המשנה ממשיכה בדין גידולי תרומה שעסקה בו בשתי המשניות הקודמות.
וחייבת במעשרות – כפי שאמרנו, גידולי תרומה הם חצי תרומה: רק כוהנים רשאים לאכלם ובטהרה, אך אין להם דין תרומה ממש, והם חייבים בכל המצוות התלויות בארץ. "מעשרות" כאן הם שלושת המעשרות, אלא שלמעשר עני דין מיוחד שיידון בהמשך. המשנה אינה מזכירה את חובת התרומה, והשאלה הטבעית היא האם פֵרות אלו פטורים מן התרומה. הירושלמי מפרש: "כיני מתני' [כן היא מתניתין] חייבת בתרומה ובמעשרות ובמעשר עני" (מו ע"ג). המונח "כיני מתניתין" (כן היא המשנה) מופיע רבות בירושלמי; לעתים הוא פירוש למשנה ולעתים נוסח שונה או תיקון לנוסח, כמו במשנה הקודמת5אפשטיין, מבוא, עמ' 508-441. . במקרה זה דומה שהירושלמי מפרש את המשנה, או אולי מציע תיקון לנוסח, אך אינו משקף נוסח אחר מזה שלפנינו. לפי הסבר זה המונח "מעשרות" כולל גם תרומה. ואכן, במשניות רבות מדובר בחובת "מעשרות", והמינוח כולל גם את הפרשת התרומות6משנה, פאה פ"א מ"ו; פ"ד מ"ח, וכן מעשרות פ"א מ"א ומשניות רבות נוספות. . ברם, לעתים הכוונה באמת להפרשת מעשרות בלבד, לא רק משום שדין תרומה שונה אלא משום שבמציאות שאלת התרומה אינה חשובה באותו הקשר. כך, למשל, בדינים העוסקים בעם הארץ (כגון משנה, דמאי פ"ד מ"א-מ"ב, פ"ד מ"ז ועוד), שכן עם הארץ נאמן על התרומה ולא על מעשר. לעתים המשנה גם מדגישה במפורש את התרומות והמעשרות (כגון משנה, דמאי פ"ה מ"י-מי"א ועוד). אם כן, סגנון המשנה בשאלה זו אינו אחיד ופתוח לפרשנות.
נראה שכשם שגידולי תרומה חייבים במעשרות כן הם חייבים בחלה, וכפי שהעלינו לעיל (פירושנו לפ"ז מ"ז), ורבי יוסי הפוטר שם מחובת הפרשת חלה פוטר בכל המעשרות האחרים וסבור שזו תרומה ממש. כל זאת בניגוד גמור למשנתנו ולמקבילותיה הרבות. המשנה בפרק ז שונה מהמשניות בפרקנו גם בפרט נוסף שיוזכר להלן מ"ו.
לכאורה יש סיבה לכך שתבואה זו אינה חייבת בתרומה. הפֵרות הללו נחשבים לחולין מבחינה ממונית ולתרומה רק במובן זה שרק כוהנים רשאים לאכלם (ובטהרה). בפועל יש לנהוג בהם כבתרומה, על כן אין טעם להפריש מהם תרומה שהרי זו תיאכל כמו כל יתר הפֵרות. עד כאן מבחינה מעשית ורֵאלית. אבל מבחינה משפטית יש כמובן משמעות להפרשת תרומה, ויש לכך גם תוצאות הלכתיות בעלות חשיבות משנית. כגון, האם יש להפריש מעשרות מאותה תרומה, האם גידולי הגידולים הם חולין או תרומה וכיוצא באלו שאלות דומות.
התוספתא קובעת שמגידולי תרומה יש להפריש כתרומה רק אחד חלקי שישים (פ"ה ה"ז), הווה אומר שאכן הפֵרות חייבים בתרומה. אלא שדי להפריש את הכמות המינימלית ואין טעם לדרוש הפרשה כדי עין יפה (ראו פירושנו לפ"ד מ"ג), משמע שעל כל פנים צריך להפריש תרומה. ההבדל בין הפרשנויות הוא במשקלו של המרכיב המשפטי. האם תועדף הגישה המציאותית שלפיה להפרשת התרומה אין משמעות של ממש, או הגישה המשפטית. את המשנה ניתן לפרש בשתי הצורות, אבל מהתוספתא ומהירושלמי ברור שהגישה המשפטית הועדפה.
