המים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולין – מי טהרה צריכים להיות נקיים. הגדרה זו היא כללית ביותר, ובמסורת ההלכה התנאית הגדירו כמובן את חובת הנקיות. למי מקווה הכלל ההלכתי הוא שאם השתנה מראיהם המים נפסלו: "הדיח בו סלי זיתים וסלי ענבים ושנו את מראיו כשר, רבי יוסי אומר מי הצבע פוסלין אותו בשלשה לוגין, ואינן פוסלין אותו בשנוי מראה. נפל לתוכו יין ומוחל ושנו את מראיו, פסול..." (משנה, מקוואות פ"ז מ"ג).
במשנה שלפני כן (מקוואות פ"ז מ"ב) ובהמשך הפרק שם מפורטים פרטים שונים; אנו דנו בהם במקומם וסיכמנו שיש מחלוקת האם המראה פוסל או שינוי החומר, ופירוש זה מוכח ממשנה ה שם (מקוואות פ"ז)22ברם כפי שראינו בפירושנו למקוואות פ"ז מ"ה השאלה האם רבי יוחנן בן נורי חולק על חכמים או לא שנויה במחלוקת בבבלי. ומהספרא: " 'מקוה מים', לא מקוה כל משקים כולם. 1. פרט לשנפל לתוכו מי כבשים ומי צבעים ושינו את מראיו דברי רבי מאיר. שהיה רבי מאיר אומר כל הפוסלו בשלשת לוגים פוסלים אותו בשינוי מראה. 2. מי כבשים ומי צבעים פוסלים אותו בשלשת לוגים מים, ופוסלים אותו בשינוי מראה. 3. רבי יוסי אומר כל הפוסל בשלשת לוגין אין פוסלין אותו בשנוי מראה" (ספרא, שמיני פרשה ט ה"ד, נו ע"א). אם כן, שלוש דעות לפנינו:
1. פסול הוא בשינוי מראה בלבד.
2. פסול הוא בעצם העירוב, וכל תוספת קטנה של שלושה לוגים פוסלת.
3. הפסול הוא בעצם העירוב, אבל רק ברוב.
כולם מסכימים ששינוי מראה פוסל, אבל יש סוברים שהוא רק אחת העילות לפסילת המים, והעירוב בכמות זו או אחרת הוא עילה נוספת.
הדעת נותנת שמי שסבור שתמד שהחמיץ אינו פוסל את המקווה מדגיש את עצם הפסול, ומה שהוא מזון אינו פוסל, אבל לדעת מי שמדגיש את שינוי המראה אין הבדל בין תמד שהחמיץ לתמד שלא החמיץ.
האפשרות השנייה היא שכל מה שהוא מזון אינו פוסל אלא בשינוי מראה, ותמד שלא החמיץ ומי צבע שניהם אינם מזון ולכן פוסלים לא בשינוי מראה אלא רק בעצם מהותם. פירוש הרמוניסטי זה בצורה זו קשה לקבלו, שהרי אם השתנה המראה מה לי הסיבה לכך, מה לי תמד שהחמיץ ומה לי תמד שלא החמיץ? אין זאת אלא שמי שמדגיש את טיב החומר אינו מתחשב כלל בשאלת מראה המים. דרך הרמוניסטית אחרת היא לפרש שהחומר עצמו פוסל רק בשלושה לוגים, אבל שינוי מראה פוסל בכל שהוא. שלוש העמדות שלנו הן הדגשים שונים (הניסוח הקודם מודגש בקו):
1. פסול הוא בשינוי מראה בלבד בכלשהו, ואין חשיבות לכמות.
2. פסול הוא בעצם העירוב, וכל תוספת קטנה של שלושה לוגים פוסלת, תוספת קטנה יותר פוסלת רק במי צבע.
3. הפסול הוא בעצם העירוב, אבל רק ברוב (הברייתא).
הדעת נותנת שההגדרה של שינוי מראה היא השלב האחרון שבו ניתן ניסוח משפטי אחיד. ברם הדוגמאות הרבות שלפניו מעידות שכלל זה התגבש מאוחר יחסית, לאחר שנדונו הפרטים השונים. מכל מקום לכלוך אינו פוסל מי מקווה, וההגדרה של שתיית בהמה אינה נזכרת. במי חטאת דרישות חמורות יותר, ולמעשה כל מים משונים נפסלו, כולל מי טבריה החמים (משנה, פרה פ"ח מ"ט ואילך). שינוי המראה אינו מופיע כגורם במשפט זה, אבל ייזכר בהמשך המשנה.
