Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Yadayim 1:1

מי רביעית נותנין לידיים – במבוא עסקנו במינוח "נותנים לידים" והסברנו שהנותן הוא אדם שני שמוזג מים על ידי חברו. הניסוח הרגיל בלשון המשנה הוא "נותנין לידים [כדי] רביעית", או "שיעור נתינת ידים רביעית", או בסגנון דומה. הניסוח כאן הוא חריג, ופותח בנשוא (מי רביעית) במקום בפועל. ניסוח זה מצטרף לרשימה נכבדה של ניסוחים חריגים במשנת ידים, ובמבוא עסקנו בכך. לאחד אף לשנים – אפשר להסתפק ברביעית לשני אנשים המניחים את ידיהם מתחת לזרם המים. מהמשנה ניתן להבין שהשניים מניחים את ידיהם זה אחר זה, או ביחד¹ראו בבלי, גיטין טו ע"א, שם נשאלה השאלה ההלכתית ולא נענתה, וראו הדיון החלקי בה להלן פ"ב מ"ב., אף על פי שבפועל על כל אחד יזרמו מים בכמות הפחותה מרביעית. סתם רביעית בלשון חכמים היא רביעית הלוג (אחד חלקי 96 של סאה). מחצי לוג לשלשה ולארבעה – בלוג ארבע רביעיות, ובפועל בממוצע יזכה כל משתמש בחצי רביעית לוג. אבל אם הם נותנים את ידיהם יחדיו יקבל כל אחד יותר מים. מלוג – בכמות של לוג, לחמשה ולעשרה ולמאה – אין הגבלה למספר האנשים. "למאה" הוא מספר של הגזמה, במקום "הרבה מאוד"²ראו למשל נדרים פ"י מ"ג.. רבי יוסי אומר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהן מרביעית – שתי דרכים להבנת דברי רבי יוסי. האחת שהנותנים לידיים עושים כן זה אחר זה, ולמעשה הוא חולק על כל מה שלפניו וסבור שכל אדם צריך ליטול ידיו ברביעית, או שהוא סבור שכולם נותנים ידיהם כאחד, או מתחלפים, והוא דורש שבסוף תהיה כמות של רביעית. סגנון המשנה תומך יותר בפירוש השני.

הראשונים התקשו במשנה. הם יצאו מנקודת הנחה שכל נטילת ידיים היא ברביעית, ובכל המצוות השיעור הוא אישי. אם מברכים על כזית, הרי שכל מברך צריך לאכול כזית. זאת מתוך התפיסה המשפטית הפשוטה שהמצוות מוטלות על כל אדם מישראל, ועליו לעמוד בדרישות השיעורים והמידות. על כן פירש הרמב"ם, למשל, שמדובר במים "שניים" שבהם אין צורך ברביעית (לפירוש המונח "מים שניים" ראו להלן פ"ב מ"ב ומ"ג). ברם קשה לקבל את דבריו, שכן מים שניים נזכרים רק בהמשך; יתר על כן, אם אין צורך בשיעור הרי שאין צורך גם בכמויות שבמשנה. לפי דרכנו הדברים פשוטים: נטילת הידיים היא חובה של כל משתתף בסעודה. המדובר במשנה בסעודות חגיגיות (סעודות החבורה³ראו המבוא למסכת ברכות.) שבהן יש מי שנוטל את הידיים למשתתפים. ההלכה עצמה וחובת נטילת ידיים היא בכל סעודה, אך המשנה מתארת סעודה חגיגית. בסעודה כזאת כמה משתתפים נוטלים ידיים כאחד, ולא ראו בכך פגם, בניגוד להלכה המאוחרת. הרמב"ן ורבנו הלל הגדול פירשו שהמשנה מדברת על נטילת ידיים ברצף, בזה אחר זה, הזרם אינו נפסק ו"נצוק חיבור"⁴אף על פי שלפי ההלכה נצוק אינו חיבור, וזו עמדת הפרושים בניגוד לצדוקים, אך שם מדובר בחיבור לטומאה, וכאן ב"חיבור" שאינו הלכתי., לכן הקלו בכמות.

