה מנומקת. האם מדובר בכבוד המת, או באיסור הנאה ממה שנגע במת, או שמא החשש הוא לטומאת המים. גם לא נאמר מהי ההגדרה ההלכתית של "בין הקברות", ובאיזה מרחק מהקבר מותר לאמה לעבור. בנוסחה בתלמוד הבבלי הדברים מוסברים מעט יותר: "האוכל בשר מזוהמא ליסטרון83זו כף עץ גדולה שבה היו מסלקים את הפסולת מעל גבי תבשיל. ראו רש"י לשבת קכז ע"ב ועוד. , והשותה מאמת המים העוברת בבית הקברות, והמסתכל בפני המת; ויש אומרים: אף הקורא כתב שעל גבי הקבר" (הוריות יג ע"ב). כאן המימרה מנויה בין דברים שאסורים, אך לא כהלכה, אלא כנוהג של נימוס וכבוד. לכאורה שתיהן הלכות מאוחרות. יתר על כן, הם בניגוד להלכה הנורמטיבית. בקבר סתום הטומאה בוקעת ועולה למעלה, ורק מי שעומד על הקבר טמא. אם הקבר פתוח מהצד (כמו במערות הקבר המוכרות לנו) הטומאה בוקעת דרך הפתח אך מטמאת רק את העומד בפתח, אחר כך הטומאה לכאורה נגוזה.
ברם בספרות התנאים הקדומה אנו שומעים על מגמת החמרה, בניגוד להלכה הנורמטיבית, וזו שוב דוגמה לתחום המטושטש שבין החמרת יתר יוצאת מהכלל, extra purity, לבין הנורמה. המשנה קובעת: "חצר הקבר העומד בתוכה טהור עד שיהא בה ארבע אמות כדברי בית שמאי84האות כ בראשית מילה באה להדגשה, כמו "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח" (הגדה של פסח). בית הלל אומרים ארבעה טפחים" (אהלות פט"ו מ"ח). חצר הקבר היא שטח חצוב לפני הקבר; "ואיזה הוא חצר הקבר זו הגת שהמערות פתוחות לתוכו" (תוס', אהלות פט"ו ה"ז, עמ' 612). חצר קבר יש רק למערות כוכים. קביעה זו מבוססת על מאות חצרות דומות שנמצאו בחפירות, והיא תמיד בלתי מקורה. לנתון זה חשיבות הלכתית, והיא תיבדק להלן. שיטת הקבורה בכוכים היא הרקע להלכות שלפנינו, והיא הייתה ייחודית לארץ ישראל בתקופת התלמוד. כבר הבבלי, ואחריו חלק מפרשני התלמוד, ניסו להתאים את פרטי ההלכה ופרטים אחרים לשיטות קבורה המוכרות להם ולפיכך התקשו בפרט זה או אחר, ומעט מכך נראה להלן.
בית שמאי אינם אומרים שהעומד במרחק ארבע אמות נטמא, אלא מדברים על כל העומדים בחצר הקבר שהיא בגודל כזה, וכולם נטמאים. אשר לעמדת בית הלל, בפועל אין חצר קבר שהיא רק ארבעה על ארבעה טפחים, שהרי בחצר כזאת אי אפשר להעמיד מיטה, ולא להיכנס דרכה לקבר. למעשה בית הלל קובעים שחצר הקבר תמיד מטמאת, ובית שמאי אומרים שאינה מטמאת אלא אם כן היא גדולה מספיק לשמש מבנה בפני עצמה (אף שאינה מקורה), משום שהטומאה "מרחפת" כביכול החוצה.
