המים שהנחתום מטביל בהן את הקלוסקין פסולין – קלוסקין או גלוסקין (גלוסקמא) הוא לחם טוב במיוחד ומתוק (משנה, דמאי פ"ו מ"ב), ביוונית κóλλιξ (kollis). בסוף הכנת העיסה הרטיבו את הבצק המעובד כדי להחליקו לתבנית הרצויה. המשנה חוזרת על הדין של "שרה בהן פיתו" (מ"ג), ולפנינו שריד מעריכה קדומה אחרת של אותן הלכות. הגלוסקין נעשה בדרך כלל במאפיות ולא במטבח הפרטי, לכן הוא נקשר לנחתום. כך, למשל, מספר המדרש על "המלך" המחזר אחר אהובתו: "ראה אותה אצל הנחתום ומילא חיקה קלוסקיות, אצל החנוני והשקה אותה" (פסיקתא דרב כהנא, בחדש השלישי יב, עמ' 212), וכן "הולך אדם... אצל נחתום הרגיל אצלו, ואומר לו תן לי ככר אחד או גלוסקה אחת" (תוס', ביצה פ"ג ה"ז).
כשהוא מדיח בהן את ידיו כשרין – בזמן האפייה נדבקות לידי האופה פיסות בצק, והוא מלטש את ידיו במים כדי לנקותן. לא ברור מדוע המים אינם נפסלים, הרי יש בכך עשיית מלאכה. אולי המשניות חולקות.
אפשרות אחרת היא שהמשפט מועבר ממשנת מקוואות: "האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאין, ואם הדיח את ידו במים טהורים" (פ"ח מ"ה). משמעות המשפט היא שהיד מהווה חציצה והמים לא נגעו בפינה זו שבכלי, אבל אם הזיז את ידו נגעו המים ביד והיא טהרה. המשפט ו"כשהוא מדיח..." הוא אולי העברה, ובהקשרו הנוכחי אינו קשור לנחתום אלא עומד בפני עצמו. הטביל ידו צריך להדיח אותה כדי שהמים ייגעו בכל חלקי היד.
הדחת הידיים קרובה ללטישה, שהיא הרטבת הבצק. הלטישה נזכרת במקורות נוספים. כך, למשל, האופות שמשתהות בהכנת הבצק בפסח מוצע להן ללטוש ידיהן (משנה, פסחים פ"ג מ"ד), וכן: "מכאן אמרו תפח תלטוש בצונן..." (מכילתא דרבי ישמעאל, בא ט, עמ' 32).
הכל כשרין ליתן לידים אפילו חרש שוטה וקטן – לכאורה המשפט פשוט, אך מאחוריו מסתתרת הנחה שיש מקום לסברה שמי שנותן לידיים נוטל חלק במצווה. כלומר, המצווה אינה ליטול ידיים אלא לבצע את מעשה הנטילה. עם זאת, ההוה אמינא קשה והמשפט כולו נראה מיותר. ברם המשפט מקבל משמעות לנוכח ההשוואה עם דיני מי חטאת: "הכל כשרים לקדש חוץ מחרש שוטה וקטן, רבי יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה ובאנדרוגינוס" (משנה, פרה פ"ה מ"ד), וכן: "הכל כשרין להזות חוץ מחרש שוטה וקטן, ורבי יהודה מכשיר בקטן. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר חרש שוטה וקטן שהזו ואחרים רואין אותן הזאתן כשרה" (תוס', פרה פי"ב ה"ח, עמ' 640). בפירושנו למשנה ראינו כי יש חילופים בשמות הדוברים, ולא כאן המקום להרחיב בכך. המשנה באה להדגיש אפוא שכל אחד רשאי ליתן מים על הידיים, וההדגשה נחוצה נוכח ההלכה המקבילה במי חטאת, ולנוכח הדעות השונות שם. הדמיון גדל לנוכח היעדר התייחסות לאישה במשנתנו. מה יותר טבעי מכך שאישה תיתן מים לידיים לבעלה, וטבעי גם שתתעורר שאלת נתינת מים לגבר זר. השאלה אינה מתעוררת משום שגם במי חטאת חכמים אינם מתייחסים לשאלה (בניגוד לרבי יהודה העוסק בכך במשנה פרה). התוספתא מרחיבה את ההיתר לטמאים: "הכל כשרין ליתן לידים, אפילו טמא מת, אפילו בועל נדה, כל שאינו מטמא את המים במשא כשר ליתן לידים" (פ"א הי"ב, עמ' 681).