שיעור זה של פסילה (אינו ראוי לשתיית בהמה) אינו חוזר במקורות. בכמה תחומים מופיע השיעור של "ראוי לאכילת כלב". חמץ הופך לשאור כאשר נפסל לאכילת כלב (תוס', ביצה פ"א ה"ה), ומה שקרוב יותר לענייננו הוא: "כלל אמרו בטהרות, כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאוכל הכלב" (משנה, טהרות פ"ח מ"ו)23השוו תוס', תרומות פ"ט ה"ו ומקבילותיה; בבלי, כריתות כא ע"א; ירו', חלה פ"ד ה"ג, ס ע"א; בבלי, שבת קכח ע"א.. אם כן לפנינו לא רק מינוח ייחודי אלא שפה הלכתית אחרת, פחות חמורה מזו של משנת חטאת, אך שונה לגמרי מזו של סתם טהרה. לעתים חמורה ממנה, ולעתים מקלה ממנה.
ובקרקעות כשרים – משתמע מהמשנה שניתן ליטול ידיים במים שבקרקע, כלומר שבניגוד למשתמע ממשנה א אין הכלי חובה וניתן להטביל את הידיים במים, ומה שחשוב יותר, שהדרישות לניקיון המים חמורות פחות במים שבקרקע. לא נאמר שמים אלו צריכים להיות חיים או נוזלים. בבבלי מבואר: "ראשונים – נוטלין בין בכלי בין על גבי קרקע, אחרונים – אין נוטלין אלא בכלי, ואמרי לה: אין נוטלין על גבי קרקע" (חולין קה ע"א).
נפל לתוכן דיו – דיו הוא חומר הכתיבה הרגיל, והוא משנה כמובן את צבע המים, קומוס – שרף אילן (Gum), וקלקנתוס – רבו הכתיבים למילה זו, והמעתיקים השתבשו בה קשות. הנוסח הנכון הוא קלקנתוס, והיא מילה יוונית: kalkantos – ά, גפרת נחושת שהיו מוסיפים לדיו. קומוס וקלקנתוס מופיעים יחדיו, לעתים עם הדיו, כחומרי רישום (משנה, שבת פי"ב מ"ד; מגילה פ"ב מ"ב). כן שנינו במסכת סופרים: "אין כותבין לא על גבי דיפתרא, ולא על גבי נייר מחוק, לא בשחור, ולא בשיחור, לא בקומוס, ולא בקנקנתוס, ולא במי טריא, ואין נותנין קנקנתוס בדיו. אמר רבי יעקב משום רבי מאיר שמעתי שנותנין קנקנתוס לתוך הדיו, אמר רבי יהודה לא היה אומר כך, אלא חוץ מפרשת סוטה שבמקדש, מפני שהיא נמחקת, אבל רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר שאמר משום רבי ישמעאל שנותנין קנקנתוס לתוך הדיו"24שתי המסורות במסכת סופרים, פ"א ה"ו, עמ' 100-99. ראו קרויס, ארכאולוגיה ג, עמ' 152-148; הרן, הסופר, עמ' 91-75.. אם כן, עד למאה השנייה למניינם השתמשו מעתיקי הספרים בישראל בדיו הפחם בלבד. רבי מאיר, אשר היה מעתיק ספרים ולבלר, הטיל קנקתוס לתוך הדיו, וכן הוא מספר: "דתני, אמר רבי מאיר: כל ימים שהיינו למידין אצל רבי ישמעאל לא היינו נותנין קלקנתוס בדיו" (ירו', סוטה פ"ב ה"ד, יח ע"א). אם כן, יש בכך סיוע לנוסחתו של רבי שמעון בן אלעזר שרבי ישמעאל היה שותף לחידוש הכנסת הקלקנתוס לדיו. מסורת קרובה לזו יש בתלמוד הבבלי, בשינויים חשובים: "דתניא, אמר רבי מאיר: כשהייתי אצל רבי ישמעאל הייתי מטיל קנקנתום (קלקנתוס) לתוך הדיו ולא אמר לי דבר, כשבאתי אצל רבי עקיבא אסרה עלי. איני? והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי מאיר: כשהייתי לומד אצל רבי עקיבא הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו ולא אמר לי דבר, וכשבאתי אצל רבי ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני, הוי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת – נמצאת מחריב את כל העולם כולו. אמרתי לו: דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו, שאני מטיל לתוך הדיו. אמר לי: וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו? והלא אמרה תורה: 'וכתב', 'ומחה'!... תניא, רבי יהודה אומר, רבי מאיר היה אומר: לכל מטילין קנקנתום לתוך הדיו חוץ מפרשת סוטה, ורבי יעקב אומר משמו: חוץ מפרשת סוטה שבמקדש" (בבלי, עירובין יג ע"א; סוטה כ ע"א).
