המשנה ממשיכה באותו קו מחשבתי. היא דנה בהשלכות של המקרה הקודם (היו לו שתי קופות, אחת תרומה וכו'), על מצב שבו זרע את הקופה. לפי ההלכה מכונה זריעה זו "גידולי תרומה". לפי ההלכה אסור, כמובן, לזרוע תרומה, ואם זרע אסור להשתמש בגידולים, והצומח הוא תרומה. בפרטי ההלכות נדון בפירושנו להלן (פ"ט מ"א).
זרע את אחת מהן פטור והשנייה נוהג בה כתרומה – הראשונה נחשבת חולין והשנייה שנזרעה באותו שדה נחשבת תרומה. כאמור, זה אותו קו הלכתי כמו במשניות הקודמות (ובניגוד למקובל בפרקים ד-ה), וחייבת בחלה דברי רבי מאיר – כמו במשנה הקודמת, רבי יוסה פוטר – התרומה היא תרומה ודאי, ולכן התוצרת תרומה ודאי ופטורה ממעשרות כמו במשנה הקודמת.
זרע אחר את השנייה פטור – אנו תולים שהראשונה הייתה תרומה, וכל אחד תולה את התרומה בשדה חברו. כל זאת כמו במשנה קודמת.
זרע אחד את שתיהן – כפי שאמרנו במשניות הקודמות אם נפלו שתי הקופות לאותה ערמה הרי עלינו להניח, בעל כורחנו, שקופה אחת של תרומה התערבה, על כן גם כאן יש להניח שקופה אחת של תרומה נזרעה בשדה. לפי ההלכה שלפנינו בפרקים הקודמים (פ"ד מ"ט) צריך היה לבדוק, אם בשתי הקופות יחדיו פי מאה חולין – הכול חולין, ואם לאו – שתיהן תרומה.
דבר שזרעו כלה – "זרעו כלה" משמעו שהזרע עצמו נרקב, כגון בחיטה שהזרע נבקע ומתוכו צומח גבעול, מותר – התרומה בטלה מפני שהחלק של התרומה נעלם, ודבר שאין זרעו כלה אסור – כגון בבצל שהזרע עצמו קיים, מכיוון שהזרע עצמו הוא תרומה אי אפשר לבטלו, ויש להתייחס לכל הגידול כתרומה. משנה זו כוללת הקלה נוספת בכך שבדבר שזרעו כלה אין גידולי תרומה אסורים. האבחנה בין סוגי הזרעים מופיעה גם בגישה ההלכתית ה"רגילה" (להלן פ"ט מ"ה), אבל במשנה להלן היא משפיעה במקרה הלכתי חמור וקשה יותר. אם זרעו כלה בטלה התרומה ברוב של פי מאה, אבל אם אין זרעו כלה אפילו ברוב של פי מאה אינה בטלה. אם כן, שוב במשנתנו גישה מקלה ביותר. דומה שהתרומה נתפסת כאילו הייתה ספק ספיקא של תרומה. אין במשנה ביטוי לאותה מחלוקת תנאים שראינו. ייתכן שרבי יוסי שהקל ואמר שהתרומה היא ודאית (ולכן פטורה מחלה) יחמיר כאן מתוך אותה ודאות ויאמר שהגידול אסור תמיד.
בירושלמי (מה ע"א) יש מחלוקת האם ניתן לצרף למשנה מרכיב נוסף, אם יש רוב לחדש או לא. הירושלמי מסביר שיש צורך בשני התנאים, גם זרעו כלה וגם רוב חדש, ואם קיים רק תנאי אחד הגידולים הם תרומה. זו אפוא נסיגה נוספת, קלה, מההיתר שבמשנה. החמרה נוספת היא שהמקרה של זריעת שתי הקופות הוא רק כשזרע את השנייה לאחר שקצר את הראשונה. להערכתנו התלמוד מנסה, באופן עקבי, למתן את החידוש וההקלה בשלוש המשניות הללו, על כן הוא מציע שמשנתנו היא רק כשיש רוב חולין (ראו לעיל הפירוש למשנה ה), או שהקופה השנייה נפלה לפני שנפסקה ההלכה לגבי הקופה הראשונה (שם). זו גם מטרתו של הפירוש שהמשנה עוסקת בכגון שיש רגליים לדבר שהתרומה נפלה לתרומה (ירו', לעיל מ"ה), או שהמשניות עוסקות רק בתרומה דרבנן (בבלי, ראו פירושנו למשנה ה), וכן שתי ההחמרות במשנתנו. כולן באות מתוך אותה מגמה, כדי לנסות להגיע ליתר הרמוניזציה בין הגישות ההלכתיות השונות. ברור שמי שסבר שכל המשניות הן הלכה צריך היה לתאם ביניהן. אנו מעדיפים לראות בשלוש המשניות האחרונות תפיסה הלכתית שונה, מסורת חריגה שייחסה לרבי מאיר ורבי יוסי גישה הלכתית אחרת לשאלת תערובת תרומה.
משנתנו עוסקת רק בחובת חלה, ואילו המשניות בפרק ט עוסקות במעשרות ואינן מזכירות חלה. לכאורה ניתן היה להבחין בין חיוב חלה לחיוב מעשרות, אבל מבחינה הלכתית ומשפטית הדין אותו דין. אם הפֵרות נחשבים לתרומה הם פטורים מהכול, ואם הם חולין הם חייבים בכול. ההבדל בין פרק ז לפרקנו הוא אפוא גם הלכתי וגם סגנוני. אלו מזכירות מעשרות וזו חלה, והדין ממש שונה. השוני בין משנתנו למשנה בפרק ט הוא אפוא בשני פרטים (פ"ט מ"ד ומ"ו), וניתן לתרץ את השוני.
ניתן, אפוא, לסכם שגוש המשניות בסוף פרק ז שונה מההלכה המקובלת בסדרת פרטים. יש בו גישה מקלה בהרבה, והתפיסה הבסיסית היא שמרים חלק מהתערובת ומחליט שהוא התרומה, ואז הוא האסור (הטמא) והשאר מותר. בתפיסה זו מהלך גם בעל פנקס הלכה ארץ-ישראלי משלהי התקופה הביזנטית, אם כי ההלכה שלו שונה: "ואם היו ג' כורין ואינו יודע איזו היא תרומה, ואיזו היא חולין. יהי' אומר בשעה... תהי לי רשות להוציא פעם שניה"25מרגליות, הלכות ארץ ישראל, עמ' פה. . נראה שכוונת המחבר היא שהוא יתנה בלבו שיפריש את התרומה בהזדמנות אחרת. לפני קטע זה המחבר פוסק כאלעזר בן ערך שאם אפשר יביא תרומה ממקום אחר (תוס', פ"ה הט"ו, ראו פירושנו לחלה פ"ג מ"ח).