מאיר בר-אילן טען שהפתיחה "הכל כשרים" היא בדרך כלל פתיחה פולמוסית, ניסוח של חכמים הבאים להדגיש שבעבודת ה' זו כל ישראל שותפים ואין לכוהנים זכויות יתר27בר-אילן, כוהנים.. ואכן בחלק מהמקרים שהוא מביא המדובר במשימות, במקדש או מחוצה לו, שהכוהנים השתלטו עליהן וראו בהן מונופול שלהם, עדות לזכויות היתר שלהם ולמעמדם כמובילי העשייה הדתית בחברה הישראלית. דוגמה לכך היא משנת יומא, וכן שנינו: "הכל כשרין להוליכו28את השעיר לעזאזל. אלא שעשו הכהנים [גדולים]29המילה "גדולים" היא שיבוש, וראו דיוננו במשנה שם. קבע ולא היו מניחין את ישראל להוליכו. אמר רבי יוסי מעשה והוליכו ערסלא, וישראל היה" (פ"ו מ"ג). פִסקה זו חושפת אפוא במפורש טפח מהמאבק בין חכמים (פרושים) לבין הכוהנים, ולדעתו סדרה ארוכה של הלכות הפותחות במילים "הכל כשרים" מרמזות לאותו מאבק30בר-אילן, כוהנים. בר-אילן כלל ברשימה גם מקרים שאינם חלק מהמאבק האנטי-כוהני, כגון המשנה "הכל שוחטים" שאינה עוסקת בשחיטה במקדש אלא בשחיטה סתם. עם זאת השחיטה במקדש היא חלק ממאבק זה, ראו לעיל פ"ב מ"ג. במקרים נוספים המונח "הכל כשרין" אינו קשור כלל לכוהנים כגון משנה, מגילה פ"ב מ"ד העוסקת בקריאת מגילה. . המאבק היה חברתי-דתי. הכוהנים ראו עצמם כמנהיגים הדתיים ותבעו מונופול על כל עבודות המקדש, ואילו חכמים שאפו שהמקדש יהיה נחלתם של כל ישראל. כך, למשל, תבעו הצדוקים שהמימון למחצית השקל יבוא מתרומות עשירים; הם היו עשירי העם, וכך ינכסו מצווה זו לעצמם31ראו מבואנו למסכת שקלים.. הפרושים, לעומתם, תבעו שכל ישראל יתרמו את מחצית השקל כך שהמקדש ימומן מכספי העם כולו. כמו כן ייסדו הפרושים את ה"מעמדות" שהיה בהם ביטוי לשותפות של כל עם ישראל בעבודת המקדש32ראו פירושנו לתענית פ"ד מ"ב..
חכמים לא היו יכולים לנשל את הכוהנים מהמונופול על עבודת הקרבנות. במפורש נאמר בתורה שהזר הקרב יומת, והם לא היו יכולים להתכחש להוראה המפורשת, ולא לצמצמה. המאבק התנהל אפוא סביב קבוצת עבודות, מצוות ותפקידים חברתיים-דתיים יוקרתיים. כך, למשל, לפי ההלכה הכול כשרים לקדש, כלומר להזות מי חטאת, אבל בפועל עשו זאת בדרך כלל הכוהנים33משנה, פרה פ"ה מ"ד ופי"ב מ"י, וראו פירושנו להן. . בעימות זה, שחלקו היסטורי (התרחש בימי בית שני) וחלקו ספרותי (התחולל בבית המדרש לאחר חורבן הבית), עסקנו בהרחבה34ראו המבוא והנספח למסכת שקלים.. הולכת השעיר שייכת לקבוצה זו של עבודות. לפי ההלכה הכול כשרים להוליך את השעיר, אך המשנה מעידה במפורש שבפועל היה זה מעין מונופול של הכוהנים. בכל המקרים שהובאו לא ברור מתי נוסחה ההלכה. ייתכן שלפחות בחלק מהמקרים הניסוח ההלכתי הוא מלאחר החורבן וכבר אינו משקף עימות ממשי35להוציא את הדיון על השאלה מי מזה את מי החטאת, מצווה שהמשיכה להתקיים גם אחרי החורבן.. תביעתם של חכמים מתמצית במילה "הכל", והיא תובעת זכות זו גם לישראל. לא תמיד עלה הדבר בידם, כגון "הכל מיטמאין בנגעים חוץ מן הגוים וגר תושב. הכל כשרים לראות את הנגעים אלא שהטומאה והטהרה בידי כהן. אומרים לו אמור טמא, והוא אומר טמא, אמור טהור, והוא אומר טהור" (משנה, נגעים פ"ג מ"א). התורה הפקידה את ראיית