על זו ועל זו – על שתי המשניות הקודמות, אמר רבי יהושע לא זו היא תרומה שני – האות אל"ף במילה "שאני" נבלעה, כרגיל בכתבי יד בהיגוי הארץ-ישראלי. במסורת הכתיב הבבלית הבאה לידי ביטוי ברוב עדי הנוסח: שאני מוזהר עליה מלטמאה – רבי יהושע מודה שיש איסור כללי לטמא תרומה, וכידוע האיסור עצמו מוסכם על הכול, והשאלה מתעוררת רק במקרים מיוחדים מעין אלו שנידונו במשניות הקודמות. אפשר להבין מהמשנה שבשתי המשניות הקודמות מתיר רבי יהושע לטמא בידיים, אבל כפי שראינו לא בכך מדובר אלא בהיתר הכללי שלא להשתדל יתר על המידה למנוע את האפשרות שתרומה שכבר אבדה או שנשפכה תיטמא בעקיפין.
אלא – האיסור לטמא תרומה הוא במקרה שבו מלאכלה [ו]בל תיטמא[ה] – במקרה שהתרומה ניתנת לאכילה ואזי יש איסור לטמאה. אם כן, ברור מהמשנה שלרבי יהושע אין מדובר בגרימת טומאה בידיים, שהרי לטמא בידיים גם הוא מסכים שאסור. הוא מדבר על גרימת טומאה בעקיפין ובמחדל, וגם זה אסור רק בתרומה טהורה הראויה למאכל. [כיצד] – קו למחיקה סומן על מילה זו. המילה חסרה בסדרת כתבי יד טובים78א, ב, ג7, ז, כ, ל, ן, פ. אך נמצאת ביתר עדי הנוסח (במדרש והזהיר חסרות כל המשניות האחרונות בפרק), והרב יהוסף אשכנזי כתב: "דכל הספרים לא גרסי כיצד" (מלאכת שלמה). מה שכתוב להלן הוא דוגמה לכלל של רבי יהושע ועל כן בהחלט מתאים שתקדם לו הנוסחה "כיצד...", אך במקרים רבים מופיעה במשנה דוגמה ללא הקידומת "כיצד...". מצב כתבי היד מטה את הדעת לומר שהמילה נוספה בידי מעתיקים שהבינו את המשנה ורצו להקל על הבנתה.
היה עובר ממקום למקום וככרות שלתרומה בידו אמר לו נוכרי תן לי אחת מהן ואטמא ואם לאו הרי אני מטמא את כולם רבי אליעזר אומר יטמא את כולם ואל יתן לו [את] אחת מהן – התרומה טהורה וראויה לאכילה, ואסור לטמאה בידיים. רבי אליעזר אינו מתחשב במה שעלול לקרות, ולכן חייב האדם להסתכן בכך שהנכרי יקח מהתרומה ובכך יטמא את כל הערמה. הרקע הרֵאלי להלכה הוא איכר שגובה מכס או גובה האוכל של יחידת צבא העוברת ממקום למקום רוצה להחרים חלק מתוצרתו.
רבי יהושע אומר יניח לפניו אחת על הסלע – גם רבי יהושע מודה שאסור לטמא בידיים, אבל מותר להניח לפני הגוי כיכר אחת או חבילת פֵרות כדי שזה ייקחנה ויטמאנה.