משנתנו מבררת את דיני הספקות.
ספק נעשה בהן מלאכה – ונפסלו לנטילת ידיים (לעיל פ"א מ"ג), ספק לא נעשה בהן מלאכה ספק יש בהן כשיעור – והם כשרים לנטילה, ספק אין בהן כשיעור – ואינם מספיקים לנטילה (לעיל פ"א מ"א). כאמור לעיל (פ"ב מ"א) הלכה זו שנויה במחלוקת, והמשנה מניחה שרביעית מים היא חובה. ספק טמאין – ונפסלו, ספק טהורין ספיקן טהור – כל ספק ידיים הוא טהור (להקל), מפני שאמרו ספק הידים ליטמא ולטמא וליטהר טהור – "מפני שאמרו", כמו ו"למה אמרו", "באמת אמרו" ודומיהם, הם ציטוטים ממשניות קדומות. לעתים המשניות הקדומות בידינו, ולעתים לא השתמרו. במקרה זה לפנינו ציטוט ממשנת טהרות פ"ד מ"ז ומי"א, ולהלן נדון בשאלה הספרותית של הקשר בין המסכתות. משמעות המשפט תוסבר בסדרת דוגמאות בהמשך המשנה, אך פירושו הכללי של המשפט הוא שמתוך ספק נשאר המצב על חזקתו. אם הידיים היו טמאות וספק אם נטהרו הן נשארות טמאות, וזהו "ליטמא ולטמא", ואם היו הידיים טהורות וספק אם נטמאו הן טהורות, וזהו "ליטהר טהור". הסבר המשנה שבמקרה של ספק נשאר המצב על חזקתו מופיע גם במשניות אחרות26ראו פירושנו למקוואות פ"ב מ"ב; טהרות פ"ד מי"ז ומי"א..
המשנה פתחה ב"ספיקן טהור", והדוגמה היא האם יש מים כשיעור או אם הם נפסלו. בשני המקרים מדובר בטמא שנטל ידיו במים, ואף על פי כן ידיו טהורות. הכלל חולק אפוא על ההסבר "מפני שאמרו", הווה אומר שהיה כלל אחד שספיקן טהור וקיימת דעה שנייה שיש להשאיר את הטומאה על חזקתה, ודעה שלישית של רבי יוסי (להלן) שספק טמא. אבל העורך ליקט הסבר אחר המצדיק את הדעה השנייה ולא את הראשונה. העורך נקט אפוא במדיניות של איסוף, וליקט הסבר שאינו מתאים לדעה הראשונה.
מעניין שהמשנה פותחת בטמא ומותירה את הרושם הספרותי שהטומאה חלה במקרים רבים יותר, וכאילו הכלל הוא שטמא חוץ מהמקרים האחרים. זו בחירה של התנא להתחיל בטמא, ומן הדין לעקוב אחר מדיניותם של העורכים השונים של המסכתות, והאם היו להם כללים מנחים בעניין. רבי יוסי אומר ליטהר טמא – וקל וחומר ש"ליטמא טמא", כלומר שספק לחומרא, תמיד לטמא. זו שיטתו גם במשנת מקוואות: "רבי יוסי מטמא, שרבי יוסי אומר כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בפסולו, עד שיודע שטהר, אבל ספיקו ליטמא ולטמא [בכ"י קופמן: לִטַּמא וּלְטַמא] טהור" (פ"ב מ"ב).
כפל המילים מתבהר מתוך הניקוד שמציע כתב היד: ספק אינו מְטַמא אחרים ואינו נִטְמא בעצמו. בתוספתא שם יש התייחסות נוספת למשנה: "רבי יוסי אומר אומרין לו שלא יטביל באחד מהן, ואם טבל באחד מהן ועשה טהרות, טהורות. מפני שזה ספק מים שאובין למקוה" (תוס', מקואות פ"ב ה"ה, עמ' 654). אם כן מלכתחילה אסור לטבול בספק, אך אם עשה כן טהור בדיעבד. רבי יוסי כבר מכיר את המשנה בטהרות (פ"ד מ"ז ומי"א) ומפרש אותה, וזו הוכחה שמשנת טהרות קדמה לרבי יוסי ולמשנתנו, וחכם זה, בן דור אושא, כבר הכיר אותה ערוכה. אין צריך לומר שבתוספתא מובאת מסורת שונה לעמדת רבי יוסי שבמשנה. רבי יוסי אומר שהטובל לטהרתו במים מסופקים טהור בדיעבד, אם כך הרי שרבי יוסי חולק על משנה א בפרק ב במקוואות שקבעה שבמקרה של ספק טמא למפרע, אם כי אין כאן הקבלה מלאה. במשנה א מדובר בוודאי טומאה, והספק הוא ממתי החלה, ואילו אצלנו מדובר במצב שמה שהיה טהור ספק נטמא. אבל שתי העמדות קרובות.
