דיני תערובת נידונו בהרחבה לעיל בפרקים ד-ה, והמשנה חוזרת לדון בהם כאן. אין זאת אלא שלפנינו חטיבה (משניות ה-ז) הבאה ממקור אחר, לכן הציב העורך את כל שלוש המשניות שממקור זה לחוד. כך נבין לא רק את הכפילות, אלא את ההבדלים ההלכתיים בפרטים וברוח ההלכה שבין הפרקים הקודמים לבין החומר במשניות אלו.
שתי קופות – הקופה היא סל מלא פֵרות (איור 3 לעיל), אחת שלתרומה ואחת שלחולין שנפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאי זו מהן נפלה הרי [הו] – נמחק בידי המעתיק בשני קווים, אני אומר לתוך שלתרומה נפלה – אם הסאה נפלה לתוך הקופה של התרומה הרי שהיא נותרה בתרומתה, והקופה השנייה חולין, אבל אם נפלה לתוך הקופה של החולין היא מדמעת את הקופה, וכל הפֵרות שבה ייחשבו לתרומה. אולם אם הקופה מכילה יותר ממאה סאה התרומה עולה ומתבטלת. בסתם קופה יש הרבה פחות ממאה סאים של תרומה, וממילא הקופה כולה אמורה להיות תרומה (לעיל פ"ה מ"א). לעיל שנינו מקרה דומה: "שתי קופות... שנפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאי זו מהן נפלה מעלות זו את זו" (פ"ד מי"ב). אם כן, שם שתי הקופות כאילו הופכות לקופה אחת, ואם יש בשתיהן יותר ממאה סאה הסאה של התרומה בטלה, ואילו במשנתנו ננקט צעד מקל בהרבה. אמנם אין אפשרות שהתרומה בטלה, אך גם אין מצב שבו כל הקופה של החולין מדמעת. מקרה אחר נדון לעיל (פ"ד מ"ט) ושם הקל רבי אליעזר ותבע שבכל כד יהיה רוב של פי מאה חולין, ורבי יהושע החמיר ותבע שבכל פי כד וכד יהיו פי מאה חולין, אבל אפשרות של הנחה שהסאה נפלה לתוך כד אחד שיבחר אינה עולה על הדעת.
אמנם יש הבדל בין המקרים. בשני המקרים בפרקים ד, ה מדובר בשתי קופות שהן חול, וכאן בקופה אחת שהיא של תרומה. אבל אם נקבע העיקרון שהקופות כביכול מתערבות זו בזו הוא היה צריך לחול על משנתנו וכאילו נפלה הסאה לתוך שתי הקופות יחדיו. זאת בניגוד להלכה במשנה שאנו מתייחסים לתערובת כאילו סאה של חולין נפלה לקופה של תרומה (כאילו הייתה זו תערובת פשוטה ולא ספק תערובת). לכל הפחות צריך היה לקבוע שאם יש בקופת החול מאה סאים התרומה בטלה. רוח ההלכה בהחלט שונה, ומבחינה משפטית הסתירה ברורה. כפי שראינו רבות במהלך פירושנו לא תמיד המשנה שיטתית, ולעתים התקדימים השונים שנקבעו סתרו מעט זה את זה16ראו במבוא. . לכאורה ניתן היה להציע הסבר מצמצם לייחודה של משנתנו. לפי הסבר זה ההלכה במשנתנו שונה מזו שבפרק ה משום שלא רצו ליצור מצב שבו תרומה מובהקת תתבטל. לפי ההלכה בפרק ה, אם היו לו שתי קופות, אחת קטנה של תרומה ואחרת גדולה של חולין (שיש בה פי יותר ממאה מהקופה הקטנה), ונפלה סאה של תרומה לאחת מהן, תהפוך הקופה של התרומה לחולין, וזה מצב משונה שבו תרומה מובהקת הופכת לחולין. על כן נקבעה ההלכה החריגה במקצת במשנתנו. כפי שנראה להלן אין מקום לפירוש מצמצם זה, ומשנתנו מציגה קו הלכתי שונה מזה שהוצג בפרקים הקודמים.
ואין – כך גם בחלק מעדי הנוסח17ב- א, ב, ג7, כ, ל, ן, פ. , וביתר עדי הנוסח ללא וי"ו החיבור. וי"ו החיבור נוספה או נשמטה במקרים רבים, ואין לכך משמעות מבחינת התוכן. במקרה זה ודאי מדובר במקרה אחר.