ובמעשר עני – מעשר עני נזכר בגלל ההמשך, שכן יש בו בעיה מיוחדת, ועניי ישראל ועניי כהנים נוטלים – את מעשר העני ניתן לתת לעניים ישראלים או כוהנים. המשנה מציגה בפשטות שיש גם כוהנים עניים. אמנם אלו נהנים מתרומות, אבל מידי עניות לעתים לא יצאו. בימי בית שני הייתה שכבת העשירים כוהנית ברובה, אף על פי כן ודאי שעדיין היו כוהנים שלא נמנו עם העילית הירושלמית והיו עניים. קל וחומר לאחר החורבן. כוהנים עניים נזכרים בעוד הלכות (תוס', טהרות פ"ט ה"ד; ירו', מו ע"ג). כהן עני אחר הוא רבי אלעזר בן פדת (בבלי, תענית כה ע"א; ירו', ברכות פ"ה ה"ד, ט ע"ד). מספר האזכורים הקטן הוא מקרי, שהרי בדרך כלל אין לעני כהן כל חשיבות מיוחדת ודינו כעני רגיל. עם זאת, רוב הכוהנים המוכרים לנו ואשר אנו מכירים את מעמדם הכלכלי היו עשירים כרבי טרפון, רבי אלעזר בן עזריה, רבי אמי ואחרים, והמדרש אומר בפשטות: "ברך ה' חילו – בנכסים, מכאן אמרו רוב כהנים עשירים. משום אבא הדרוס7"דָרוס" הוא ממשקל בעלי מקצוע, כמו כָרוז או מָסור (ראו פירושנו לסוף פ"ח לעיל). כלומר, הוא דורס במקצועו, כנראה דורס תאנים. אמרו הרי הוא אומר 'נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם' – זה זרעו של אהרן" (ספרי דברים, שנב, עמ' 409). בדרך כלל המינוח "מכאן אמרו" מלמד על הבאת הלכה ממקור תנאי קדום יותר, ובדרך כלל מהמשנה. במקרה זה המקור נעלם. מדרש זה מהווה ראיה חלקית בלבד, שכן ייתכן שהמדרש משקף את ימי הבית בלבד. זאת משום שאבא הדרוס הוא כנראה חכם קדום, ואולי דבריו משקפים את ימי הבית בלבד. מכל מקום, המדרש נערך מאוחר יותר ומצטט את ההערכות הקדומות שרוב הכוהנים עשירים, ועצם הבאת הרעיון מלמד שהתופעה לא נעקרה מהחברה היהודית.
ועניי ישראל מוכרין את שלהן לכהנים בדמי תרומה – אמנם העני הישראלי רשאי לקבל את חלקו אבל אסור לו לאכול את הפֵרות, שכן אכילתם היא כאכילת תרומה. על כן הפתרון הוא שהעני ימכור את הפֵרות לכהן (עני או עשיר) ב"דמי תרומה", כלומר במחיר שמוכרים בו תרומה, והוא כמובן נמוך יותר ממחיר רגיל, והדמים שלהן – של עניי ישראל.
דין זה משלב בתוכו מרכיבים של תרומה ושל חול, וברור שהוא מיוחד. כבר הגדרנו את כל דין גידולי תרומה כגזרה מיוחדת (לעיל מ"ב; ירו', שבת פ"א ה"ג, ג ע"ג; בבלי, יז ע"ב)ואכן יש בו מרכיבים שאינם שיטתיים מבחינה משפטית טהורה.
החובט משובח – הירושלמי מסביר שהחובט גידולי תרומה משובח מהדש. הבעיה היא דיש התבואה. לפי ההלכה בזמן הדיש אסור לחסום את פי הפרה, מצד שני אסור לתת לפרה לאכול מפֵרות של תרומה. בדרך כלל היה הדיש נעשה לפני הפרשת תרומות, שכן תבואה מתחייבת בהפרשת תרומות רק לאחר הדיש (בשלב הגורן). אבל במקרה שלפנינו הפֵרות הם תרומה עוד לפני הדיש. פתרון חילופי לדיש, אך יעיל פחות, היה חביטת החיטים ביד, ואז אין שאלה של חסימת הפרה. עם זאת, החביטה היא פתרון יקר ואינה מתאימה לכמות גדולה של חיטים. על כן חכמים ממליצים לחבוט את החיטים, אך אינם מחייבים השקעה גדולה זו.
