וכן – הלכה מעינה של ההלכה במשנה הקודמת שבה חלוקים רבי אליעזר ורבי יהושע, נשים שאמרו להן [של]גוים תנו לנו אחת מכם ונטמא – נבוא עליה, ואם לאו – אם אין אתן נותנות לנו מרצונכן אחת, הרי אנו מטמאין את כולכם – נבוא על כולכן (או בגוף שלישי, "על כולן"), יטמאו את כולם ואל ימסרו להם – לידי הגויים, נפש אחת מישראל – אף רבי יהושע (במשנה הקודמת), אשר באיום של נכרים לטמא את כל הכיכרות סבור שמניחים לפניהם כיכר אחת ויטמאוה, הרי בדיני עריות הוא מסכים לדברי רבי אליעזר שאין מוסרים לידי הנכרים אישה אחת לטמאה, אלא ייטמאו כולן בכוח בידי הגויים ואין למסור נפש אחת מישראל.
בתוספתא מועלית הלכה נוספת מעינן של שתי ההלכות שבמשנה: "סיעה של בני אדם שאמרו להם גוים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם, יהרגו כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל, אבל אם ייחדוהו להם, כגון שייחדו לשבע בן בכרי, יתנו להן ואל יהרגו כולן" (פ"ז ה"כ). לפי התוספתא ההלכה בעניינו של אדם שמבקשים להרגו שונה מן ההלכה לגבי טומאתה של האישה. בעניינה של האישה אין מוסרים לידי גויים אישה לטמאה, אך בהריגה אם הגויים נוקטים בשמו של איש מסוים שמבקשים להרגו יתנוהו להם ואל ייהרגו כולם, וכאותו מעשה בשבע בן בכרי אשר יואב ביקש להרגו ואיים להרוג את כל אנשי העיר, ככל המסופר בספר שמואל ב פרק כ. האישה החכמה בעיר יזמה את הריגתו של שבע בן בכרי כדי להציל מן ההרג את כל אנשי העיר.
בהמשך אותה הלכה בתוספתא מוסיף רבי יהודה הגבלה נוספת: "אמר רבי יהודה במי דברים אמורים בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ, אבל בזמן שהוא מבפנים והן מבפנים הואיל והוא נהרג והן נהרגין יתנו להן ואל יהרגו כולן", כלומר אם הגויים צרים על העיר מבחוץ והאיש אשר מבקשים את נפשו נמצא בפנים, אין למסור לידיהם את האיש המבוקש, אם כי אין ודאות שהגויים ינסו לפרוץ את החומה ואין ביטחון כי יעלה הדבר בידם. בהמשך התוספתא: "רבי שמעון אומר כך אמרה להם כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה", כלומר ניתן להציל את כל העיר במותו של אדם רק כאשר האיש אמנם חייב מיתה, כלומר עשה מעשה שנתחייב בו מיתה, כמעשה שעשה שבע בן בכרי שמרד במלכות בית דוד.
בירושלמי (מו ע"ב) מובא מעשה בעולא בר קושר79כך במקבילה בבראשית רבה, פצ"ד עמ' 1184. בירושלמי לפנינו "בר קוטב". נראה כי יש להעדיף את הנוסח שבמדרש, כלומר עולא שעשה מעשה מרידה, מעשה קשר נגד המלכות. "בר" כאן הוא לשון המרמזת על תפקידו במעשה. שנרדף ביד המלכות והגיע ללוד, והמלכות הקיפה את העיר ואיימה להרוג את כל תושבי העיר אם לא ימסרו לידה את עולא בר קושר. רבי יהושע בן לוי שכנע את עולא בר קושר שימסור את עצמו לידי המלכות, ומספר התלמוד כי אליהו הנביא היה רגיל להתגלות לרבי יהושע בן לוי אך פסק מלהופיע. רק לאחר שהרבה לצום חזר אליהו הנביא והתגלה לפניו, והסביר את התרחקותו ממנו: "ולמסורות80"מסור" הוא ממשקל בעלי מקצוע, כמו "כרוז" או "לקוח". כלומר, מי שמקצועו למסור אנשים לידי השלטונות. בחברה היהודית נחשב שיתוף הפעולה עם השלטונות הרומיים לעוון בל יכופר, ללא קשר לחומרת העברה המיוחסת לנאשם, ולא נרחיב בכך. אני נגלה?". רבי יהושע בן לוי טוען לפניו "ולא משנה עשיתי?", ואליהו הנביא עונה לו: "וזו משנת החסידים?". יש אמנם שמשנת חסידים ערוכה וארוגה במשנתנו כמשנה, כמו בראש פרק חמישי בברכות (ראו פירושנו לברכות פ"ה מ"א), אך משנתנו אינה משנת חסידים.
ואכן, בברייתא הידועה ממקורות אמוראיים בעיקר81מדרש תנאים לדברים, כג טו, עמ' 148. מדרש זה מלוקט מתוך מדרש הגדול, וספק אם העריכה תנאית או אמוראית. כמו כן ירו', שבת פ"א ה"ג, ג ע"ג; שקלים פ"ג ה"ג, מז ע"ב; בבלי, עבודה זרה כב ע"ב; שיר השירים, א ט, ועוד. , והמשובצת (בטעות) בסוף מסכת סוטה, שנינו שחסידות מביאה לידי רוח הקודש וגילוי אליהו, ומי שאינו עושה כמשנת חסידים אינו ראוי לגילוי אליהו.