בתוספתא שנינו: "מי רביעית נוטלין לידים לאחד, אבל לא לשנים. ומחצי לוג לשלשה, אבל לא לארבעה. ומלוג לחמשה, אבל לא לעשרה ולמאה. מוסיפין על הראשונים, ואין מוסיפין על השניים, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר מי רביעית נותנין אף לשנים, מחצי לוג לשלשה אף לארבעה, ומלוג לחמשה ולעשרה ולמאה" (פ"א ה"א, עמ' 681-680). משנתנו היא כרבי יוסי בתוספתא, ורבי מאיר דורש שיעור נפרד לכל אחד, וכאמור זו הגישה ההלכתית הרגילה. תנא קמא של המשנה אינו רבי יוסי, אם כי הוא סובר כנוסח המיוחס לרבי יוסי בתוספתא, אבל במשנתנו רבי יוסי עצמו מוסיף את התנאי שבסוף תהיה כמות של רביעית. אם כן לפנינו שני תנאים הנחלקים בניסוח המדויק של רבי יוסי, ואין ביניהם אלא הבדלי מסירה קלים.

הר"ש מדגיש שהרביעית נדרשת לא כשיעור אישי אלא כשיעור של הכלי, שיהיו בו מים כרביעית, והכמות הנשפכת בפועל חשובה פחות. בכך יעסוק המשפט הבא.

התוספתא מוסיפה: "אחד⁵לפי פירושנו אדם אחד. הנוטל ידו אחת, ואחד הנוטל שתי ידיו, אחד ידו של גדול, ואחד ידו של קטן, צריך ליטול מי רביעית. רבן שמעון בן גמליאל אומר שתי ידות של שניים נידונית כשני אנשים כיצד שנים שנטלו שתי ידיהן מי רביעית לא יחזור השני יטול ידיו משירי רביעית" (פ"א ה"ב, עמ' 681).

הרישא עוסקת באדם אחד הנוטל ידיים לעצמו. בדרך כלל הוא מחזיק את הכלי ביד אחת ויוצק מים על השנייה. לעתים הוא מחזיק את הכלי בין ברכיו או באמות ידיו ונוטל את שתי ידיו כאחת. מכל מקום, בכל נטילה צריכה להיות רביעית. רבן שמעון בן גמליאל מוסיף שאם נטלו שניים את ידיהם יחדיו (כמו ברישא) לא יחמיר השני על עצמו ויטפטף על עצמו משארית המים (מחשש שמא לא הגיעה אליו רביעית שלמה). גם משפט זה אינו "הלכתי"; ההלכה מכירה בשיעור נטילת ידיים, כמה מים צריכה כל יד, או כל זוג ידיים, ואילו כאן אין מדובר על הצורך האישי בכמות זו או אחרת אלא שכל מעשה נטילה יכיל כמות מים כשיעור, ואדם הנוטל יד אחר יד זקוק לשתי רביעיות.

דברי רבן שמעון בן גמליאל עלומים. לולא ההסבר לא היינו מבינים אותם. בקריאת הדברים מתעורר החשש שמה ההסבר "כיצד שנים..." אינו מסביר את המשפט התמוה "שתי ידות של שניים נידונית כשני אנשים". כפשוטו היינו מסבירים את המשפט שאם שני אנשים שמו כל אחד יד אחת לנטילה, הרי הם כשני אנשים (וצריכים שתי רביעיות), כדברי רבי מאיר בתוספתא. אם כן הרי שה"כיצד..." הוא תוספת מאוחרת שבאה להתאים את דברי רבן שמעון בן גמליאל להלכה של המשנה (לרבי יוסי של התוספתא). זו תופעה ייחודית בתוספתא של הסבר שאינו בא להסביר אלא להתאים את המימרה להלכה המקובלת (זו של עורך המשנה), בבחינת התאמה "אליבא דהלכתא".