והדש כיצד יעשה – מותר לדוש, אבל צריך למצוא פתרון לבעיית האיסור של "לא תחסום" (דברים כה ד), תולה כפיפות – או "קפיפות"8כך ב- א, ב, ז, ן וכן בתוספתא. , הם סלים, בצוארי בהמה ונותן לתוכן מאותו המין נמצא לא זומם את הבהמה ולא מאכיל את התרומה – קושרים את הסלים לצוואר הבהמה ומניחים בהם חיטים, ואותם הבהמה אוכלת במקום את החיטים שהיא דשה. הפתרון המוצע פותר את בעיית "לא תחסום" מבלי לאפשר לבהמה לאכול בתרומה. במשנה ההדגשה היא שנותן לה מאותו המין כדי לא לפגוע בבהמה, אבל בתוספתא רבי שמעון מקל ומתיר לתת לה כרשינין, שהם חציר דל יותר מאשר חיטים, אך לבהמה די בכרשינים.
הפתרון המוצע חוזר גם במקבילה כהלכה כללית: "דש תרומה ומעשר שני עובר משום בל תחסום. כיצד הוא עושה? מביא קפיפות ותולה בצוארי בהמה, ונותן לתוכה חולין מאותו המין" (תוס', בבא מציעא פ"ח הי"א). שם מדובר במקרה כללי יותר, כשהפריש תרומה ומעשרות לפני הגורן. אשר למעשר שני המשנה הבאה מציעה פתרון פשוט יותר, וראו שם.
משנתנו ומקבילותיה אינן קובעות כמה תבואה יש להניח בכפיפה, ומשתמע ממנה שהפתרון המוצע הוא פתרון לגיטימי לשעת הדחק. מהמקבילות האמוראיות מתבררת גם שאלת הכמות, ואגב כך מוארת הלכתנו באור נוסף.
בתלמודים מובא דין דומה לזה של משנתנו: "והתני מודין חכמים לרבי מאיר בחוסם פרתו שלחבירו שהוא לוקה ומשלם ששת קבין לפרה וארבעת קבין לחמור, שכן החוסם פרתו לוקה" (ירו', פ"ז ה"א, מד ע"ג). אבל בשתי מקבילות המדובר בחוסם פרתו, ומשתמע בבירור שמי שעושה כן עובר על הלאו וחייב מעין תשלום קנס לפרה (ירו', כתובות פ"ג ה"א, כז ע"ב; בבלי, בבא מציעא צא ע"א). נמצאנו למדים שכמות התבואה שיש להניח בכפיפה היא שישה קבים שהם סאה, כלומר כעשרה ליטר. פרה בת זמננו מקבלת 40 ק"ג חומר יבש ליום9אנו מודים לידידנו דני הרץ על המידע המבוסס על ניסיון עשיר של חקלאי בן זמננו. . ברור שהמזון שניתן לפרה בשעת הדיש אינו כל המזון היומי, שהרי היא אוכלת גם ברפת בערב לאחר העבודה, אבל זו כמות קטנה מהמקובל בימינו. ואכן, הפֵרות בימינו גדולות ובריאות יותר מהפֵרות בימי קדם ומניבות חלב רב יותר, בהתאם. בתלמוד הבבלי המידה היא ארבעה קבים בלבד. מידה זו חוזרת בהלכות רבות ונראית ספרותית; מצד שני, אולי דווקא יש להעדיפה משום שהיא חוזרת בהלכות אחרות.
גם המימרות האמוראיות מדגישות שהחוסם את הפרה משלם כעין קנס, וודאי שהדבר אסור. עם זאת, הניסוח האמוראי הוא שההלכה מלמדת על מקרה שבו משלם ולוקה, ומימרה זו, המיוחסת בעיקר לרבי מאיר, מופיעה רק במקורות אמוראיים (ראו פירושנו לפ"ז מ"א). על דרך ההשערה ניתן להציע שבמקור התנאי לא קבעה הברייתא שהחוסם עובר על לאו, אלא דיברה על מקרה כמו במשנתנו שבו מותר לו לחסום את הפרה בדרך זו של הנחת כפיפה. רק העיצוב האמוראי הציב את ההלכה במקרה של עברה על הלאו של "לא תחסום". פרשנות אפשרית זו באה משום שאין ביטוי חד במקורות התנאיים לגישה של "לוקה ומשלם", ואף התלמודים מתחבטים כיצד ייתכן הדבר (ראו פירושנו לפ"ז מ"א). עם זאת, דומה שאין להציע תיקון כה עמוק למסורות התלמוד ללא סיוע נוסף.