ידוע לאיזו היא שלתרומה ואיזו היא שלחולין – הבלבול הוא בין שתי הקופות, אכל אחת מהן פטור והשנייה נוהג בה כתרומה – גם כאן הדין במשנה מקל מאוד. הסאה שממנה אכל ראשונה נחשבת לחולין, והשנייה תרומה כמעט לכל דבר, וחייבת בחלה דברי רבי מאיר – תרומה פטורה מחלה. במקרה זה הקופה אמנם תרומה, אבל לא עד כדי לפטור אותה מחלה. גישה זו מתאימה להלכה הרווחת שגידולי תרומה חייבים במעשרות. כך בתרומה ודאי, ומן הסתם גם בתרומה מספק (ראו פירושנו להלן פ"ט מ"ג).
אם כן, קופה אחת היא חולין לכל דבר, והאחרת תרומה מספק. זו הלכה מקלה ביותר הסותרת את כל כללי העירוב שלמדנו לעיל. במשנה אין מקבילה מדויקת להלכה זו, אבל היא משתמעת בבירור ממשנת ערלה (פ"ג מ"ז, וראו פירושנו לעיל פ"ד מ"ט). שם היה מי שהחמיר שכד שלם סגור אינו מתבטל לעולם משום שהוא דבר שבמניין. גם המקל סובר רק שהכד בטל באחד ממאה, אבל לא שמענו מעולם על הסדר שבאופן שרירותי כד אחד חולין ודאי והאחר תרומה, ואפילו תרומה מספק.
רבי יוסה פוטר – רבי יוסי פוטר מחובת חלה, כלומר רואה בקופה תרומה לכל דבר.
מחלוקת דומה נפלה לגבי עיסה שנתדמעה או החמיצה. התוספתא קובעת שהיא חייבת בחלה (טבול יום פ"ב ה"ז, עמ' 685). נוסחת התוספתא מופיעה גם בבבלי (נדה מו ע"א), אבל בירושלמי מבחינים בין גדיש שנדמע, שחייב בחלה, לבין עיסה שנדמעה, שפטורה (חלה פ"א ה"ג, נז ע"ד). גדיש התחייב במעשרות מרגע הגדיש, והעובדה שהפך לתרומה מאוחר יותר אינה פוטרת אותו מההתחייבות הקודמת, אבל העיסה חייבת בחלה רק משלב הלישה או הקרימה בתנור18ראו על כך במבוא למסכת חלה, ובפירושנו לחלה פ"ג מ"א. . נמצאנו למדים שמחלוקת התלמודים היא מחלוקת התנאים שבמשנתנו.
אכל אחר את השנייה פטור – אמנם קופה אחת הוגדרה כתרומה, אך רק לקולה, ואם אכל מישהו את השנייה אנו מניחים שכביכול הראשונה הייתה תרומה. לא נאמר במשנה אם זו רק דעתו של רבי מאיר שרואה בקופה השנייה תרומה מספק, או שגם רבי יוסי יודה. הוא יטען שהתרומה אמנם תרומה ודאי, אך לא עד כדי לחייב את האחר בכך.
אכל אחד את שתיהן משלם בקטנה שבשתיהם – אם אדם אחד אכל את שתי הקופות אחת מהן היא ודאי תרומה וחייב כדין האוכל תרומה בשגגה או במזיד, תלוי במקרה. עם זאת, ההקלה מתבטאת בכך שאנו מניחים שהקופה הקטנה יותר היא התרומה.
בתוספתא: "וכן היה רבי יוסי אומר: שתי קופות, אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלה סאה של תרומה לתוך אחת מהן, ואין ידוע לאי זה מהן נפלה, שתיהן מותרות" (פ"ו הי"א). זה ניסוח קיצוני יותר של משנתנו. במשנתנו במצב רגיל אחת מהן היא תרומה, ורק אם אכל אחר את הקופה השנייה נוצר מצב ששתיהן חולין. אך אין זה מצב של "לכתחילה" אלא מצב שנוצר עקב כך שכל אדם אכל קופה אחת, ואותה קופה היא בחזקת מותרת. נמצאנו למדים שבתוספתא יש הקלה מפליגה עוד יותר, והיא מיוחסת לרבי יוסי. לעיל התלבטנו האם רבי יוסי יקבל את המשפט "אכל אחר את השנייה פטור". אם התוספתא אינה סותרת לחלוטין את המשנה הרי שהתשובה היא חיובית, שהרי בתוספתא רבי יוסי אומר ששתיהן מותרות.