למעשה, המשפט "ספיקו ליטמא ולטמא טהור" סותר את דברי רבי יוסי במקוואות, למרות הדמיון במילים. רבי יוסי אומר שמקווה טמא נשאר טמא עד שייוודע שהוא טהור, כלומר רק ודאות מעלה מקווה מטומאתו, ואילו המשפט בהמשך קובע שספקו תמיד טמא. זו כנראה תוצאה נוספת של הליקוט ממקורות שונים. ליקוט דעות סותרות והצבתן בזו אחר זו יוצרים את הרושם המוטעה שהן המשך אותה עמדה. מצב דומה קיים, כאמור, במשנתנו.
בתוספתא מצוי השלב ההלכתי הקודם למשנה: "...אמר רבי שמעון מעשה בינורס (מגורה27כך בר"ש ובדפוס ובמקבילות. בירושלמי: "מעשה במגורת שלדיסקוס ביבנה שנפגמה ונמדדה ונמצאת חסירה" (תרומות פ"ח ה"א, מה ע"ב), וכן בבבלי, קידושין סו ע"ב, בשינוי קל.) של דיסקוס ביבנה שנמדדה ונמצאת חסרה, והיה רבי טרפון מטהר ורבי עקיבא מטמא. אמר רבי טרפון הואיל ומקוה בחזקת טהרה הוא עומד לעולם, זו בטהרתו עד שיודע שנטמא. אמר רבי עקיבא הואיל ומקוה זה בחזקת טומאה הוא עומד, לעולם הוא בטומאתו עד שיודע לך שטהר" (מקואות פ"א הי"ז, עמ' 653). אם כן, הוויכוח הוא מהי חזקת המקווה. האם הוא בחזקת טהרה, כי פעם היה טהור, או שמא הוא בחזקת טומאה, כי עכשיו הוא טמא. מחלוקת חכמי דור יבנה היא אפוא הבסיס למשנת מקוואות ולתוספתא שהן מדור אושא. רבי יוסי כרבי עקיבא, ותנא קמא כרבי טרפון. בהמשך התוספתא המשך הוויכוח בין חכמים, ועסקנו בו בפירושנו למקוואות פ"ב מ"ב.
כיצד – ליטהר טהור. התנא מתחיל במה שסיים. סדר זה מכונה "סדר כיאסטי", ובמשנה תדירים שני הסדרים, הרגיל והכיאסטי28ראו פירושנו לנדרים פ"א מ"א.. היו טהורות ידיו ולפניו שני כיכרין טמאין ספק נגע ספק לא נגע – הידיים בחזקתן והן טהורות. היו ידיו טמאות ולפניו שני ככרין טהורין ספק נגע ספק לא נגע – הכיכרות טהורות, משום שטהרה בחזקתה ואין ודאות שנטמאו. היו ידיו טמאות – מילה זו איננה בעדי הנוסח הטובים, ולפי ההמשך המילים מיותרות. אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שני כיכרין טהורין נגע באחת מהן ספק בטמאה נגע ספק בטהורה נגע – הכיכרות טהורות. היו ידיו טהורות ולפניו שני כיכרין אחד טמא ואחד טהור נגע באחד מהן ספק בטמאה נגע ספק בטהורה נגע – הידיים נשארות טהורות משום שאין ודאות שנטמאו. היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שני כיכרין אחד טמא ואחד טהור נגע בשתיהן ספק טמאה בטמאה וטהורה בטהורה או טמאה בטהורה בטמאה – ביתר עדי הנוסח אל נכון: "טהורה בטמאה וטמאה בטהורה". כאן הספק כפול: ספק באיזו יד נגע וספק באיזו כיכר נגע. הידים כמו שהיו – אין ודאות שנטמאו והן נשארות במצבן, הכיכרין כמות שהיו – אין ודאות שנטמאו והן נשארות במצבן. בתוספתא מובאת עוד סדרה ארוכה יחסית של דוגמאות (פ"א הט"ו-הי"ח, עמ' 682-681). אריכות היתר בדוגמאות נדירה במשנה אך מופיעה לעתים, כגון במשנת שבת פ"א מ"א ועוד.
