המנכש עם הנכרי בחסיות – חסיות היא צורת הריבוי של חסה. החסה היא ירק עלים גדול המכונה גם "חזרת" (ירו', פסחים פ"ב ה"ה, כט ע"ג; בבלי, לט ע"א) ובמקורות מוזכרים סוגים שונים של חזרת: "חזרת" סתם, "חזרת גלים" (משנה, כלאים פ"א מ"ב), "חזרת יולין" (בבלי, פסחים לט ע"א) ועוד. אם כן, חסיות הן לכאורה סוגי חסה; לעתים מופיעה צורת הריבוי "חסיות" ולעתים "חסין"31להלן פ"י מ"י ופירושנו לה; ירו', פסחים שם שם; כלאים פ"ב ה"ח, כח ע"א. . ברם, נראה שכל זה רק באשר למקור השם, אבל בספרות חכמים התגלגל השם "חסיות" ככינוי כללי לכל צמחי הפקעת כלוף, בצל ושום. ואכן, התוספתא להלן אומרת: "אילו הן מיני חוסית הלוף והשום והבצלים והקפלוטות. רבי יהודה אומר אין לך מיני חוסית אלא קפלוט בלבד" (פ"ט ה"ג; בבלי, נדרים נח ע"ב).
את כרישי השדה הירושלמי מזהה עם הקפלוטין. במשנת נדרים נקבע שמי שנודר "מן הכרישין מותר בקפלוטות" (פ"ו מ"ט). אם כן קפלוטות קרובות לכרישין, אך הן מין שונה במקצת. התוספתא שם מוסיפה שיש "מקום שקורין לקפלוטות כרישין" (פ"ג ה"ו). נמצאנו למדים שהשמות עברו בירקות קרובים מזה לזה. ממשנת שביעית משמע שהכרישין נמנים עם הירקות הנשמרים, כלומר שהם גידולי תרבות (וחייבים בשביעית – משנה, שביעית פ"ז מ"א). לעומת זאת נראה שהייתה מחלוקת באיזו מידה נחשבים כרישי השדה לירק נשמר (משנה, עוקצין פ"ג מ"ב).
מהתוספתא משמע שקפלוטות הן צמח שיש לו שורש עבה וקיים (פ"ט ה"ג), ושיש לו בצל, בערך בגודל של הבצל הרגיל32ירו', פ"ב ה"ג, מא ע"ג: "אף ראשי לפתות וראשי קפלוטות עשו אותן כתבשיל שהוא מצטמק ויפה לו", וכן שבת פ"ג ה"א, ה ע"ד; ערלה פ"ב ה"ד, סב ע"ב. . זמן ההבשלה הוא בקיץ, מעצרת ועד חנוכה33ירו', דמאי פ"ב ה"א, כב ע"ג; השוו ירו', שביעית פ"ו ה"ד, לז ע"ג. . ברם, כל זה אינו מאפשר לזהות את כרישי השדה או הקפלוטים במדויק.
בתוספתא שם אין מדובר בדבר שזרעו כלה או שאינו כלה, ויש לראות בברייתא הסבר כללי לחסיות הנזכרות במשנה להלן (פ"י מ"י) כדוגמה לנושא אחר. אבל הבבלי מפרש בפשטות שחסיות אין זרען כלה, אם כן המנכש עם הנכרי רשאי לאכול ירקות תוך כדי עבודה. פֵרות הגוי נחשבים בפשטות כמי שחייבים במעשרות34ראו פירושנו לדמאי פ"ה מ"ט. , על כן אין לאכלם ללא הפרשת מעשר. אבל במקרה שלנו מותר לאכלם טבל, אף על פי שפירותיו טבל אוכל מהן עריי – לפי ההלכה מותר לאכול פֵרות עראי, בשדה, לפני הפרשת מעשרות, וזו ההלכה במשנתנו. לפי ההקשר החסיות הללו נחשבות לגידולי טבל, ובדבר שאין זרעו כלה גידולי טבל הם טבל ואסורים. בכל פרי רגיל פֵרות בשדה טרם התחייבו במעשר ולכן מותר לאכלם, אבל גידולי טבל חייבים במעשרות לא כיבול רגיל אלא משום שהם גידולי טבל, והחובה אינה קשורה לגמר המלאכה אלא לזריעה עצמה. אף על פי כן הותר לאכלם עראי.
המשנה מתפרשת כפשוטה לפי ההנחה שפֵרות גוי חייבים במצוות התלויות בארץ. כפי שראינו זו הדעה הרווחת בספרות תנאים. רק בספרות האמוראים התפרשו מקורות תנאיים כאילו יש חכמים הפוטרים את הגוי מהמצוות התלויות בארץ. גם בירושלמי כאן (מו ע"ד) מעמידים את משנתנו גם35כך פירשנו שלדעת התלמוד משנתנו גם כרבי שמעון, אך מבחינה מילולית ניתן לפרש את הירושלמי שמשנתנו רק כרבי שמעון. כרבי שמעון. לרבי שמעון מיוחסת הדעה שהגוי פטור ממצוות התלויות בארץ, אלא שגם לדעתו הוא חייב בכך כהלכה שגזרו או שתיקנו חכמים. היתרון של הפירוש הוא שיש בכך הסבר מדוע יש צורך במשנה, הרי תמיד מותר לאכול טבל בשדה כאכילת עראי. אנו הסברנו קושי זה בצורה שונה. כאמור, לדעתנו הקביעה שיש תנאים הסבורים שפֵרות הגוי פטורים ממעשרות היא אמוראית, והמשנה מתפרשת בפשטות לפי הדעה שפֵרות הגוי חייבים במעשר.
