הפרק כולו עוסק בדין גידולי תרומה וגידולי תוספת תרומה, כלומר בפֵרות שיש עליהם דין תרומה משום שהם תרומה רגילה או משום שהם תרומה מספק, כפי שנבאר. הדינים הקשורים לפֵרות אלו נידונו לעיל (פ"ד מ"ד - פ"ה מ"ו; פ"ז מ"ה-מ"ז), אלא שעד עתה הייתה השאלה רק האם הם תרומה או לא, ועתה השאלה היא מה דינם של פֵרות אלו אם נזרעו. דין גידולי תרומה נשנה במפורש רק כאן, אבל רמזים לו במקורות נוספים. לא נאמר מה טעמו של האיסור. ברור שאין להשתמש בתבואה ולזרוע אותה, אך האם גם גידוליה נאסרו? מבחינה פורמלית קשה למשוך את האיסור לאחר שטוהרו הזרעים בקרקע, ומצד שני קשה להותיר מצב של חוטא נשכר ואיסור מבוטל. על כן נאסרו גידולי תרומה, אך האיסור מוגדר בירושלמי כ"חומר גידולים" (שביעית פ"ו ה"ג, לו ע"ד). הבבלי מגדיר את האיסור כאחת מגזרות יח דבר שנגזרו בשלהי ימי הבית השני, במעמד שהפך לימים לבעל מעמד מיוחד בספרות חז"ל1בבלי, שבת יז ע"ב, וראו פירושנו לשביעית פ"א מ"ד. . ספק אם הרשימה של הגזרות שהתלמוד הבבלי מייחס למעמד זה היא הרשימה המקורית, והתחבטנו בכך בפירושנו לשבת (פ"א מ"ד). מכל מקום, המינוח בשני התלמודים מעיד שהם ראו באיסור על גידולי תרומה משום חריגה במערכת ההלכתית, וגזרה מיוחדת שלא בהתאם לנורמות משפטיות שיטתיות.
הזורע תרומה שוגג יופך – ההנחה במשנתנו ובכל הפרק היא כי אסור לזרוע את התרומה לא לישראל ולא לכהן. הלכה זו אינה אמורה במפורש לא במשנה ולא במקורות התנאיים האחרים. ההלכה המפורשת הקרובה ביותר לקביעת האיסור אמורה במסכת שביעית פ"ח מ"ב: "שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה... לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן. וכן בתרומה ובמעשר שני". המשנה אינה מזכירה איסור זריעה, שהרי אין זריעה בשביעית, אך האיסור משתמע מן ההיתר של המשנה רק לאכילה, שתייה וסיכה.
הריבמ"ץ והר"ש מפרשים כי הזורע תרומה בשוגג יהפוך את הזרוע, כלומר חייב להפוך את הזרע כי קנס "קנסוהו שתבטל שדהו". אולם בהמשך המשנה נאמר כי במזיד יקיים את הגידול, ואין הצדקה להניח כי בשוגג החמירו יותר מבמזיד, וכפי ששואל הירושלמי בראש הסוגיה (מו ע"ג) שמן הסברה יש לשנות את ההלכות בהיפוך. הרמב"ם פירש ש"יופך" הוא רשות, הוא רשאי להפוך את הזרוע כדי לזרוע מחדש חולין, אולם במזיד קנסוהו לקיים את הזרע. הזרע הוא תרומה, כמות ששנינו להלן במשנה ד: "גידולי תרומה תרומה", ואם כופים עליו לקיים את התרומה שזרע הפסדו גדול יותר. הוא שעונה הירושלמי: "קנסו בו שתיבטל שדהו על גב תרומה" (מו ע"ג), וכתב ר"ש סיריליאו: "והנכון כפירוש הרמב"ם שכתב יופך מותר לו לאדם להפוך ויפסד הזרע שזרע. ואם הוא מזיד, יקיים – ענינו שחייב להניחן כדי שיצמחו ויהיו הגידולים הצומחין תרומה". בעל מלאכת שלמה הסכים עם דבריו וציטטם בפירושו.