מבחינה הלכתית כל ההלכות הללו הן דבר של תמה: הקבר הוא אוהל וחוצץ מפני הטומאה; לקבר יש פתח ודרכו הטומאה בוקעת; אך מעולם לא שמענו שהטומאה הבוקעת עוברת באוויר ומטמאת בטווח מסוים. ודוק, גם בית הלל אינם מתנסחים שהטומאה אינה מטמאת במרחק, אלא קובעים טווח קצר יותר. בפועל טווח קצר כזה הוא למעשה בלתי אפשרי. ועוד, תמוה שאין התנאים נוקטים בשיעור של המרחק של העומד מהקבר אלא בשיעור גודל החצר, וכי למה נתון זה משמעותי? עוד בטרם נחווה דעתנו על הנושא מן הראוי לראות כיצד פירשו את המשמעות ההלכתית קדמונים. בתוספתא שאת ראשיתה כבר ציטטנו שנינו: "ואיזה הוא חצר הקבר? זו הגת שהמערות פתוחות לתוכו. 1. אם יש בה כשיעור הנכנס לתוכה טמא. 2. במה דברים אמורים בזמן שאינה פתוחה לאויר, אבל בזמן שפתוחה, אפילו אינו מרוחק מן השקוף אפילו כל שהוא טהור. 3. ובלבד שלא יגע בשקוף" (פט"ו ה"ז, עמ' 612-613). אם כן המשנה עוסקת בחצר שיש לה גג, אבל אם זו חצר פתוחה, טהור. "כשיעור" הוא כנראה השיעורים שבמשנה, ולדעת התוספתא בחצר פתוחה הנכנס לכל הדעות טהור. כפי שאמרנו, כל החצרות שאנו מכירים הן פתוחות. נמצאנו למדים שהתוספתא מציעה הגבלה (או פרשנות) שאינה רֵאלית. הווה אומר, התוספתא מפרשת (או מטילה מגבלה) ההופכת את ההלכה במשנה להלכה העוסקת במקרה שלמעשה אינו קיים, ומובן מאליו, שהרי לפי ההלכה אם החצר מקורה הרי היא חדר חיצוני, והטומאה בחדר הפנימי והיא בוקעת לחדר החיצוני ובוודאי שהוא טמא לכל אורכו, ללא קשר למידת גודלו של החדר החיצוני.
אנו מציעים לראות בתוספתא לא פרשנות או הבהרה במובן הרגיל אלא ניסיון מלאכותי לתירוץ והרמוניזציה בין המשנה הקשה לבין הכללים ההלכתיים הנורמטיביים. גם הסעיף השלישי מהלך בדרך משפטית רגילה. הנוגע במשקוף טמא, שכן הטומאה בוקעת דרך הפתח והמשקוף הוא גג הפתח. הלכה דומה פגשנו במדרש ספרי זוטא שצוטט בפרק ב (מ"ד): "...הבית שהמת בתוכו מהו? אמר לו טמא [המוסיף ידו על המשקוף מהו? אמר לו טמא]. על הקנה והסיט? וכפר זה בזה..." (ספרי זוטא, יט טז, עמ' 312). הדברים מצוטטים מוויכוח על טומאת גולל, ובתחילה מוסכם שם בין התנאים (רבי אליעזר ורבי עקיבא) שהנוגע במשקוף טמא. אבל בהמשך, בלחץ הדיון השיטתי של רבי עקיבא, רבי אליעזר מסיק שגם הנוגע במשקוף טהור.
נמצאנו למדים שלמעשה חזרה בה התוספתא מהדין במשנה, היא העמידה אותו במקרה בלתי רֵאלי ואפילו אבסורדי מבחינה הלכתית.
הבבלי בסוטה מד ע"א85ראו עוד בבלי, בבא בתרא ק ע"א; קושיית הבבלי שם קשה וראו הרשב"ם, תוספות והריטב"א על אתר, וכן ראשונים אחרים. מהלך בדרך הפוכה. לא נעסוק בפרטיה, והעמדות מסוכמות בטבלה. לדידנו חשוב רק שהבבלי חש שהמשנה איננה לפי ההלכה המוכרת לו, וניסה "לפרש" את המשנה על ידי תיקון המקרה.
ההצעות השונות לטומאת סביבות הקבר
הבבלי מעניק למשנה הסבר הלכתי-נורמטיבי, חשש שמא יאהיל. החשש עצמו רחוק ומלאכותי, חצר של ארבע אמות קשה להאהיל עליה, אבל כך יש להלכה מעין תדמית "הלכתית" נורמטיבית. כאמור, כל ההסברים בדבר חצר שיש לה גג אינם רֵאליים ונועדו להעניק אותה תדמית "הלכתית". כן קובע הירושלמי: "רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן ורבי ליעזר בן יעקב משם בית שמאי המת מטמא ארבע אמות ברשות הרבים, מפני כבודו" (כלאים פ"ו ה"ב, ל ע"ב). הירושלמי כורך עמדה זו בדברי בית שמאי שבמשנתנו, ומנמק את ההלכה "משום כבודו". בכך הוא מנמק נימוק נורמטיבי הלכה שאין לה הנמקה פורמלית86על פסיקת ההלכה כבית שמאי ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. .
