ניקורי תאינים וענבים הקישואים והדילועים [ו]האבטיחים והמלפפונות – כל אלו פֵרות או ירקות שיש בהם רטיבות רבה, ונוקרו על ידי מזיק כלשהו. החשש הוא שמא ניקר אותם נחש, ומההמשך ברור שהם נחשבים כמי שהנחש הטיל בהם את ארסו. אמנם לעיל שנינו שרק שלושה משקים אסורים, אך הרשימה שם לא כללה ירקות ופֵרות שאינם משקים.
אפילו הן בכד – שתי גרסאות עיקריות למשנה, "ככר" ו"בכד". הנוסחה הראשונה היא נוסחת הדפוסים ומעט עדי נוסח, רובם מטיב משני52דו, ו, כ, ש, ת, ת2, . , והשנייה בכתב יד קופמן ובעדים נוספים53א, ב, ג7, ל, ן, ס, פ; והזהיר, עמ' עח. , ובכתב יד אחד "כבד" (ז, הוא כתב יד לאו). מבחינת כתבי היד לנוסח השני עדיפות. בספרות הראשונים מצויות שתי הנוסחאות54ראו זק"ש, זרעים. , וגם בעל מלאכת שלמה התחבט ביניהן. שני חכמים מדייקים אלה מעידים עדות מנוגדת על הגרסה שגרס רבי יהוסף אשכנזי. רמ"ז (רבי משה זכותא) מעיד בשם רבי שלמה אשכנזי שרבי יהוסף גרס "בכד", ובעל מלאכת שלמה הביא כנראה את גרסתו "ככר". מי שגרס "ככר" הבין שמדובר בגוש פֵרות גדול ודחוס55בעל מלאכת שלמה מציע פרשנויות אחרות מלשון כרי (ערמה) או כר וכסת, ואלו פרשנויות קשות. , ומי שגרס "בכד" הבין שהפֵרות בכד והנחש נשך (ניקר) אחד מהם, ואולי הטיל את ארסו בכולם, על כן כל הפרי בכד אסור לאכילה. אין צריך לומר שזו חומרה גדולה ביותר.
אחד גדול [ו]אחד קטן – פרי גדול ביותר שנוקרה פינה קטנה ממנו, [אחד] תלוש [ו]אחד מחובר – פרי שניקר ממנו נחש בעודו בשדה, או לאחר שנקטף, כל שיש בו לחה אסור – כל פרי שיש בו רטיבות ונחש ניקר בו אסור לאכילה, אבל פרי יבש אין חשש שהארס חלחל בכל הפרי. כאמור, ההלכה במשנה מחמירה ביותר, מעבר לחומרות המקובלות במקרה שבו נגע חלב בתבשיל בשרי או שומן של קודש בבשר חול (ראו פירושנו לפסחים פ"ז מ"ב-מ"ג). ואכן, בתוספתא מובאת דעתו של רבי שמעון בן מנסיא "זורק את הניקור ואוכל את השאר" (תוס', פ"ז הט"ז). רבי שמעון זה היה איש ה"קהלא קדישא דבירושלם", חבורה שהתגוררה בירושלים וחיה חיי פרישות וצדקה. בני החבורה היו קרובים לעולמם של חסידים56ספראי, קהלא קדישא. . תופעת החסידים הסתיימה בדור אושא לערך. מאוחר יותר אנו פוגשים רק חכמים הקרובים לעולמם של חסידים, כמו רבי יהושע בן לוי (ראו פירושנו למשנה האחרונה בפרק). חסידים אלו כבר מהווים חלק מעולמו של בית המדרש. בין החסידים של התקופה המאוחרת ניתן למנות את אנשי הקהלא קדישא דבירושלם. כפי שאמרנו, החסידים הרשו לעצמם ללגלג על איסור גילוי; טבעי הוא שאישיות הקרובה לעולמם תקל בדיני גילוי.
ונשיכת הנחש – כך ברוב עדי הנוסח ובמדרש והזהיר, אבל בדפוסים "נשוכת נחש". הכוונה לבהמה שנשך אותה נחש ואסרו על אכילת בשרה, אף אם הספיקו לשחטה בטרם מתה, אסורה מפני סכנת נפשות – המשנה בחולין מדגישה שהיא "מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות" (פ"ג מ"ה; תוס', שם פ"ג הי"ט).