מאה ליגנה – ראשונים התחבטו בפירוש המילה. הם שיערו ש"ליגנה" היא ערוגה לפי ההקשר, אך התקשו בפירוש המילה. אלא שזו מילה שאולה מארמית, ומשמעה פשוט ערוגה22תוספתא כפשוטה, פ"ח ה"ד. נוסח המילה שובש מאוד בגלל נדירותה וראו ליברמן, שם. . בתוספתא הנוסח הוא "מאה לגינין של תרומה" (פ"ח ה"ד), שליתרומה ואחת שלחולים – ולא ידוע איזו ערוגה היא של חולין, כולם מותרים – המדובר בשדה העשוי ערוגות. מאה ערוגות נזרעו בתרומה ופֵרותיהם הם גידולי תרומה, וערוגה אחת נזרעה חולין ובעצם פֵרות גידוליה הם חולין לחלוטין, אלא שלא ידוע מהי ערוגת החולין. באופן רגיל הפֵרות הם תרומה, שכן התרומה עולה באחד ומאה ועוד קצת (ראו פירושנו לעיל פ"ד מ"ז), אבל מכיוון שבכל זאת יש במאה הערוגות מרכיב של חול הרי שהכול מותר. דין זה הוא פיתוח של הדין של "מדומע" שהוא מותר, כאמור במשנה הקודמת. במשנה לעיל הסביר הירושלמי שמדומע שם הוא רק מצב שבו הרוב חולין, וממשנתנו מתברר שלפחות במקרה זה מדומע שרובו תרומה גם הוא מותר.
בדבר שזרעו כלה – כל זה בדבר שהזרע עצמו, שהיה של תרומה, כלה.
אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו מאה שלחולין ואחת שליתרומה כולם אסורין – אם הזרע שהיה של תרומה נותר בעינו, אפילו בערוגה אחת של תרומה שאבדה במאה של חולין הכול אסור. תרומה עולה באחד ומאה ועוד (ראו פירושנו לפ"ד מ"ז). בתוספתא מוסברת המשנה: "שאין קרקע עולה באחד ומאה. תלש יעלה ובלבד שלא יתכוין ויתלוש. רבי שמעון אומר אף יתכוין ויתלוש ויעלה באחד ומאה" (פ"ח ה"ד). אם כן, מדובר במצב שבו בעצם התרומה צריכה הייתה להתבטל, ואכן במשניות רבות המינוח "אחד למאה" משמעו אחד למאה ואחד, והתרומה בטלה23ראו פירושנו לפ"ד מ"ט ומי"א, ובהרחבה שם במ"ז. . אלא שכאן אין התרומה בטלה כי דבר שבקרקע אינו בטל, ולכן אם נתלשה התרומה חלה עליה ההלכה של ביטול באחד ומאה. רבי שמעון, כדרכו, מתיר ומאפשר ביטול ברוב לכתחילה על ידי תלישה. לפי זה הוא חולק באופן עקרוני על המשנה. הוא מסכים שתרומה בקרקע אינה בטלה, אך סבור שהפתרון הפשוט הוא לקצור, או לתלוש, את הפֵרות, ואז לא תחול עליהם חומרה זו24כן פירש הרא"ש אלא שגרס רבי יהודה במקום רבי שמעון, וזה חילוף תדיר בין עדי הנוסח למקורות התנאיים. .
האבחנה בין "זרעו כלה" ל"זרעו אינו כלה" נאמרה על המקרה האחרון של תרומה, אבל נכונה על כל המקרים במשניות הקודמות כפי שפירשנו, וכפי שקבעה גם המשנה לעיל (פ"ז מ"ז). המשנה שם מקלה מאוד בדין תערובת (דימוע), וכפי שהראינו היא מציגה גישה שונה מהמקובל בכל הנוגע לאיסור זה. שם נקבע: "זרע אחד את שתיהן (סאה של תרומה וסאה של חולין שהתערבו) דבר שזרעו כלה מותר ודבר שאין זרעו כלה אסור". למעשה זה המקרה שלנו, שנזרע חומר מעורב וודאי שחלקו תרומה, ונאמר שם שהזרע מותר ומשמע שהגידולים חולין, ורק אם הזרע אינו כלה הכול אסור. אם כן, המשנה שם מקלה בהרבה גם ממשנתנו. עוד נאמר שם שאם זרע תרומה (אם זרע את שתי הסאות, הראשונה נחשבת לחולין אבל השנייה נחשבת לתרומה), לדעת רבי מאיר חייב בחלה ולדעת רבי יוסי פטור מחלה. דעתו של רבי מאיר ברורה. אפילו אם הסאה השנייה נחשבת לוודאי תרומה היא חייבת בחלה כשם שחייבת במעשרות (לעיל מ"ג), אבל לדעתו של רבי יוסי היא פטורה מחלה ומשמע שפטורה מכל המעשרות, וגידולי תרומה הם תרומה לכל דבר, ואף זאת בניגוד למשנתנו. כפי שאמרנו, אכן המשניות בסוף פרק ז מציגות גישה הלכתית שונה מהמקובל ביתר המשניות. על משנתנו חולקת משנה ז בשני פרטים, אלו הנזכרים כאן ובמשנה ג לעיל.
האבחנה בין "זרעו כלה" לבין "אין זרעו כלה" נכונה אפוא על גידולי תרומה, גידולי מעשר ראשון, טבל וכיוצא באלו, אבל לא על גידולי מעשר שני והקדש. אלו די להם בפדיון אפילו אם הזרע קיים. בתוספתא נאמר: "ליטרא מעשר ראשון שנטעה והרי בה כעשר ליטרין: חייבת בתרומה, במעשר ראשון ובמעשר שני. ובמעשר ראשון שבה עושה אותה תרומה ומעשר על מעשר ראשון שנטע" (פ"ח ה"ה, וכעין זה בירושלמי מו ע"ג). אותה ברייתא מצויה גם בתלמוד הבבלי אך היא מנוסחת מעט אחרת: "דתניא: ליטרא מעשר טבל שזרעה בקרקע, והשביחה והרי היא כעשר ליטרין – חייבת במעשר ובשביעית. ואותה ליטרא מעשר עליה (ממקום אחר25כנראה אין לגרוס צמד מילים זה כפי שהעיר הרא"ש, וראו ליברמן לתוספתא עמ' 428. ) לפי חשבון" (בבלי, נדרים נח ע"ב). הברייתא מדברת על דבר שאין זרעו כלה, שהרי מדובר במפורש ב"אותה ליטרה מעשר ראשון שבה"26כך ליברמן, ושם גם בירור הנוסח. . ואכן, בירושלמי הנוסח הוא "ליטרא בצלים...", ובמשנה הבאה יוכח שבצלים הם הדוגמה המובהקת, והיחידה כמעט, לדבר שאין זרעו כלה. אם כן, גם מה שאין זרעו כלה הוא למעשה חולין, אלא שהזרע עצמו קדוש ואין לתתו באופן סתמי לכהן או ללוי אלא לעשות אותו תרומה על מקום אחר, כלומר לבעל נחסך התשלום של מקום אחר. לפי הבבלי "לפי חשבון" פירושו כנראה שלתשלום המעשרות הוא מוסיף את המעשר הראשון שבזמנו לא הפריש.