משנה זו מקבילה למשנה ג בפרק הקודם. שם מדובר במי שמאכיל את פועליו, וכאן במאכיל עבדים וילדים. ההלכה כמובן שונה, אך סידור הפרקים מקביל.
המאכיל את בניו קטנים – הבן הקטן אינו חייב במצוות ולכן אינו חייב בחומש. האב אשם בעוונם אך אין זו אשמה רגילה, שכן אין הם חייבים במצוות, ואת עבדיו בין גדלים בין גדלים – ההכפלה במקור והיא מיותרת, ובין קטנים – העבד חייב במצוות "לא תעשה", אבל האחריות היא על האדון. עבד שהזיק פטור מלשלם (בבא קמא פ"ח מ"ד). אמנם נעשתה עברה, אבל האדון לא אכל תרומה ולכן אין דין חומש במקרה זה.
האוכל תרומה חוצה לארץ – כפי שראינו במבוא, מדין תורה, כפי שפירשוהו חכמים, אין מפרישים תרומה בחוץ לארץ, ברם היו שהחמירו על עצמם. את התרומה אכלו בטהרה כאילו הייתה תרומה של ממש, ברם היו גם שאכלו את התרומה כאכילת חולין. מכל מקום, מהמשנה משמע שלתרומה זו דין של קודש, אך לא עד כדי חיוב בחומש.
האוכל פחות מכזיית תרומה – כלל ידוע הוא שכל אכילה היא כזית, ופחות מכאן הוא פחות מכשיעור. כמובן אסור לאכול פחות מכשיעור, אך העונש הוא על אכילה כשיעור בלבד (משנה, פסחים פ"ב מ"ד; בבלי, פסחים לב ע"ב). לדעת אבא שאול צריך שני מרכיבים: גם שיעור כזית וגם שיעור כספי כפרוטה (בבלי, פסחים שם), כזית כדי להתחייב על אכילת תרומה וכפרוטה כדי שתהא זו גנבה של ממון משמעותי.
משלם את הקרן ואינו משלם את החומש והתשלומין חולין – תשלום הקרן אינו פיצוי לקדושה, שכן מי שפגע בקודש אינו חייב על כך אלא תשלום נזק בלבד. לכאורה עבד פטור על מה שהזיק (משנה, בבא קמא פ"ח מ"ד), אך האדון חייב על מה שהעבד נהנה, אם רצה הכהן למחול מוחל – כדלעיל. החיוב הוא ממוני בלבד, שכן אכילה של פחות מכזית אינה נחשבת לחילול הקודש.