הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין – הכלל ההלכתי הוא אותו כלל שהוסבר במשנה קודמת. אם הזרע לא כלה הרי שהקודש נשאר קודש, ואי אפשר לבטלו. אבל אם הזרע כלה הרי הקודש טושטש לפי העיקרון שנקבע במשנה הקודמת. הכלל נכון על טבל, על מעשר ראשון ועל כל ההלכות הקודמות שנזכרו במשנה. אם כן המשפט לכאורה מיותר, ונראה שהמשנה הובאה כיחידה שלמה והמשפט הובא בשביל ההמשך המבהיר מהו המונח "זרעו כלה".
המינוח "גידולי גידולים" משמעו שכל היוצא מגידולים אלו אסור אפילו לעתיד לבוא. הירושלמי מסייג את הקביעה ופוסק שהפֵרות אסורים עד שלוש גרנות או עד ארבע גרנות. רבי מנא פוסק שהגורן הרביעית כראשונה, כלומר שתרומה עדיין אסורה (תרומה) וטבל מותר, כלומר הוא חולין (ירו', מו ע"ד). אם כן, גם הכלל שגידולי גידולים של תרומה אסורים מוגבל לשלוש או ארבע גרנות. המספר שלוש חוזר בהקשרים דומים. כך למשל, חמצם של גויים לאחר הפסח מותר לאחר שלוש שבתות של אפייה27תוס', פסחים פ"ב ה"א (פ"א הי"ג), ראו פירושנו לפסחים פ"ב מ"א. .
באופן כללי יש להפריש את המעשרות רק לאחר גמר מלאכה שהוא, בין השאר, הבאת הפֵרות לבית או המירוח בתבואה. הפרשת מעשרות לזרע היא שאלה הנידונה בהלכה, ועסקנו בכך בהרחבה בפירושנו לפאה (פ"א מ"ו) ודמאי (פ"א מ"ג). פירשנו שבאופן כללי יש מחלוקת בדבר. זרעים שאינם נאכלים ודאי פטורים (משנה, מעשרות פ"ה מ"ח), אך יש מחלוקת אם זרעים רגילים שנזרעו לפני גמר מלאכה חייבים במעשרות. משנתנו מהלכת בדעה שהם חייבים, כפי שיודגש גם להלן. משנת מעשרות קובעת בהקשר זה שמכל מקום יש להפריש לפני זריעה, והזריעה היא מעין גמר מלאכה בפני עצמה (פ"ה מ"ב; ראו פירושנו לדמאי פ"א מ"ג), ומשמע מהמשנה שאין לזרוע טבל.
בירושלמי (מו ע"ד) מובאת גם ברייתא החולקת על משנתנו, שהמנכש עם הכותי פטור רק מדמאי ולא מוודאי. ניסוח זה ודאי חולק על משנת דמאי שזרעי דמאי פטורים ממעשר.
ואיזה הוא דבר ש[אין] זרעו כלה כגון הלוף השום והבצלים – ברור שיש לגרוס "שאין זרעו כלה", אך בכתב היד עצמו "שזרעו כלה" והמילה "אין" נוספה על השורה בידי מעתיק למדן. מחזור הזרעים של הבצל כך הוא: את זרע הבצל זורעים28אם משתמשים בזרע יגדלו עלים דקים, ואם זורעים בצלצל יתקבלו עלים רבים יותר. הירושלמי מתאר את התופעה בלשון זו: "אמר רבי יוסי הדין קיצחה כד את זרע ליה הוא עביד בצל דקיק כד את שתל ליה הוא עביד בצל רב" (ירו', פאה פ"ג ה"ג, יז ע"ג – כאשר אתה זורע אותו הוא עושה בצל דק, כאשר אתה שותל אותו הוא עושה בצל גדול). ; ממנו יוצאים עלים ירוקים והם הבצל הירוק המוכר במטבח הקדום והמודרני כאחד; בשלב זה ניתן לקטוף את עלי הבצל, וזהו "המחלק בצלים לחים". אבל ניתן גם להשהות את הבצל בשדה, הבצלים נובלים ונוצרת פקעת גדולה. את הפקעות אוספים וניתן לאכלן כבצל יבש, או לשמרן לזריעה בשנה הבאה. בשנה השנייה זורעים את הפקעת, וצומח גבעול מרכזי ובראשו תפרחת זרעים. התפרחת שואבת את מזונותיה מהפקעת וזו הופכת לחסרת ערך. בסוף העונה יש לאסוף את שרידי הפקעות, ואלו כמעט חסרי ערך ולכל היותר ניתן לצרפם למזון אחר של בהמות. במקרה שבמשנתנו מדובר בסוף עונת הגידול הראשונה, הבצלים הלחים (הירוקים) נאגדים ומובלים לשוק למכירה כאגודות בצלים, והבצלים היבשים נשארים בקרקע וייאספו רק בהמשך העונה. הפקעת הנזרעת נשארת כמות שהיא, ועל כן היא בבחינת "אין זרעו כלה".
רבי יהודה אומר השום כשעורין – שום דינו כשעורים, כלומר זרעו כלה. בירושלמי (מו ע"ד) מתנהל דיון האם שום כשעורים לכל דבר, או רק לעניין גידולי גידולים בשנה השלישית כדלעיל. הירושלמי מוסיף את הכלובסין שגם הם זרעם כלה, והם חייבים במעשרות: "רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא בולכסין29כלובסין הם בולכסין, והאותיות ב-כ התחלפו. הנמכרין בקיסרין הרי אילו אסורין מפני שרובן באין מהר המלך. רבי חייא בר אדא אמר בלבנין ורבנין דקיסרין אמרין באדומין" (ירו', דמאי פ"ב ה"א, כב ע"ג).
המשניות שלמדנו מדגימות את יחסן של המשניות לחובת מעשר ראשון. כידוע, רוב העם לא הפריש מעשרות; אלו כונו "עמי הארץ" וסתם פֵרות הם דמאי, משום שחזקתם מהרוב שהיו עמי ארצות30ראו על כך במבוא למסכת דמאי. . מעשר ראשון אינו אסור באכילה, וכל שנותר הוא לשלם את החוב הכספי ללוי. עמי הארץ נחשדו למעשה באי תשלום של חוב זה, והלוי אינו יכול לתבוע אותו מאיש. המשניות שלנו אינן עומדות על כך שהחוב הכספי ישולם. גזל שבט הלוויים אינו נזכר כלל כבעיה שיש לפתרה. רק נוסח הברייתא שבבבלי מעלה שיקול זה בחשבון. חכמים כאילו מוותרים למעשה על התביעה לתשלום רֵאלי של מעשר ראשון. מבחינה דתית המצווה תקפה ונתבעת מכל אדם, אבל בפועל התייאשו כביכול חכמים מלתבוע את מימושה המעשי.
המינוח "גידולי גידולים אסורין" איננו בהיר. בתרומה משמעו שהפֵרות אסורים לזר ויש לאכלם בטהרה, אך לגבי טבל נשאלת השאלה האם הם אסורים באכילה כמו טבל, ואי אפשר עוד לתקנם, או שהם כטבל ויש להפריש מהם מעשרות. מסתבר שלכל היותר יש להפריש מהם מעשרות פעמיים, פעם בשביל השנה שעברה ופעם בשל היבול של השנה. מכל מקום, אם הפריש תיקן בכך את הפגם.