מעתה עלינו לברר את היחס הספרותי בין ארבעת המקורות.
א. במשנתנו מנוי הכלל ופירוט הסותר את הכלל של הרישא, וכן דברי רבי יוסי החולקים.
ב. משנת טהרות (פ"ד מ"ז ומי"א). במשנה ז רשימת הספקות שטיהרו חכמים, ובמשנה יא פירוט ההלכות והסבר בסגנון "כיצד?". אך פרטי ה"כיצד?" אינם מנויים שם, וניכר שהעורך שם הסתמך על משנתנו.
ג. משנת מקוואות (פ"ב מ"ב) שבה מחלוקת כללית של תנא קמא ורבי יוסי (כמו במשנתנו) ופירוט שיש להשאיר דבר על חזקתו, כמו הפירוט שבמשנתנו ובטהרות.
ד. תוספתא מקוואות שבה מובאת מחלוקת מדור יבנה, סביב הנושא במקוואות.
ספק ידיים
כפי שאמרנו המחלוקת מדור יבנה היא המקור שעל פניו הוא הקדום ביותר, שכן מדובר במעשה מדור יבנה. המעשה והמחלוקת הם בספק טומאת מקווה, ובטומאה למפרע, והוא נסוב רק על שאלה זו ואין בו עיסוק בספק ידיים. קשה יותר לקבוע מה היחס בין המשניות השונות. לא ייתכן שהמקור הוא כל משנת ידיים או כל משנת מקוואות, שכן יש בהן סתירה פנימית המובנת רק אם העורך ליקט מקורות שונים. גם אין זה סביר שכבר המשנה המקורית ציטטה משנה אחרת. לפיכך נראה שהיו שני מקורות. האחד הוא משנת טהרות והאחר שבו נשתנתה מחלוקת תנא קמא ורבי יוסי, ואולי זה החלק הראשון של משנת מקוואות. משנת מקוואות צירפה משפט מסכם של משנת טהרות ומשנתנו ציטטה את המחלוקת והוסיפה הסבר מפורט ברוח משנת טהרות, אך מפורט בהרבה. אפשר שפירוט זה הוא הרחבה של העורך כאן, ואפשר שליקטו ממקור אחר קדום. לפי ההסבר האחרון נוצר מבנה מורכב זה:
שלב א – משנה שלא השתמרה; תוספתא מקוואות (חצי שני) (העמד טהרה על חזקתה + פירוט); מחלוקת דור יבנה (העמד טומאה על חזקתה).
שלב ב – משנת טהרות; משנת מקוואות חצי ראשון (ציטוט חלקי) (מחלוקת חכמי דור אושא).
שלב ג – משנת טהרות.
שלב ד – משנת ידים.
שלב ה – תוספתא מקוואות חצי ראשון.
במשנת טהרות ובמשנת מקוואות נדון דין טומאת ידיים בהקשר לטומאות קלות, שהן מדברי סופרים. ואכן בדרך כלל דברי סופרים ספקם להקל, וכאמור גם דעה זאת מצויה במקורות. יתר על כן, כפי שהראינו במבוא הכללי לפירוש המשניות, ובעקבות גילת ודה פריס, המונח "דברי סופרים" במקורו אינו הגדרה היסטורית המובילה למסקנות הלכתיות (של הקלה בכלל, ובדיני ספקות בפרט), אלא זו הגדרה ספרותית-הלכתית של הלכות שחומרתן קלה וניתן להקל בהן29ליתר דיוק, מה שמוגדר כ"דברי סופרים" אכן איננו בתורה. אבל בין ההלכות המוגדרות כ"דברי תורה" או "מדאורייתא" יש הלכות רבות שמקורן אינו ידוע, או שהוא מחידושי חכמים, אלא שקיבלו תוקף של הלכות חמורות. הגדרה זו נשענת על הנחה בדבר תפקידם השולי של המדרשים ביצירת ההלכה. גם בנושא זה תיארנו את עמדתנו במבוא הכללי לפירוש המשניות.. נטילת ידיים מוגדרת כדברי סופרים, וודאי שאינה מן התורה, אבל במקרה זה חכמים נחלקים האם מותר להקל בספק נטילת ידיים.