עמדנו על גישתה המיוחדת של משנתנו השונה ממשניות הפרקים הקודמים. השאלה עמדה גם בפני האמוראים. רבי יוחנן מסביר שמשנתנו מדברת על מקרה מיוחד: "שנייא היא הכא (שונה היא זו) שיש לו במה לתלות" (ירו', מד ע"ד)19תירוץ הירושלמי בא כתשובה לשאלה אחרת הכרוכה במחלוקת אמוראים האם יש צורך שבקופה השנייה יהיה רוב לביטול התרומה. . כלומר, מדובר במקרה שיש סיבה לחשוב שהסאה נפלה לקופת התרומה. ההסבר מצוי גם בתוספתא בצורה אחרת. אם נפלה סאה לקופה אחת וידוע לאן נפלה, ואחר כך נפלה סאה שנייה, "הריני יכול לתלות ולומר למקום שנפלה ראשונה נפלה שנייה" (תוס', פ"ו הי"ג). כאמור, רבי יוחנן מרחיב מאוד עיקרון זה. ההסבר מעיד עד כמה משנתנו חריגה, אך אינו תירוץ מספיק. ניכר שהאמורא שואף להרמוניזציה בין המשניות, גם על חשבון פשט המשנה. מכל מקום, אם יש רגליים לדבר שהתרומה נפלה לקופה השנייה, כיצד זה מי שאכל מהקופה השנייה פטור גם הוא? אין זאת אלא שמשנתנו חולקת על משניות קודמות. לפי דרכנו אין גם צורך ליישב את הסתירה, ואין להיכנס לשם כך לדוחק. לפנינו גישה הלכתית אחרת, ויש לבחון אותה לגופה ולא רק לאור משניות קודמות.
מגמת ההרמוניזציה הכתיבה את כיוון הלימוד בתלמוד הירושלמי לעתים קרובות, אך בתלמוד הבבלי היא נפוצה עוד הרבה יותר. ואכן, הבבלי מתרץ שמשנתנו היא בתרומה דרבנן. בתחילה נעשה ניסיון לפרש שאמנם סתם תרומה היא מתורה, אבל המשנה שלנו עוסקת בתרומת תבלין שהיא מדרבנן. לאחר מכן חוזרת בה הגמרא ומציעה שכל חובת תרומה בזמן הזה היא מדרבנן (בבלי, פסחים מד ע"ב). הרעיון הוא שכל המצוות התלויות בארץ בטלו לאחר הגלות, ובימי עזרא קיבלו אותן בני ישראל עליהם. מעמד קבלה זה מתואר ב"אמנה" שבספר עזרא. שיטה זו של הבבלי חוזרת בכמה מקורות (להלן). ראשיתה של התפיסה במדרש סדר עולם התנאי (פ"ל, סט ע"א-ע"ב): " 'ויעשו כל הקהל' – מקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע, מה ביאתן בימי יהושע נתחייבו במעשרות, בשמיטין וביובלות, וקדשו ערי חומה והיו ששין ושמחין לפני המקום, אף ביאתן בימי עזרא כן. וכן הוא אומר: 'ותהי שמחה גדולה מאד' (נחמיה ח יז)". אלא שבמדרש התנאים לא נאמר שההחלטה הופכת את כל המצוות התלויות בארץ ל"מדרבנן", אדרבה, אין במדרש כל התייחסות לכך וניתן להעמידו רק על העיקרון ההלכתי שגבולות הארץ הם הגבולות של "הירושה השנייה" (ראו פירושנו לשביעית פ"א מ"א). במפורש נאמר הדבר בירושלמי המסיק שהמצוות הללו הן מהתורה (שביעית פ"ו ה"א, לו ע"ב). כלומר בני ישראל לא קיבלו על עצמם, אלא עם בואם התחייבו במה שנאמר בתורה.
גם בתלמוד הירושלמי וגם בתלמוד הבבלי מתוארות המצוות הללו בפשטות כמצוות מהתורה. כך, למשל, נאמר שמעשר חרובים הוא מדרבנן משום שחרובים הם פרי נחות שערכו הכלכלי מועט (בבלי, ראש השנה יב ע"א). מכאן משמע שסתם מעשר הוא מהתורה, וכן יוצא ממקורות נוספים20כגון בבלי, יבמות פט ע"ב; קידושין מו ע"ב; סט ע"ב; יומא י ע"א ואולי גם קידושין לח ע"ב הקובע שאיסור חדש בחו"ל הוא מהתורה, ערלה בחו"ל מדרבנן וכלאיים שם מדברי סופרים, וכן יוצא ממקורות נוספים. . ברם, במקביל מצינו בתלמוד הבבלי, ורק בו, את הדעה שהמצוות התלויות בארץ הן מדרבנן: תרומה21בבלי, פסחים מד ע"א; ט ע"ב; יבמות פא ע"א; נידה מו ע"ב; כתובות כה ע"א; נזיר לז ע"א ועוד. , שביעית (ראו פירושנו לשביעית פ"י מ"ד), מעשר (בבלי, ברכות לו ע"ב; גיטין סה ע"א) ומן הסתם כל המצוות האחרות התלויות בארץ. את המדרש בסדר עולם אמוראי בבל מבינים כראיה שלדעת רבי יוסי, הוא התנא של סדר עולם, המצוות הללו הן מדרבנן (בבלי, נידה מו ע"ב).