ונשתנו מראיהן פסולין – כאן המשנה חוזרת לדרישה של משנת מקוואות שלמי הנטילה יהיה מראה מים. כמובן גם במי חטאת מופיעה דרישה זו, אם כי ללא הכלל של שינוי מראה (משנה, פרה פ"ט מ"א). כפי שאמרנו הכלל של שינוי מראה הוא הכלל הרגיל במקוואות ובטהרה, אך שונה מזה של פסול לאכילת בהמה. עשה בהם מלאכה או ששרה בהן פיתו פסולין – כפשוטו גם ללא שינוי מראה. עשיית מלאכה פוסלת רק במי חטאת. במקווה אין דרישה כזאת, אבל הדרישה למים חיים מונעת עשיית מלאכה ברוב המקרים (אך לא מבחינה הלכתית עקרונית). השריית הלחם אינה משנה את המראה, והיא דוגמה קיצונית לעשיית מלאכה, אף על פי שאין בה שינוי של ממש במים ואף לא הגבהתם. שמעון התימני אומר אפילו נתכוון לשרות בזה ונפל לשני כשרין – למרות כוונתו הפסולה, אין פוסל אלא עשייה של ממש. מלשון המשנה אפשר אף להסיק ש"חכמים" או תנא אחר חולקים על שמעון התימני וחושבים שכבר הכוונה פוסלת.
עשיית מלאכה פוסלת במי פרה אדומה ובמי חטאת (משנה, פרה פ"ד מ"ד; פ"ח מ"א), שם לא נזכרת האפשרות של כוונה ללא מעשה, אלא רק של מעשה ללא כוונה (אדם שאינו השומר עשה מעשה במים). ברם נושא זה של כוונת פסול במי חטאת מופיעה לגבי שתיית מי חטאת: "החושב על מי חטאת לשתות, רבי אליעזר אומר פסול, רבי יהושע אומר כשיָטה" (משנה, פרה פ"ט מ"ד). בפירושנו למשנה ראינו כי רבי אליעזר בדרך כלל מקל ותובע שינהגו במי חטאת בדרכי הטהרה הרגילות, אם כי במידת חומרה גדולה קצת יותר, ואילו רבי יהושע דורש שינהגו במי חטאת בקפדנות רבה, מעבר לדרכים ההלכתיות הרגילות. החמרה זו של רבי יהושע ביחס למי החטאת מועברת חלקית לנטילת ידיים, או לפחות מעלים לגביהם את האפשרות להחמרה כזאת. עצם הרעיון שכוונת מעשה תפסול את המים לנטילת ידיים נשמע מרחיק לכת, וההלכה מסתברת יותר אם הועברה ממשנה קדומה העוסקת במי חטאת, משנה שבהקשרה המקורי לא השתמרה.
בבבלי נוסף שמים חמים (חמי אור) פוסלים את המים לנטילת ידיים. אלו מראיהם כמים חיים, אך טעמם ספוג גפרית25ראו פירושנו לפרה פ"ח מ"ט.. הבבלי מוסיף: "איתמר, חמי האור; חזקיה אמר: אין נוטלים מהן לידים, ורבי יוחנן אמר: נוטלין מהם לידים. אמר רבי יוחנן: שאלתי את רבן גמליאל בנו של רבי, ואוכל טהרות, ואמר לי: כל גדולי גליל עושין כן. חמי טבריא, חזקיה אמר: אין נוטלין מהם לידים, אבל מטבילין בהם הידים, ורבי יוחנן אמר: כל גופו טובל בהן, אבל לא פניו ידיו ורגליו. השתא כל גופו טובל בהם, פניו ידיו ורגליו לא כל שכן?" (חולין קו ע"א).
עד כאן לפנינו מחלוקת שאנו שומעים ממנה תיאור מוזר שגדולי הגליל נוהגים ליטול ידיהם בחמי האור, ואף על פי כן חזקיה אוסר זאת. חזקיה ורבי יוחנן שניהם חכמי טבריה, שניהם הכירו את המעיינות החמים שבעיר ובסביבתה (איור 6) ומן הסתם זכו להשתמש בהם למטרות שונות. אולי
איור 6א. חמת טבריה. מבית המרחץ שהיה סביב מעיין מי הגופרית בטבריה נותרו מעט שרידים, אך הוא ידוע היטב במקורות. צילמה ד' ספראי.