הפרשנות של התוספתא ושל הבבלי מעידה על מצוקתם של אנשי הלכה המתקשים להבין כיצד הקבר מטמא במרחק ממנו. ברם מגמה זו קיימת בהלכה אף על פי שאין היא מעוגנת בהנחות משפטיות נורמטיביות, וראינו אותה במסכת שמחות ובבבלי, ואף בהלכה המקובלת היום, שהמתקרב לקבר במרחק ארבע אמות טמא. הנימוק ה"אמִתי" איננו מתחום הלכות טומאה, אלא משום כבוד המת. קברות של ימינו הם מעין קופסה סגורה, ולפי ההלכה הטומאה שבה בוקעת ועולה כלפי מעלה בלבד. אף על פי כן, נקבע שהקבר מטמא למרחק.
כמו כן: "קבר שסתם פתחו אינו מטמא מכל סביביו פרץ את פצימיו וחזר וסתמו מטמא מכל סביביו נפרצה בו פרצה אחת של ארבעה טפחים בין מלמעלה בין מלמטה אינו טמא אלא כנגד הפרצה בלבד היה לו פתח אחד לצפון ופתח לו פתח אחד לדרום, טהור דרומי את הצפוני"87תוס', פט"ז הי"ד, עמ' 615; בבלי, בבא בתרא יב ע"א; שבת קמו ע"ב. הציטוט הוא לפי התוספתא, בתלמודים ההלכה מובאת בשינוי קל. . המדובר בוודאות גם בבית שמת בתוכו. אם פרץ את פצימיו בטלה ממנו תורת אוהל, והטומאה בוקעת ועולה כלפי מעלה, אבל הוא מטמא את סביביו.
להערכתנו כל המערך ההלכתי סביב אמת המים הבאה מבין הקברות מערב מושגים הלכתיים שעוצבו כנורמות משפטיות רק בשלב מאוחר יותר. נפתח בכך שהמשפט "והכלל אצלינו שהארץ והמחובר לארץ אינו מקבל טומאה בשום ענין מעניני הטומאה, כמו שיתבאר במקומו" (פירוש המשנה לרמב"ם, שביעית פ"י מ"ז) הוא נכון רק באופן כללי88הכלל אינו נאמר במפורש, במשנה או בתלמוד, אך משתמע מהלכות רבות. ראו למשל שביעית פ"י מ"ז; אהלות פי"ח מ"א, ועוד הרבה. ויש לו יוצאים מהכלל. דפנות הקבר טמאות מבחוץ לדעת חלק מהתנאים (לעיל פ"ז מ"א), חצר הקבר מטמאת (לעיל) והגולל מטמא ואפילו באוהל, אף על פי שהוא חלק מהבניין (משנה, פרה פ"ד מ"ב והמשך פט"ו מ"ח); עפר חוץ לארץ ועפר בית הפרס מטמאים אף על פי שהם חלק מהקרקע (משנה, אהלות פי"ז מ"ה ועוד); אבן המוצאת מבניין המאהיל על המת טהורה, אבל עפר היוצא מרובד קרקעי החשוד שיש שם מת טמא (משנה, אהלות פי"ז מ"ה), וגם תנור המחובר לקרקע טמא89על כך חלקו כנראה חסידים, ולא נרחיב בכך.. זאת ועוד: הכלל שכל המחובר לקרקע כקרקע אמנם מופיע בהקשרים הלכתיים שונים, אך מסתבר שרבי מאיר חולק עליו (שבועות פ"ו מ"ו). עמדה מפורשת שכל המחובר לקרקע אינו כקרקע מופיעה גם בבבלי, ערכין יד ע"א.