דברי רבן שמעון בן גמליאל תלויים בדברי רבי מאיר, ואכן בהמשך התוספתא: "הנוטל ידיו משטיפה אחת, צריך ליטול מי רביעית, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר לשתי ידיו צריך ליטול מי רביעית ידו אחת אפילו נטל משירי רביעית כשר" (פ"א ה"ג, עמ' 681). תנא קמא הוא רבי מאיר, רבן שמעון בן גמליאל מקל קצת ורבי יוסי מקל הרבה יותר, ובעיקר, רבי יוסי חורג מהמסגרת ההלכתית הפורמלית של "רביעית". המשפט בתוספתא יידון להלן פ"ב מ"ב.

ארבעה וחמישה אינם מספרים רֵאליים, ואי אפשר ללמוד מהם כמה אנשים השתתפו בסעודה. זהו מספר ספרותי הבא לציין קבוצה מגובשת שאיננה רבה, אך גם לא מעטה⁶כגון משנה, שבת פט"ו מ"ג; יבמות פי"ג מ"א; בבא קמא פ"ד מ"א, ועוד הרבה. . בפועל הסבו על כל מיטה שלושה אנשים, ובטרקלין היו שלוש מיטות כאלה (ולעייל איורים 3-4). ואכן המילה "טרקלין" היא יוונית ומשמעה חדר ובו שלוש מיטות, כלומר חדר הסעודה.

כל הנושא של נטילת יד אחת מוסבר היטב בתוספתא שנשתמש בה גם להלן: "כיצד סדר סעודה? אורחין נכנסין ויושבין על ספסלים, ועל גבי קתדראות, עד שיתכנסו. נתכנסו כולן נתנו להם לידים, כל אחד ואחד נוטל ידו אחת. מזגו להם את הכוס, כל אחד ואחד מברך לעצמו. הביאו לפניהם פרפראות, כל אחד ואחד מברך לעצמו. עלו והסבו, ונתנו להם לידים, אף על פי שנטל ידו אחת נוטל שתי ידיו. מזגו להם את הכוס, אף על פי שברך על הראשון מברך על השיני. הביאו לפניהם פרפראות..." (ברכות פ"ד ה"ח). אם כן נטילת יד אחת, הנזכרת במשנתנו ובמקורות אחרים, אינה גחמה פרטית אלא נוהג מקובל במסגרת הלכות נטילת ידיים, או נוהגי נטילת ידיים בסעודת החבורה.

מוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונין – משפט זה שנוי בתוספתא כחלק מדברי רבי מאיר החולק על משנתנו. מצירוף המשנה והתוספתא יחדיו יש להבין שבנושא זה לא הייתה מחלוקת בין התנאים. התוספתא מסבירה את המשפט: " 'מוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונים' כיצד? נטל את הראשונים ושפשף, ונמלך, ונטל את השניים ואין בהן כדי שיגיעו לפרק, הרי זה מוסיף עליהן" (פ"א ה"ב, עמ' 681). אם כן אדם נוטל בדרך כלל פעם אחת אבל במקרה זה הוא נמלך, דהיינו החליט לעשות משהו לפני הסעודה, ואחר כך הוא מבקש בכל זאת ליטול את שתי ידיו. אבל בכלי יש מעט מדי מים, ומותר לו להוסיף מים בכלי כדי שהמים יגיעו עד הפרק וכדי שתהא בהם רביעית. הוא מחליט ליטול את שתי ידיו כי הוא מוותר על הפרפראות הראשונות, וניגש ישר לסעודה עצמה. זה היה הנוהג בבבל, שם לא הונהגה אכילת פרפראות לפני הסעודה. לפיכך היה נוסח ארץ ישראל ב"מה נשתנה" "שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים", ובבבל תוקן הנוסח ל"שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת"⁷ראו פירושנו לפסחים פ"י מ"ד. ההטבלה היא הטבלת ירקות ולא הטבלת היד.. הנוהג הבבלי היה, מן הסתם, גם נוהגם של אנשים שאינם אמידים בסעודה רגילה בארץ ישראל (ובמזרח ההלניסטי כולו).