הנגעים במפורש בידי הכוהן. חכמים אינם יכולים להתכחש לכך, אבל הם ניסו לצמצם את מעמדו לזה של דובר טקסי בלבד שחכמים מנחים אותו בעבודתו. כמו כן: "הכל כשרים לקדש חוץ מחרש שוטה וקטן, רבי יהודה מכשיר בקטן" (משנה, פרה פ"ה מ"ד). המדובר בהזיית מי חטאת שבפועל הייתה מעין "מונופול כוהני", שהרי הם העוסקים העיקריים בטומאה וטהרה, וחכמים ניסו (לשווא) לבזר תפקיד זה לכלל ישראל36ראו בהרחבה במבוא למסכת פרה.. אפשר שגם משנת ערכין (פ"א מ"א) שייכת למכלול זה: "הכל מעריכין...". בתורה ההחלטה בדבר הערכת הנדרים וקביעת הערכים היא בידי הכוהן: "והעריך הכהן אֹתה בין טוב ובין רע כערכך הכהן כן יהיה" (ויקרא כז יב), לפיכך היה מקום לחשוב שכל פרשת ערכים מוגבלת לכוהנים, רק הם תורמים, ובעיקר רק הם מעריכים מה ערכו של התורם. והמשנה קובעת שאין זה כך. אנו עסקנו ונעסוק בכל הלכה זו במקומה, ובנספח למסכת שקלים סיכמנו את שאלת הפולמוס הסמוי והגלוי שבין כוהנים וחכמים. אלא שיש להדגיש שלמרות הדוגמאות הרבות והמשכנעות שהביא אותו חוקר עדיין לא כל המשניות הפותחות ב"הכל..." שייכות לפולמוס נגד כוהנים. כך, למשל, המשפט "הכל מיטמין בנגעים" אינו בא להעניק כבוד למי שנטמא אלא להפך, לומר שעליו חל עולה של מצווה, וברור שגם הכוהנים לא ראו בעצם המחלה מונופול שלהם אלא רק בריפויה. הוא הדין ב"הכל מעריכין", וקשה להאמין שהיה אי מי שתבע שישראל יהיה מנוע מלהקדיש למקדש את ערכו.
במשנתנו ברור ש"הכל" לא בא לשלול טענה שרק הכוהנים רשאים לתת לידיים, אלא שכל המשפט נגזר מהיחס למי חטאת ולכן נעשה שימוש במינוח הפולמוסי, מינוח שבשלב מאוחר יותר (בתוך תקופת התנאים) איבד את משמעותו הפולמוסית.
ניתן אפוא לסכם שלפנינו סדרת ראיות לכך שמשנתנו הושפעה לא רק מההלכות של מי חטאת, אלא גם מהניסוחים שבמשנת פרה. רמזים נוספים לכך איתרנו בכל אחת מהמשניות ב-ד, אם כי במשנה ב ראינו גם רמזים להעברות של הלכות טומאה בכלל (הלכות המשובצות גם ממסכת כלים).
החירש, השוטה והקטן הם שלישייה המופיעה יחדיו בהלכות רבות. הקורא את המשנה מתרשם שיש כאן קבוצה מלוכדת שיש לה הלכות ברורות ואחידות. התמונה הכללית, אפשר לומר ה"קנונית", העולה מרוב המקורות היא ששלישייה זו פטורה ממצוות. הם אינם חייבים בהן משום שאין בהם דעת. רוב הדוגמאות לכך הן מ"מצוות עשה": הם אינם חייבים בקריאת מגילה (משנה, מגילה פ"ב מ"ד); הם אינם חייבים במצוות ראייה, כלומר הבאת קרבן ראייה למקדש (משנה, חגיגה פ"א מ"א)37כך פירשנו את משנת חגיגה פ"א מ"א.; הם פטורים מתקיעת שופר (תוס', ראש השנה פ"ג ה"ה) וכן הלאה. כתוצאה מכך, אם עשו מעשה של קודש אין הוא חל, ולכן אין הם תורמים (משנה, תרומות פ"א מ"א) ואין הם מוציאים את הרבים ידי חובת מגילה (משנה, מגילה פ"ב מ"א) או ידי חובת שופר (משנה, ראש השנה פ"ג מ"ח). הנימוק המשפטי הוא: "חרש, שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן. זה הכלל: כל שאינו מחויב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתן" (ראש השנה שם). האבחנה בין ההגדרה שנקטנו בה ש"מעשה של קודש אינו חל" לבין "אין מוציאים אחרים ידי חובה" מחייבת עיון, ולא כאן מקומו.