אפשר שגם לעניין טהרת המים הוגבל הכלל והוא הוחל על מקווה, אך לדעת ההלכה הפרושית הקדומה לא חל על אמת מים. לאחר שראינו את כל החריגים הרבים מהכלל המשפטי, עלינו להגיע למסקנה שההלכה הקדומה לא קיבעה את עמדתה בכללים משפטיים. כל הלכה נוצרה לגופה, והקביעות השונות הכילו סתירות משפטיות. בשלב מאוחר יותר נוצרו הכללים המשפטיים, ועדיין בדור אושא רבי מאיר טוען שהכלל אינו חל על חלק מהמקרים.
הסתייגות נוספת מאמת המים היא לגבי שימושה להכנת מי חטאת: "אמת המים הבאה מרחוק כשרה, ובלבד שישמרנה שלא יפסיקנה אדם. רבי יהודה אומר הרי היא בחזקת מותרת" (משנה, פרה פ"ח מי"א). המדובר באיסוף מים להכנת מי חטאת, ומי אמת מים אינם מן המובחר אלא מחייבים שמירה. החשש שמא יפסיקנה אדם איננו רב; הרי המים עדיין זורמים בה, ומכאן שלא הופסקה. ברם ניתן לתאר כיצד נשלחת יחידת שמירה לסרוק את האמה כדי לוודא שמימיה כשרים. במשנה הקודמת שם הובעה הסתייגות משימוש במי נהרות באמתלה שהם מי "תערובת", כלומר מלאים בוץ, ומדובר בירדן ובירמוך, ואף במי הירקון. אם אלו אינם צלולים דיים, ומי הכנרת אינם צלולים דיים (משנה, פרה פ"ח מ"י), אין מים צלולים בארץ. אין זאת אלא שכל מערכת ההנמקות היא אמתלה, חכמים רצו מים שקטים ונינוחים, ואף הסתייגו מטבילה בים90על טבילה בים הייתה מחלוקת. ראו משנה, פרה פ"ח מ"ח; מקוואות פ"ה מ"ד. רבי מאיר מתיר לטבול רק בים הגדול ואוסר על טבילה לחטאת בכנרת ובים המלח. גם תנאים אחרים רואים בכך טבילה מסוג ב, ואין הם בבחינת מים חיים שבהם צריך המצורע לטבול. למגמת ההסתייגות ראו גם תוס', מקוואות פ"ה הי"א, עמ' 657. אבל היו שהעדיפו את הטבילה בים הגדול, ראו תוס', מקוואות פ"ו ה"ג, עמ' 658; חגיגה פ"ג ה"ג..
במשנת מקוואות פרק א מופיע דירוג של טיב המים. המים הטובים ביותר הם מים מוכים (מים פושרים או מלוחים – משנה, פרה פ"ח מ"ט) ומים חיים (מקוואות פ"א מ"ח). למי חטאת דווקא מים "מוכים" ומים "חיים" פסולים (משנה, פרה שם שם). נותרנו אפוא עם מי מקוואות כמים העדיפים. מי אמת מים יוגדרו בהלכה כמים זוחלים או זורמים. אין עליהם דיון מפורש בהקשר של מי חטאת, אך כפי שראינו הסתייגו מהם חכמים כמקור למי חטאת, ומן הסתם גם כמקור למי טבילה לקודש.
על רקע כל זה אפשר להבין גם את המחלוקת בין הפרושים לצדוקים. הפרושים הידרו להשתמש במי מקוואות שנאספו ממי גשמים, והצדוקים לא הסתייגו ממי אמות המים.
בפפירוס אוקסירינכוס 840 נמצא קטע של אוונגליון נוצרי ובו ויכוח שנערך כביכול בין ישו לכוהן במקדש. ישו מאשים שם את הכוהן שטבל במי אמת מים, ואילו הוא (ישו) הקפיד וטבל בברֵכה. דומה שהפפירוס מאשר את דברי המשנה שאכן היה ויכוח בין-כיתתי על טבילה במים שזרמו באמת מים.