בתוספתא במקום "גוי" או "נכרי" כתוב "כותי" (פ"ח ה"ז), וכן גרס רבי משה פיזנטי בפירושו למשנתנו. בעל מלאכת שלמה הכיר את הגרסה בשם "אית דגרסי". מטרת הנוסח הזה להבהיר שכותי חייב במעשרות ודאי, ואולי הוא אף מושפע מהפחד בפני הצנזורה שבגללו החליפו את הגוי בכותי36יש מקום לברר אפשרות של השפעת צנזורה על כתבי יד של התוספתא, ועל לימודו של ר' משה פיזנטי שהיה מחכמי המזרח. . מכל מקום, אם מדובר בכותי ודאי שפֵרותיו חייבים במצוות התלויות בארץ. אין הבדל הלכתי בין הברייתות לבין המשנה, שכן בשני המקרים פֵרות של גוי וכותי הם דוגמאות לפֵרות החייבים במעשרות ודאי. ייתכן שהנוסח "כותי" כבר הושפע מהידיעה כאילו יש האומרים שפֵרות גוי פטורים ממעשרות, והעורכים רצו למצוא מקרה שידגים את הבעיה המקורית של המשנה. מכל מקום, בספרות תנאים פֵרות כותי הם "ודאי", שהכותים חייבים במעשרות ואינם מפרישים אותם37כידוע, מחלוקת תנאים היא האם כותים הם כגויים או כישראלים, וראו סיכום ההלכות בנספח למסכת ברכות. .
מבחינה כלכלית דיון התלמוד חשוב. הוא מבטא תפיסה פשוטה שהגוי זורע בשדהו מפֵרותיו, ואין לתלות ולומר שקנה את הזרעים בשוק, ואולי אלו זרעים מפֵרות של ישראל. ואכן, בדרך כלל זרע אדם מיבולו. אמנם ניתן היה לקנות זרעים בשוק, ואולי אף רוב היבול הופנה לשוק, אבל בכל זאת סתם אדם זרע משדותיו.
שיתלי תרומה שניטמאו ישתלן – כך כתוב באותיות כתב יד קופמן, ומשמע שמותר לשתלם לכתחילה. אבל הניקוד הוא כאילו כתוב "ושתלן", אלא שהאות וי"ו כתובה כיו"ד. בכל יתר עדי הנוסח38כולל הנוסח בספר והזהיר לפרשת תרומה. "ושתלן" או "שתלן", כלומר שעשה כן בדיעבד. המדובר בכהן עצמו, ומשמע שלכתחילה עליו לשרוף את השתילים כדין תרומה שנטמאת.
טהרו מלטמא – החיבור לקרקע מטהר את התרומה, שהרי אין דבר המחובר מקבל טומאה, ואסורין מלאוכל עד שיגוס האוכל – אסור לאכול את הגידולים הללו בצורה רגילה, אלא יש "לגוס", כלומר לקצץ את הגבעול העולה כשהוא צעיר, ומותר לאכול רק את המשך הגידול. הפרשנים המסורתיים מסבירים שזו גזרה בעלמא, החמרת יתר שאין לה בסיס וממילא גם לא היגיון הלכתי39להלכות תרומה הנובעות מתחושת הקודש ולא מתפיסה משפטית ראו במבוא. . אנו מבינים הלכה כזאת כהחמרה חריגה, שלא באה מההיגיון ההלכתי אלא מנהג חסידות שחדר למציאות ההלכתית.
רבי יהודה אומר עד שיגוס וישנה – צריך לגוס פעמיים את הירק העולה. כאמור לעיל (מ"ד) גידולי תרומה הם תרומה, וגם כאן המדובר כנראה ברשות כהן, וברור שהכול תרומה. באופן מעשי ההנחיה "עד שיגום" הופכת את הזריעה לבלתי כדאית; אם מדובר בזרע בודד הדבר אפשרי, אבל אי אפשר ליגוס שדה תבואה שלם.
ההלכה במשנה מצטרפת למקרים של החמרה יתרה בדיני תרומה. מבחינה משפטית אין לה הצדקה, וההחלטה הושפעה ממגמות חסידיות של החמרה במצוות הקודש, ודנו בכך במבוא.
בירושלמי נאמר: "כיני מתניתין עד שיגום בעלים וישנה" (מו ע"ד). ייתכן שדברי רבי יהודה לא היו כלולים בנוסח שהיה לפני הירושלמי. אפשטיין פירש40אפשטיין, מבוא, עמ' 277. שהכוונה שיגום את העלים ולא את האוכל, ורבי יהודה חולק בשניים: גם ליגום את העלים וגם ליגום פעמיים. הסבר זה קשה ביותר. אם גוממים את העלים, כלומר חותכים אותם, פוגעים בצמח בצורה אנושה, ואם הכוונה לתלישת העלים – למה לא נאמר בפשטות שתולשים את העלים?