כל הפוסל את התרומה – לפי חכמים במשנת טהרות זהו ולד הטומאה, מטמא את הידים להיות שניות והיד מטמא את חברתה דברי רבי יהושע – ולד הטומאה מטמא ידיים להיות שניות. אלו דבריו במשנה הקודמת בניסוח אחר, טכני יותר. מסורת זו צורפה למשנתנו, למרות ההכפלה, בשל ההמשך המפרט את הוויכוח בין התנאים. וחכמים אומרים אין שני עושה [שני ] – אלו דבריהם במשנה הקודמת. אמר להן והלא כתבי הקודש שניין ומטמין את הידים – רבי יהושע מביא כסיוע הלכה אחרת, מוסכמת על הכול, שכתבי הקודש שניים לטומאה, אבל מטמאים את הידיים. אמרו לו אין דנין דברי תורה מדברי סופרין ולא דברי סופרים מדברי תורה ולא דברי סופרין מדברי סופרין – כל קטגוריה הלכתית עומדת בפני עצמה ואין ללמוד ממנה על קטגוריה אחרת. טומאת ספרי תורה היא מדברי סופרים, ונטילת ידיים מדברי סופרים, וכאמור אין ללמוד מזו על זו.
הכלל המוצג כמוסכמה, שנוי במחלוקת. על ויכוח בתוספתא, שהוא מדור יבנה, מעיר רבי יוסי הערה ביקורתית: "אמר רבי יוסי ראה הלכה זו היאך נחלקו עליה אבות הראשונים? ודנו עליה דברי תורה מדברי סופרים ודברי סופרים לדברי תורה"3כך בכתב יד וינה, ובכתב יד ערפורט "מדברי סופרים", ואין לכך משמעות. לדיון כולו ראו פירושנו לטבול יום פ"ב מ"ג. (תוס', פ"א ה"י, עמ' 685). רבי יוסי סבור שיש קושי בעצם ההשוואה בין השניים, כמו חכמי משנתנו. אמנם את התוספתא אפשר לקרוא בלשון חיובית, שהראשונים דנו זה מזה, וכך יש לנהוג. אבל גם אם רבי יוסי מסכים לכך הוא סבור שיש בכך חידוש.
עצם הטענה שאין ללמוד מדברי תורה על דברי סופרים חשובה להבנת דרכי הוויכוח והלימוד של התנאים. ההשוואה היא בחלק גדול מהמקרים פורמלית, ולכן כל טיעון פורמלי דוחה את ההשוואה. אבל לעתים הדיון הוא הגיוני, שדינו של א' צריך להיות דומה לדינו של ב'. במקרה כזה הטיעון הפורמלי שאין ללמוד מדברי תורה על דברי סופרים אינו תקף ואינו הגיוני. חכמים רואים בהשוואה בין טומאת ידיים לטומאת ספר תורה השוואה פסולה מבחינה פורמלית, אבל מבחינת כללי הלימוד של העברת טומאה זה אכן תקדים משמעותי וניתן ללמוד ממנו.
לו רצו חכמים לטעון טיעון מתחום ההיגיון היו אומרים שטומאת ספר תורה היא חריגה, משום שאין זו טומאה ממש אלא גזרה כדי שלא יזלזלו בספר תורה, או מסיבות אחרות שנברר להלן. מכל מקום, רבי יהושע מניח שניתן ללמוד מתחום אחד למשנהו משום שהטיעון הוא בתחומי חקר ההיגיון ההלכתי, ובתחום זה לפחות כל דברי הסופרים אמורים להיות דומים מבחינת ההיגיון ההלכתי. מבחינה מעשית לא שמענו על היסוס ללמוד מהלכה אחת על חברתה, ללא קשר למוצאה ולחומרתה. כך, למשל, במשנה להלן (פ"ד מ"ד) מציעים שני החולקים ללמוד מדבר נביאים על דבר חכמים או ללמוד מדבר חכמים על דבר חכמים אחר, וכן דוגמאות רבות נוספות. כך, למשל, דיני מי חטאת שימשו השראה לדיני נטילת ידיים (לעיל פ"א); אמנם אין שם לימוד פורמלי בדרך ההשוואה, אבל בפועל נעשה הדבר, כפי שהראינו, וכן דוגמאות נוספות.
בכך הסתיימו הדיונים בנטילת ידיים. בשארית המסכת המשנה עוסקת בנושאים אחרים.