הר"ש פירש ש"נמלך" הוא כשהחליט ליטול ידיו בשנית (כי הנטילה הראשונה לא נראתה לו מספקת), ובנוסחה אחרת מיוחס לו הפירוש ש"שפשף" הוא שניגב את ידיו ואחרי זה החליט ליטול ידיו בשנית. הרמב"ם פירש שבכל נטילה יש ליטול פעמיים, פעם כנטילת ידיים ופעם כדי לסלק את שיירי המים הטמאים. שאלת נטילת הידיים תידון להלן פ"ב מ"ב. הפועל "לשפשף" והנוהג או האיסור לעשות כן יפורשו להלן פ"ב מ"ג.

הראב"ד פירש את הסיפא בזיקא לרישא, שאם נגמרו המים בכלי שבו נוטלים ידיים זה אחר זה מותר להוסיף מים, אבל לכתחילה (לראשונים הנותנים לידיים) צריך להיות בכלי רביעית⁸ראו חידושי הריטב"א לחולין קז ע"א..

מהמשנה עולות מסקנות מספר באשר לדרך נטילת הידיים:

1. אדם נותן את ידיו ומישהו יוצק עליהן מים, והנותן משפשף את ידיו;

2. הנטילה היא עד הפרק (להלן פ"ב מ"ג);

3. הנטילה היא מיד לפני הסעודה, ואם התחרט צריך ליטול ידיו בשנית;

4. חכמים שמים דגש על צורת נטילה. בכלי יש צורך ברביעית מים. אם אין מספיק מים יש למלא מים כשיעור לפני הנטילה. בנטילה שנייה, שהיא מיותרת מבחינה הלכתית פורמלית, מותר למלא את הכלי באמצע הנטילה;

5. שיעור רביעית שברישא הוא ניסוח אחר ל"עד הפרק".

כבר עמדנו על כך שחז"ל ניסחו את השיעורים השונים באחת משלוש צורות:

• גודל כללי התלוי באומדנא;

• שיעור כמותי מדויק במערכת משקלות מוגדרת (רביעית, לוג, קב וכו'). כאמור, גם שיעור כזה הוא לעתים קרובות מינוח כללי בגלל הבדלי השיעורים;

• שיעור לפי חפץ או כלי: כנר, כרימון, כזית וכו'.

במקרה שלנו "עד הפרק" הוא שיעור לפי אבר האדם, ורביעית הוא שיעור כמותי. יש להניח שההגדרה המשפטית יותר היא המאוחרת יותר, ולפיכך "עד הפרק" הוא המינוח הקדום יותר.

כל התפיסה שיש חשיבות לכמות שבכלי ולא לשיעור המים הנוגעים באדם היא בלתי משפטית. כך גם כל הטקס שבמשנה אינו נטילת ידיים רגילה אלא מעמד מיוחד וחגיגי שיש לו כללי טקס שהם מעבר לדרישות המשפטיות. לא רק ההלכה במשנה חריגה בנוף המשפטי של המשנה אלא גם סגנונה. הר"ש והרמב"ם חשו בקושי ותירצו שכל אלו הן קוּלות משום שנטילת ידיים היא מ"שיירי טהרה". המינוח "שיירי טהרה" מוצאו בסוגיית הבבלי העוסקת במשנה (חולין קז ע"א). כפי שראינו במבוא, בתקופת האמוראים, ואולי כבר קודם לכן, נתפסה נטילת הידיים כחלק ממצוות טהרה, והחילו עליה את דיני טהרה. על שאלת הגמרא כיצד זה שבמשנה נאמר שאין צורך ברביעית לכל אחד עונה היא "משום דקאתו משירי טהרה" (משום שבאו משיירי טהרה). הראשונים כבר תמהו על עצם הביטוי⁹כגון הרמב"ן בחידושיו לחולין קז ע"א ומובא רבות בדברי ראשונים אחרים, כרשב"א ואחרים., עבורם נטילת ידיים היא גופה של מצוות טהרה (למעשה השריד המציאותי היחיד של מצווה חשובה זו). היו שפירשו שכל נטילת ידיים היא משיירי טהרה, והרמב"ם פירש כאמור שהנטילה השנייה היא משיירי טהרה. הרמב"ן פירש ששיירי טהרה הם נטילה ברצף (כדלעיל), וכל אחד כדרכו. מכל מקום, לבבלי ברור שנטילת ידיים צריכה שיעור לכל אחד בפני עצמו. להערכתנו, נקודת מוצא זו אינה מתאימה לפירוש המשנה. היא מבטאת את התקבלותה של עמדתו של רבי מאיר בציבור ואת החשיבה ההלכתית-דתית של חכמים. אבל רבי יוסי סבור שבנטילת (נתינת) ידיים ציבורית די בפחות מכשיעור, אבל לא בכלשהו, אלא בשיעור מופחת. יתר על כן, מהסוגיה משמע שהחידוש של אמוראי בבל הוא שצריך כלי המכיל רביעית ושיהא כלי מכובד, נדרשים מים הנראים כמים וכן הלאה. כל אלה כללי הבבלי, ואין להסביר את המשנה לפי הכללים המאוחרים.

