בשתי המשניות נידון מעמדה של התבואה שלא נהפכה והגיעה לבישולה וקצירתה. חלה עליה חומרת התרומה, אך אין היא נידונת כתרומה ממש וחלים עליה חיובי מתנות עניים והפרשת מעשרות.
וחייבת – התבואה שנזרעה בתרומה, בלקט ובשכחה ובפיאה – בשלוש מתנות העניים. העניים זכאים ליהנות משלוש המתנות כדין כל שדה תבואה. משום כך: ועניי ישראל ועניי כהנים מלקטים – התבואה היא אמנם תרומה, אך העניים זכאים לקבל הימנה את מתנותיהם המגיעות להם מן הקציר, ומשום כך זכותם של עניי ישראל ללקט יחד עם עניי כוהנים, אולם אסור להם לאכול את שליקטו, ולכן: ועניי ישראל מוכרין את שלהן לכהנים בדמי תרומה – מוכרים את מה שליקטו לכוהנים במחיר זול יותר, בדמי תרומה, לפי המחיר של תרומה שיש לאכלה בטהרה ואם נטמאה אסור לאכול אותה.
והדמין שלהן – של עניי ישראל. המושג "דמי תרומה" נזכר במשנה ובמקורות התנאיים והאמוראיים בשעה שההלכה מבקשת לומר כי הפרי הוא אמנם תרומה אך ערכו הכספי אינו שייך לכהן אלא למי שהוא ברשותו (לעיל פ"ה מ"א; תוס', פ"ו ה"א).
אמר רבי טרפון לא ילקטו – בשדה זה שגידוליו תרומה, אלא עניי כהנים שמא ישכחו ויתנו לתוך פיהם.
אמר לו רבי עקיבה אם כן לא ילקטו אלא טהורין – אם אתה חושש שמא ישכחו המלקטים ויתנו לתוך פיהם יש לגזור שלא ילקטו הכוהנים אלא כשהם טהורים, והרי אין הכוהנים אוכלים בתרומה במשך היום אלא טובלים לעת ערב וכשהעריב השמש נכנסים לאכול את התרומה בטהרה, כמו ששנינו בראש מסכת ברכות (ראו פירושנו לברכות פ"א מ"א). הכוהנים טבלו גם אם לא נטמאו מתוך החשש שמא נטמאו בהיסח הדעת, ולפיכך למעשה אסור להם ללקט כלל, שהרי במהלך יום העבודה הם בחזקת טמאים. "אם כן" אינו אלא ציון למחלוקת. התנא החולק מסיק מתוך דברי קודמו שאין לקבל את דבריו, ש"אם כן", שאם דבריו נכונים, הרי יש להסיק מדבריו מסקנה שהיא בלתי אפשרית (ראו יומא פ"א מ"א; תענית פ"א מ"א ועוד)4בעל מלאכת שלמה דוחה את הגרסה והפרשנות שלפיהן רבי עקיבא חולק על ההלכה: "ולא גרסינן אמר רבי עקיבא לא ילקטו אלא טהורים". בעדי הנוסח שלנו אין הד לנוסח זה. .
ההלכות במשנה הקודמת ובמשנתנו במעמדם של גידולי תרומה מייצגות יפה את הגדרתם ומעמדם. גידולי תרומה הם תרומה, או מדויק יותר יש בהם החומרה של תרומה, אך לאידך גיסא הם חולין גמורים ואינם שייכים לכהן אלא למי שהתרומה גדלה בשדהו, כפי שאמרנו לעיל.