לא רק ממצוות עשה הם פטורים אלא גם ממצוות לא תעשה, כדברי המדרש: " 'לדעת כי אני יי מקדשכם', למה נאמר? לפי שהוא אומר, 'ושמרו בני ישראל את השבת', שומע אני אפילו חרש שוטה וקטן במשמע, תלמוד לומר 'לדעת כי אני יי', לא אמרתי אלא במי שיש לו דעת" (מכילתא דרבי ישמעאל, כי תשא, מסכתא דשבתא א, עמ' 341).
במסגרת דיני ממונות אין להם זכות קניין. מה שקנו אינו שלהם, ומה שהזיקו הם פטורים מלשלם: "חרש, שוטה וקטן פגיעתן רעה. החובל בהן חייב, והם שחבלו באחרים פטורין" (משנה, בבא קמא פ"ח מ"ד). כמו כן: "חרש, שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותם, חייב לכסות. בינן לבין עצמם, פטור מלכסות" (משנה, חולין פ"ו מ"ג), וכן: "חרש, שוטה וקטן נידרין ונערכין, אבל לא נודרין ולא מעריכין, מפני שאין בהם דעת" (משנה, ערכין פ"א מ"א).
עם כל זאת, במהלך פירושנו ראינו כי היו חכמים שהעניקו לכל אחד מקבוצה זו זכויות וחובות שווים לבני אדם רגילים. בית שמאי, ובעקבותיהם רבי יהודה, סברו שקטן חייב במצוות ומוציא ידי חובה. בניו של רבי יוחנן בן גודגדא היו חירשים בני דעת, והוא סבר שחירש הוא בעל זכויות וחובות ממוניות ככל אדם. גם על השוטה נחלקו האם הוא בעל זכויות בימים ובשעות שבהם הוא שפוי במידת מה38ראו פירושנו לתרומות פ"א מ"א; חגיגה פ"א מ"א; פרה פ"ה מ"ח..
מניח חבית בין ברכיו ונוטל – במשנה חסר כביכול משפט. אין חובה שמישהו ייתן לידיים, וכל אדם רשאי ליטול ידיים לבד (כמו בטבילה, ובניגוד להזיה הנעשית בידי אחר). הדרך הטכנית לכך היא להטות חבית בין ברכיו, ומטה חבית על צידה ונוטל – זו דרך שנייה ליטול ידיים לבד, והקוף נותן לידים – בספרות חכמים מעשה הקוף הוא המודל למעשה ללא כוונה. מן הסתם היו רק מעט קופים שתורגלו למלאכה זאת, ואין זו אלא תבנית ספרותית שמשמעה שכל אחד יכול ליתן מים לידיים, גם ללא כוונה. כמו כן: "הכל כשרין לשחוט אפילו כותי, אפילו ערל, ואפילו ישראל משומד. שחיטת המין, עבודה זרה, ושחיטת גוי, הרי זו פסולה, ושחיטת הקוף הרי זו פסולה. שנאמר 'וזבחת ואכלת', לא שזבח הגוי ולא שזבח הקוף ולא שנזבח מאליה" (תוס', חולין פ"א ה"א, עמ' 500). חכמים הכירו את הקוף, אם כי הייתה זו חיה נדירה (משנה, כלאים פ"ח מ"ו; ירו', מגילה פ"ד ה"א, עה ע"א, ועוד).
רבי יוסי פוסל בשני אילו – הוא אוסר על נטילת יד עצמית ועל נתינת ידיים שלא במודע (כלומר שאם עשה כן לא יצא ידי חובה). לכאורה היה צריך רבי יוסי לחלוק ולסבור שחירש, שוטה וקטן נוטלים לידיים, אבל נאמר שהוא חולק בשני אלו, ומשפט זה מוציא מהכלל את החירש ורעיו. אין אלא לומר אחת משתיים, או שהוא מצטרף לסוברים שחירש, שוטה וקטן הם בעלי דעת, או שאין לו שיטה הלכתית אחידה (ש"צריך כוונה") אלא הוא סבור שנטילת ידיים צריכה להיות מעמד מכובד, ללא הנמקה הלכתית נוספת.
שני התנאים במשנה מוציאים מכלל חשבון אפשרות של נטילת יד אחת בסיוע היד השנייה, אם כי אינם שוללים אפשרות זו במפורש, אבל היא אינה עולה אלא במשנה הבאה.