כפשוטם של דברים, ברישא מדובר בנטילת הידיים שנטלו ביחד ואנשים הצטרפו ופרשו מנטילת המים הכללית, והסיפא מדברת על הנטילה שלפני הסעודה עצמה, שבה נטלו את שתי הידיים, ואז נדרשה כמות הלכתית יותר משום שזו הייתה נטילת הידיים העיקרית לפני גוף הסעודה. עוד נעיר שנטילת ידיים מכונה "שיירי טהרה" אבל נהגו בה חומרות כשל טבילה למי חטאת (להלן מ"ב), כך שאין היא משיירי טהרה אלא חלות עליה חומרות כחמורה שבטהרות.

בתוספתא מופיעה הלכה שונה: "הנוטל ידיו במקדש צריך ליטול מי רביעית וקידוש ידים ורגלים אין לו שיעור" (פ"א ה"ה, עמ' 681). אם כן, רק במקדש נדרשת כמות של רביעית. ובמדינה? האם שם אין צורך בשיעור כלל ועיקר, או ששם נוהגים כרבי יוסי בתוספתא (תנא קמא של משנתנו)? ייתכן שזו עמדת ביניים בין רבי מאיר לרבי יוסי. כפי שנראה להלן הדרישה לרביעית מים אינה מוחלטת ויש עמדות שלפיהן צריך או רביעית או שטיפה כפולה (פעמיים – להלן פ"ב מ"א). מכל מקום, הצירוף של המשנה והתוספתא רומז לזיקה שבין נטילת ידיים במקדש לבין הנטילה בסעודה.

בתוספתא יש פירוט של החידוש שבמשנה: "נוטלן ארבעה וחמשה זה בצד זה, ואינן חוששין משום ארבעה דברים. משום שמא נטמאו¹⁰הידיים הטהורות בידיים טמאות, שהרי הקילוח של המים לא פגע בו בזמן בכל הידיים, או שהמים שנטמאו מיד אחת נגעו בידיים שכבר נטהרו וטימאו אותן., משום שמא נעשתה בהן מלאכה¹¹מים שהחלו ליטול בהם ידיים כאילו נעשתה בהם מלאכה. אבל מכיוון שמדובר בשפיכה אחת אין זו מלאכה, או שנטילת ידיים אינה נחשבת למלאכה. ומשום שמא לא נטלו מן הכלי ומשום שמא לא ניטלו מן הרביעי¹²שכל אחד קיבל מים בכמות בלתי מספקת (של רביעית)., אבל הנוטל והנותן לחברו בחפניו ידיו טמאות שמא תחלה לא נטלו מן הכלי" (פ"ב ה"ז, עמ' 682). גם כאן מדובר בבירור בנטילת ידיים של חמישה זה בצד זה, כלומר ביחד ולא כל אחד לחוד.