מזיד יקיים – כפי שפירשנו, במזיד קנסוהו שיקיים את הזרע. הוא לא יהנה מן הזרע, שהרי כולו תרומה, ואין הוא רשאי להפכו ולזרוע זרע חולין אחר.
אם הביאה שליש – אם גדלה התבואה כדי שליש מגודלה, בין שוגג בין מזיד יקיים – שאין להפוך ולעקור תבואת תרומה העומדת בגידולה. הגדרת קמת התבואה כשהביאה שליש חוזרת בתחומי הלכה רבים במשנה ובספרות התנאים2למשל בהלכות חלה: משנה, חלה פ"א מ"ג; קצירת התבואה מן החדש: מנחות פ"י מ"ב; הלכות פאה: ירו', פאה פ"ב ה"א, יז ע"א, ועוד. .
ובפשתן – והזורע פשתן של תרומה, מזיד יופך – חייב להפוך את הזרע. גרעיני הפשתן חייבים בתרומה כדין כל מאכל, אולם הזורע פשתן עניין לו בעיקר בגבעולים לשם עיבודם לשזירת חוטי פשתן. גבעולי הפשתן הם חולין ודין תרומה אינו חל עליהם, שהרי אינם מאכל אדם3ראו מעשרות פ"א מ"א; תוס', פ"ג מ"ח, ובמבואנו למסכת מעשרות. . מלשון המשנה משתמע כי בשוגג אין הבדל בין פשתן לשאר זרעים; לפני שהזרע הביא שליש הוא רשאי להפוך, ולאחר שהזרע הביא שליש אסור לו להפוך ולאבד את גידולי התרומה. אך במזיד, בין שהביא שליש ובין שלא הביא שליש, קנסוהו ועליו להפוך את הזרוע כדי שלא ייהנה מן הגבעולים. הקביעה "יופך" בראש המשנה היא אפוא רשות, אך ה"יופך" שבסופה הוא חובה, כפי שהדבר למד מעניינו. כיוצא בו מצינו במשנת כלאים פ"ב מ"ג, שברישא אמור "ויופך ואחר כך יזרע" והוא רשות, ובהמשך אמור "הופך ואחר כך זורע" והוא חובה.
בתוספתא אנו שונים: "הזורע פשתן של תרומה, עד שלא הביא שליש יופך, משהביא שליש יקיים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר בשוגג עד שלא הביא שליש יופך משהביא שליש יקיים, במזיד זה וזה יופך" (פ"ח ה"א). משנתנו היא, אפוא, כרבי יהודה. בדברי התוספתא יש אף חיזוק לפירוש שבמזיד יופך בין שהביא הפשתן שליש ובין שלא הביא שליש.
מעבר לבעיה ההלכתית התנגדו חכמים לשימוש בתרומה לזריעה. פֵרות התרומה נחשבו לקודש, וכשם שאין לזרוע פֵרות שביעית אין לזרוע פֵרות תרומה. דברים אלו אמורים אף בכהן עצמו. ביטוי ציורי לכך יש במדרש: "משל לכהן שהיה לו שדה, זרעה אריס ולא עשתה השדה. כיון שבקש בעל השדה זרעו, ולא מצא. מה עשה האריס, הלך וזרע תרומה, ועשתה השדה. בא להכניס לאוצר, אמר לו הכהן זרע לא היה לנו, ואלו מניין? אמר לו ראיתי שאין זרע לזרוע, ונטלתי תרומה וזרעתי וקצרתי. אמר לו הכהן מה עשית? מפני שראית שאין זרע עשית הדבר הזה? אלא לא תכניסם לאוצר" (מדרש אגדת בראשית, כה א). לפי המשנה שלנו הזרוע מותר לשימוש בתנאים מסוימים, אבל המדרש שופט את המעשה מההיבט המוסרי ומפגין את סלידתו והתנגדותו למעשה. אין במדרש ביטוי להלכה המשפטית אלא לתגובה הרגשית של התנגדות למעשה חולין בקודש.