כאמור, גישה זו היא בבלית בלבד, ובתלמוד הירושלמי אין לה הד22בירו', שקלים פ"ח ה"ו, נא ע"ב: "אין מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומות ומעשרות בזמן הזה". המשפט עשוי היה להיות קשור לשאלה האם תרומות ב"זמן הזה" מדרבנן, אבל ככלל המשפט קשה ובלתי מובן. נראה שאין לגרסו כלל, וראו אהבת ציון וירושלים, עמ' 53, וליתא במקבילות. . אשר לשביעית נאמר ששביעית היא "מדרבן גמליאל וחביריו" (ירו', שביעית פ"ט ה"ט, לט ע"א), אבל כפי שפירשנו מימרה זו אלו דברי פולמוס של פשוטי עם ולא ביטוי לגישה הלכתית. הם מעידים על משקלן של החומרות מדור יבנה, ולא על עצם חובת שביעית (פירושנו לשביעית פ"ט מ"א). מכל מקום, ה"דרבנן" של התלמוד הבבלי אינם רבן גמליאל וחבריו, אלא חכמי ראשית ימי בית שני. זאת ועוד, כמעט בכל המקומות מופיעה הגישה שהמצוות התלויות בארץ הן מדרבנן כתירוץ דחוק לסתירה בין מגמות הקלה למגמות החמרה. דוגמה חריגה היא הסוגיה המניחה בצורה חיובית ובתור קביעה עצמאית שמעשר בזמן הזה הוא מדרבנן (בבלי, ברכות לו ע"א). אם כן, דומה שרעיון זה צמח בישיבות בבל כפתרון לסתירות פנימיות, ואי אפשר לראות בו פירוש למשנה. מכל מקום, קשה מאוד לפרש שפרקים ה-ו מדברים על ימי התורה ופרק ז על תרומה מדרבנן.
ייתכן גם שפרשנות הבבלי שמצוות התלויות בארץ הן מדרבנן נובעת מהפולמוס הסמוי שבין שתי התפוצות, והצגנו טיעון זה במבוא.
עמדנו על המיוחד שבגישה ההלכתית שבשלוש המשניות שלפנינו. עם זאת, אין הן בודדות בגישה זו. גם פ"ה במסכת טהרות מבטא גישה דומה. גם שם בבחירה בין שניים מניחים שהראשון שנבחר הוא הטהור. המקרה שם הוא שהלך באחד משני שבילים, אחד מהם טמא והאחר טהור, ואינו יודע באיזה הלך (מ"ג), או נגע באחד משני חפצים, האחד טמא והאחר טהור (מ"ד) ומקרים דומים. גם שם מבואר במשניות שאנו מניחים שהבחירה הראשונה היא בטהור, אלא ששם המשניות מדגישות ש"אם קיימות הראשונות אלו ואלו תלויות", משום שאחת מהטהרות ודאי טמאה. כל אחת טהורה מספק, אבל שתיהן יחד טמאות מספק. מבחינה משפטית אין הבדל בין סוגי הספקות, אבל מבחינת התחושה אחת הכיכרות היא ודאי טמאה, ואי אפשר להתעלם מטומאתה. הדגשה זו חסרה אצלנו, אם כי הירושלמי (ראו להלן פירושנו למ"ז) מנסה להחדיר הבחנה זו לגוף המשנה. במשניות שבמסכת טהרות רבי יוסי הוא המחמיר ורבי עקיבא מקל. גם בכך שונות המשניות שם מהמשניות בפרקנו שבהן רבי יוסי מקבל את עצם ההלכה וחולק רק בפרט משני23משנת טהרות ומקבילותיה גם היא חריגה במכלול דיני טהרה. בדרך כלל רואים במצב זה ספק, וספק טהרות לחומרא, אם כי ספק "ידים" (שאלות של טהרת ידיים) לקולא. ראו, למשל, תוס', טהרות פ"ו ה"ד, עמ' 666; משנה, מקואות פ"ב מ"א; תוס', פ"ב ה"ו-הי"א, עמ' 654-653; משנה, ידים פ"ב מ"ד המתבארת בתוס', מקואות פ"ב ה"י, עמ' 653, ועוד. .