מתשובה של "מר רב שלום גאון בבית דין הגדול שבירושלים" אנו למדים על מעשה בשיירה שיצאה מירושלים והתגלגלו הדברים שגויים דרשו למסור ממנה לידם יהודי אחד. הם איימו שאם לא ימסרו לידם את היהודי שנאשם בעברה כלפי המלכות יאסרו את כולם, ואמנם החלו לתפוס יהודים ולאסרם. אחד היהודים הצביע על היהודי המבוקש, והגאון הצדיק את מעשיו שכן פסק לפי המשנה ולא לפי משנת חסידים82התשובה נתפרסמה על ידי איגוס, תשובות, וחזרה ונתפרסמה בידי ח"צ טויבש באוצר הגאונים לסנהדרין, עמ' רכב-רכג. .
בעיה משפטית-דתית-מוסרית זו משתקפת גם במקור יהודי מחוץ לבית המדרש83יוחנן יא 50-47. . הכהן קיפא מנמק לפני הסנהדרין למה יש למסור את ישו לשלטונות הרומיים: "כי טוב לנו מות איש אחד בעד העם מאבוד העם כולו"84שם 56. .
ההלכה במשנתנו יוצאת מתוך ההנחה "שאין דוחין נפש מפני נפש" (משנה, אהלות פ"ז מ"ו). הלכה זו נאמרה לעניין ולד המסכן את אמו. אם טרם נולד מותר להרגו כדי להציל את אמו, אך אם יצא ראשו ורובו אין להציל את האם על ידי הריגת הוולד. כאן מוביל העיקרון הרעיוני לידי שיתוק. אי אפשר לפגוע באחת הנפשות, ואין לעשות דבר. מצב זה עשוי לגרום לכך ששניהם ימותו, וההלכה מוצאת עצמה למעשה חסרת אונים נוכח דילמה מוסרית זו, ואין היא יודעת את מי להעדיף.
התוספתא המקבילה למשנת אהלות שובצה במסכת יבמות סביב הדיון האם יבמה שיש לה עובר אוכלת בתרומה. כך מנסחת התוספתא את ההלכה: "כהנת שמת עוברה בתוך מעיה הרי זו אוכלת בתרומה. האשה שמקשה לילד, מחתכין העובר במעיה ואפילו בשבת, ומוציאין אותו איברים איברים מפני שחייה קודמין לו. יצא ראשו אפילו ביום השיני, אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש" (יבמות פ"ט ה"ה). ההלכה הראשונה שייכת להלכות המכונות בפינו "משניות מעריכה כוהנית", אלו משניות המעדיפות לעסוק בהלכה עקרונית מנקודת מבטם של הכוהנים ומדגישות את הבעיות המיוחדות שלהם85ראו פירושנו ליבמות פ"ז מ"ד שעליה מוסבת תוספתא זו, ולעיל פ"ח מ"א ועוד. . העובר המת אינו נחשב לוולד, ואינו פוגם בזכותה של אמו לאכול תרומה. המשך הברייתא עוסק בכל אישה, וההבדל בין הברייתא למשנתנו הוא ההדגשה שמותר להרוג את הוולד אפילו בשבת. אבל אם יצא – גם ביום חול86"אפילו ביום השיני" הוא ביטוי מקביל ל"אפילו ביום חול", ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה יבמות, עמ' 88. אין לפגוע בו.
ההלכה התנאית חוזרת במקורות אמוראיים והתקבלה ללא עוררין. אם כי התלמוד מדגיש את ההבדל בין דין ולד, המסכן את אמו ללא כוונת זדון, לבין "רודף" הרוצה להרוג את חברו בזדון ומצווה להציל את הנרדף גם בנפש הרודף87בבלי, סנהדרין עב ע"ב; ירו', שבת פי"ד ה"ד, יד ע"ד; עבודה זרה פ"ב ה"ב, מ ע"ד. בעל המכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (כא יד, עמ' 171) הכיר את הלכתנו במסגרת הלכות שבת, כלומר היה מודע כבר לניסוח של התוספתא. .
המקרה שבמשנתנו הוא מקרה ביניים בין דין רודף לדין ולד. הוא מצביע על כך שההלכה המאוחרת הצליחה להתנער ממצב השיתוק, ולעתים בנתה מנגנון של העדפת נפש מפני נפש, למרות הקוד המוסרי.
ההלכה בדבר טומאת נשים הובאה בגלל הסיטואציה הדומה לטומאת שמן או יין. אבל מבחינה מעשית אלו מקרים שונים, והבעיות ההלכתיות שונות לחלוטין. טומאת תרומה היא איסור חמור, אך טומאת נשים כבר קרובה יותר לדיני נפשות, כפי שמשתמע מהתוספתא הדנה במקרים השונים.