איור 6ב. בית המרחץ הרפואי הגדול והבינלאומי בחמת גדר. מתוך הירשפלד, חמת גדר.
לפנינו מסורת בבלית של מי שעבורם חמי אור אינם חמי טבריה אלא סתם מים שחוממו. הבבלי עצמו מבחין שם בין המים במקומם לבין המים שהועברו ונאגרו במאגר כלשהו, ומשנתנו מצוטטת בו בנוסח שונה שבו הנושא שנוי במחלוקת: "כתנאי: 'מים שנפסלו משתיית בהמה'...". מכל מקום ההמשך הוא: "בכלים – פסולים, בקרקע – כשרין, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף בקרקע, טובל בהן כל גופו, אבל לא פניו ידיו ורגליו". על כך שואל הבבלי: "השתא כל גופו טובל בהן, ידיו ורגליו לא כל שכן?", ומתרץ שזה ההבדל בין מים במקומם למים במאגר. כאמור הציטוט אינו ממשנתנו, וכאילו הבבלי אינו מכיר אותה. במבוא הכללי לסדר טהרות עמדנו על כך שהבבלי לא הכיר בחלק ממשניות טהרות, אם משום שהיו נדירות ואם משום שנחשבו לבלתי מתורצות.
שאלת הבבלי מרתקת לגופה: מהי טבילת פניו, ידיו ורגליו? אנו מכירים נוהג כזה בדת המוסלמית. ייתכן שלפנינו עדות לנוהג יהודי קדום. רחיצת פניו, ידיו ורגליו נזכרת במקורות נוספים, כגון "העושה מערות לרבים מרחץ בהן פניו ידיו ורגליו" (תוס', בבא מציעא פי"א הל"א), וכן: "מים מגולין לא ירבץ בהן את הבית, ולא ירחץ פניו ידיו ורגליו. אחרים אומרים לא אמרו אלא בזמן שיש בו סרטה. וכמה הן, בקרקעות ארבעים סאה, אחרים אומרים סאתים, בין מכונסין בין מפוזרין" (תוס', תרומות פ"ז הי"ד). בברייתא זו הרחצה היא רחצת הגוף לצורכי היגיינה ותחושה טובה, אבל הצירוף של "פניו, ידיו ורגליו" יחד עם "מי קרקעות" עשוי היה להוות מקור לדברי הבבלי.
במהלך סוגיה אחרת בבבלי מובאת מסורת חשובה: "דאמר רב נחמן בר רב זבדא, ואמרי לה אמר רב נחמן בר רבא אמר רב: הדלקת נר בשבת, חובה. רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית, רשות. ואני אומר: מצוה. מאי מצוה? דאמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי, ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין, ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין, ודומה למלאך ה' צבאות" (שבת כה ע"ב). רחצת הרגליים מתקשרת למנהג לטבול את הרגליים במים, במקביל לנטילת ידיים, כמו שנהגו הכוהנים במקדש. רבי יהודה היה גם רוחץ את פניו, ושוב קשה לדעת האם לפנינו נוהג בבלי, או המשך של המנהג הארץ-ישראלי הקדום יותר. "רשות" בדברי חכמים היא מצווה קלה ו"מצוה" היא ממש חובה, ועסקנו בכך במבוא.
מכל מקום, רק במי חטאת מופיע פסול של מי גפרית: "המים המוכים פסולים. אלו הן המוכים? המלוחים והפושרים" (משנה, פרה פ"ח מ"ט). פסול מחמיר זה, הנוהג רק במי חטאת, הועבר גם הוא לנטילת ידיים.
אם כן, במשנתנו שנויות במשפט אחד הלכות בשתיים או שלוש "שפות הלכתיות שונות"; האחת אינה מחמירה או מקלה מחברתה, אלא שהן כללים שונים: אכילת בהמה, נשתנה מראה, נעשתה מלאכה (ללא שינוי מראה וללא פסול מאכילת בהמה). הרושם הוא שלתוך המשנה נאספו כל הגישות האפשריות בדיני טהרה הנוגעים לטיב המים. קשה לראות בקובץ זה מדיניות הלכתית, ודומה שלפנינו מעין איסוף ספרותי בלתי אחיד מבחינה משפטיתשל כל העמדות, כולל המחמירות ביותר.