בתוספתא (פ"ו הי"ז-י"ט) ובירושלמי (מד ע"ד) מתנהל דיון מפורט יותר המבחין בין מצב שבו התרומה טהורה לבין מצב שבו היא טמאה, ושנפלה לחולין טמאים או טהורים. כך, במקום מקרה אחד שבמשנה יש ארבעה מקרים. זו התפתחות אופיינית למקורות שלאחר המשנה המחפשים אחר אבחנות משנה נוספות. אגב הדיון במקרים אלו מצטמצמת מגמת ההקלה שבמשנה, ודומה שיש לראות בתוספתא מגמה לכנס את כל ההלכות הסותרות תחת גג משפטי אחד. עם זאת, עדיין הגישה ההלכתית שבתוספתא מקלה בהרבה ממשניות הפרק הקודם שהבאנו לעיל.
כפי שרמזנו, בירושלמי למשנתנו (מד ע"ד) יש מחלוקת אמוראים האם בשתי הקופות יחדיו יש רוב לחולין (כלומר פי מאה חולין) או לא. אם יש פי מאה חולין אזי החידוש וההקלה במשנה צנועים יותר, אך עדיין החידוש רב, שהרי אין המשנה קובעת ש"מעלות זו את זו" אלא שאנו מניחים שהקופה שהאדם משתמש בה היא חולין. אבל ההקלה מעטה יותר, ואולי יש אפילו במשנה החמרה. הרי לפי ההלכה בפרק ד הכול היה צריך להיחשב כחולין ואילו לפי משנתנו הקופה ה"שנייה" היא תרומה. להערכתנו כמעט אין ספק שרבי יוחנן צודק באמרו שהמשנה מדברת על מצב שבו אפילו אין חולין פי מאה. אילו היה הגורם של "פי מאה" חשוב הייתה המשנה אומרת אותו במפורש. הגורם הקובע כאן הוא אחר, ושאלת הרוב אינה עולה. הסברנו את מחלוקת האמוראים בשאלה האם יש בקופת החולין פי מאה. אבל ניסוח הגמרא הוא "שיש בשנייה רוב", ואולי הצעתו של ריש לקיש היא שיש רוב פשוט של חולין (51%) וההבדל בין האמוראים קטן יותר. מכל מקום, אותה מחלוקת עולה גם בשתי המשניות להלן.
המשנה שבה אנו עוסקים שונה מעדויות אחרות לא רק ביחס לשאלת תערובת (דימוע) אלא גם ביחס לגידולי תרומה. לפי רבי מאיר אם זרע תרומה, הפֵרות פטורים מחלה. זו אכן ההלכה המקובלת, שגידולי תרומה פטורים ממעשרות אף שהם אסורים לאכילה לזר וחייבים בטהרה (להלן פ"ט מ"ג, מ"ו), אבל שיטת רבי יוסי כאן שונה לחלוטין (ולחומרה) מכל המשניות האחרות. רבי יוסי קובע שפטור מחלה, כלומר שהגידולים הם תרומה לכל דבר, והרי זו גישה שונה לחלוטין. יתר על כן, אצלנו אין זו תרומה לכל דבר שהרי ספק קל עדיין נותר, והמשנה להלן (פ"ט מ"ו) מקלה עוד יותר בספק תרומה. אם כן, רבי יוסי כאן מחמיר יותר בספק תרומה מאשר המשנה בפרק ט בתרומה ודאי.
בפירושנו למסכת חלה (פ"ג מ"י) נעמוד על הקשר בין משניות חריגות אלו לבין דברי רבי אלעזר בן ערך (תוס', פ"ה הט"ו), ואולי גם המשניות שלנו הן מבית מדרשו. המסורת מספרת שרבי אלעזר נטש את בית המדרש ביבנה ותורתו נשכחה, אך שריד ממנה נותר, אם כי שמו נשכח או הושכח. ייתכן, אפוא, ששלוש המשניות שאנו עוסקים בהן ראשיתן בבית מדרשו והן מייצגות מסורת הלכתית שונה מהמקובלת, מסורת ששילבה באופן שונה גם מסורות המיוחסות לחכמים מאוחרים כרבי מאיר ורבי יוסי.