אומרים צדוקים קובלין אנו עליכם פרושים – ב-מל , מפ ועוד נוסף "שאתם אומרים שורי וחמורי שהזיקו חייבין ועבדי ואמתי שהזיקו פטורין". זו אחת ההלכות הבודדות בתורתם של הצדוקים שיש בה עיסוק בדיני ממונות91בתוס', פ"ב ה"כ, עמ' 684, עוד הלכה צדוקית, שלבן ובת זכויות שוות בדיני ירושה, וראו עוד בבבלי, שבת קטז ע"א, שעמדה זאת של שוויון הבת עם הבן מיוחסת שם לנוצרים. . כמובן איננו יודעים מה הכילה ההלכה הצדוקית, וכל שאנו יודעים הוא שחז"ל לא נזקקו להביא הלכות נוספות בתחום זה. אפשר שלא היו כאלה, ואפשר שרק במקרה אין הן נזכרות. אין ויכוח על נזקי שור וחמור שהבעל חייב באחריותם, אבל המחלוקת היא האם הבעל חייב על נזקי עבדו. הצדוקים אומרים שפטור, ופרושים מחייבים שהרי העבד הוא רכוש האדון, ולפיכך אין לו אחריות פלילית.
הפרושים עונים: מה אם שורי וחמורי שאיני חייב בהם מצות הרי אני חייב בניזקן – קל וחומר עבדי ואמתי שאני חייב בהן מצות אינו דין שאני חייב בנזקן – הצגת הקל וחומר היא דרך חשיבה פרושית מובהקת. הטיעון הוא שעבד שייך לאדון יותר משור, שהרי האדון אינו חייב במצוות השור אבל חייב בנזקו, קל וחומר עבד שעליו האדון אחראי יותר. הטיעון תמוה, ובמחשבה מעמיקה קצת יותר הוא אפילו אבסורדי. אמנם הבעל חייב במצוות של העבד, אבל העבד הוא אדם, ואדם בכלל חייב במצוות, לעומת זאת השור במהותו פטור ממצוות. צורת טיעון אחרת, אליבא דפרושים, יכולה הייתה להיות שכשם שאני (האדון) חייב במצוות של עבד, כך אני חייב באחריות הפלילית עליו, שכן נזק למישהו שלישי הוא גם עברה על מצווה. אם האדון חייב על מצוות העבד הוא חייב גם בנזק שנגרם עקב עברותיו של העבד. המשנה מציגה, אפוא, קל וחומר שאינו בנוי על היגיון אלא על השוואה מכנית וטכנית בלבד. אמרו להן –צדוקים לפרושים, לא אם אמרתם בשורי וחמורי שאין בהן דעת תאמרו בעבדי ובאמתי שיש בהם דעת שאם אקניטנו ילך וידליק גדישו של אחר ואהא חייב לשלם – הצדוקים מעלים טיעון "הגיוני" המציג את האינטרס של האדון כקודם לזה של הניזוק. העבד יש בו דעת ועל כן יכול ליזום בכוונה נזק לאדם שלישי כדי להזיק לאדונו. מרכיב הדעת, שהוא המבחין בין בהמה לעבד, אינו מוּחל על שאלת החיוב במצוות אלא על החשש שהעבד רוצה להזיק לאדון.
מעבר לשאלת ההיגיון, הצדוקים מדגישים מניע כלכלי מנקודת מבטו של האדון, והפרושים מקלים למעשה על הניזק. הצדוקים היו בני שכבת העשירים, והם פוסקים כך שהם ייהנו מהפסיקה. הפרושים, לעומת זאת, מציגים את הטיעון של האדם הפשוט שהוא הניזק. הטיעון האינטרסנטי של התועלת אינו מועלה, אך קשה להתעלם מכך שהצדוקים מגִנים על עצמם, והפרושים מגִנים לא על עצמם אלא על כלל הציבור. את הטיעון של הצדוקים אפשר היה להציג גם הפוך, על בסיס המישור החברתי: אם העבד פטור מנזקים שהוא גורם להם יכול האדון לרמוז לעבדו לגרום נזק ליריביו ולהתחמק מהאחריות גם אם העבד נתפס92בפירושנו לסנהדרין פ"ב מ"ב תשמש משנה זו כבסיס אפשרי לפרשנות הסוגיה בבלי סנהדרין יט ע"א-ע"ב..