[המשמרת של יין אסורה מישום גילוי רבי נחמיה מתיר] – כל המשנה נשמטה מכתב יד קופמן וכן מ-ג7, ומעתיק הוסיף את המשנה בצד. גם רבי יהוסף אשכנזי מעיד שאין לגרוס אותה. זו ברייתא המצויה בירושלמי (מה ע"ד) שהוחדרה על ידי מעתיקים למשנה, כדלהלן. המשמרת היא מעין מסננת שבה השתמשו לסינון היין מהשמרים שנותרו בו, "שמוציאה את היין וקולטת את השמרים" (משנה, אבות פ"ה מט"ו ומקבילות)57במקבילה בתלמוד הבבלי "מסננת", והיא היא. . את המשמרת הניחו על פי הכד המקבל או על פי הכד שממנו שפכו את היין. לעתים הייתה המשמרת חלק מהכד, ולעתים כלי בפני עצמו. לעתים ה"משמרת" היא אריג המשמש לסינון (תוס', כלים בבא בתרא פ"ה הי"ב, עמ' 595, ואולי גם משנה, שם פכ"ח מ"ט). משנתנו עוסקת בכלי של יין שעליו משמרת, והשאלה היא האם הארס חודר לכד דרך המסננת (איור 24).
בתוספתא: "משמרת אסורה משום גלוי. רבי נחמיה אומר אם היתה תחתונה מכוסה, אף על פי שעליונה מגולה הרי זו מותרת, מפני שארס של נחש דומה לספוג ועומד במקומו" (פ"ז הי"ג). נראה להסביר את דבריו שהמשמרת מונחת על הכד התחתון, ונמצא הכד התחתון מכוסה (משום מה הכלי התחתון מכונה בלשון נקבה, אך אין הכוונה למשמרת אלא לחבית58חבית וכד הם אותו כלי, והמעבר ביניהם תדיר. ), והעליונה (המשמרת) פתוחה. לדעת רבי נחמיה הארס נשאר במשמרת ואינו חודר לכד, אבל אם מזרימים יין דרך אותה משמרת גם רבי נחמיה יודה שהיין אסור. הנוסח בירושלמי שונה במקצת: "המשמרת של יין: רבי נחמיה אומר אם היתה פקוקה מלמעלה, אף על פי שהיא פתוחה מלמטן. רבי יודה אומר אם היתה התחתונה מכוסה, אף על פי שהעליון מגולה, מותר, מפני שאירס נחש עומד כסבכה ועומד מלמעלן" (ירו', מה ע"ד). דברי רבי יהודה בירושלמי הם דברי רבי נחמיה בתוספתא, ודברי רבי נחמיה בירושלמי הם חידוש, אם כי משמעותו אינה ברורה. ייתכן שהכוונה למשמרת שהיא כלי בפני עצמו, והיא פקוקה מלמעלה, אבל מונחת כך שניתן להגיע לקרקעיתה הפתוחה. הברייתא מתייחסת למשנה ואומרת שמותרת אם הייתה פקוקה מלמעלה, אף על פי שהנחש יכול לזחול מתחתיה59ראו אצל ליברמן, עמ' 411, המנסה להשוות את הנוסחאות השונות. .
רבי יהוסף לא גרס את כל המשנה60ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 950. . בכתב יד קופמן נוספה המשנה בידי המעתיק המקורי בצד עם ניקוד. ספק זה תיקון טעות וספק תוספת ממקור אחר. בכל כתבי היד האחרים שבידינו היא מופיעה, אבל חסרה בנוסח המשנה במדרש והזהיר כמו בכתב יד קופמן שלפני התיקון. בתוספתא מופיעה כאמור ההלכה, אבל לא על סדר המשניות אלא כאילו התייחסה למשנה לעיל. גם אצל הריבמ"ץ מופיעה המשנה לעיל, והסדר שונה מזה שבמשנה שלפנינו. גם בירושלמי משובץ הדין, בנוסח הדומה לתוספתא, כפי שציטטנו לעיל. נמצאנו למדים שהירושלמי לא הכיר את המשפט כחלק מהמשנה, אך הכיר את הברייתא כעומדת בפני עצמה. ברם, כפי שפירשנו לעיל את הירושלמי, דבריו מתייחסים למשנה, וקשה במקצת להעמיד את הברייתא כמשפט בפני עצמו או כהרחבה של התוספתא.
זאת ועוד. נוסח הדברים בתוספתא ובירושלמי אינו זהה למשנה. המשנה נשמעת כקיצור של הברייתא ולא כהעתקה או העברה שלה. אם כן, עדותם של התוספתא והירושלמי בנושא אינה חד משמעית. הבבלי מצטט את הדין בנוסח "דתניא"61בבלי, סוכה נ ע"א; בבא קמא קטו ע"ב; בבא בתרא צז ע"ב. , שהוא המונח הרגיל לציטוט הברייתא, ומביא את התוספתא ולא את המשנה, מכאן שהבבלי לא הכיר את המשפט ככתוב במשנה. כפי שנראה להלן היה לבבלי נוח יותר לצטט את המשנה. הפירוש שהוא מציע אפשרי לנוסח המשנה, אך אינו אפשרי כפירוש לנוסח הברייתא שבתוספתא. אם כן, אולי אפשר לומר שלפחות הבבלי לא הכיר את משנתנו כמשנה, ומכאן ההסבר לנוסח מדרש והזהיר שהוא בבלי, ולכתבי היד של רבי יהוסף אשכנזי62לעתים מצינו שהבבלי מצטט משניות מסדר זרעים וטהרות כאילו היו ברייתות, או בנוסח שונה מהמשנה, ואולי נובע הדבר מהיכרותם הרופפת של חכמי בבל עם משניות סדרים אלו, או שהיה להם נוסח אחר של המשנה. השאלה רחבה ולא נוכל להרחיב בה כאן, וראו פירושנו למשנה הבאה. .
מכל מקום, התופעה של ברייתות שחדרו למשנה מהתוספתא או מהתלמודים היא רגילה, אם כי ברוב המקרים שאנו עדים בהם לחדירה דומה שהברייתא הועברה מדברי התלמוד הבבלי, ובמקרה שלפנינו דווקא הירושלמי או התוספתא הם המקור האפשרי לברייתא.
פירשנו את המשנה כפי שעולה מכלל הנוסחאות: משנה, תוספתא וברייתא. אבל בתלמוד הבבלי מובא הדין63בבלי, סוכה נ ע"א; בבא קמא קטו ע"ב; בבא בתרא צז ע"ב. ומשמע שהבבלי הבין שמעביר את היין המגולה דרך המסננת, ובאים חכמים לקבוע שהסינון אינו מסייע, ורבי נחמיה מתיר. הסבר זה אינו הולם את הנוסח שבתוספתא64זאת אף שהבבלי מצטט פחות או יותר את נוסח התוספתא. לפי הסבר הבבלי לא מובן מה פירוש המשפט שהעליונה פקוקה או התחתונה מכוסה, הרי כדי להעביר את היין דרך המסננת צריכה זו להיות פתוחה מלמעלה ומלמטה, ואם אין היין זורם אין כל בעיה, הרי היין שהיה מגולה אסור ויין שלא היה מגולה מותר! . נראה שהבבלי סטה בכוונה מפירושה הפשוט של המשנה, ובחר בהסבר קשה (מוקשה). הבבלי, לשיטתו, מנסה לצמצם את דין גילוי, וכאן הוא מוצא דרך להתיר יין מגולה על ידי סינון, לפחות לפי דברי רבי נחמיה.