גם בפרק הקודם בא דינה של הבת לאחר דינו של האוכל תרומה, ופרקנו ערוך על משקל הפרק הקודם. אלא שבפרק הקודם דובר בבת ישראל שנישאה לכהן וכאן במקרה ההפוך, והוא שונה לחלוטין.
בת כהן שנישאת לישראל ואחר כך אכלה תרומה – בת כהן זכאית לאכול בתרומה בעודה בבית אביה, וכנראה גם לאחר מכן7לא כאן המקום להרחיב בכך, אך המקורות ממעטים לדון במקרה שבת כהן כבר גדלה ואינה עוד נערה, וטרם נישאה. כך יוצרים חכמים את הרושם שתמיד נערה נישאת מיד בהגיעה לגיל יב שנה. גם אם זה היה גיל הנישואין הרגיל, ודאי היו מקרים שבהם נישאה בת רק בגיל מבוגר יותר. חכמים ממעטים לעסוק באפשרות זו, או משום שזו הייתה התבנית המשפחתית הרווחת או משום שכך ביטאו בעקיפין ובמרומז את הראוי לנהוג בחברה מתוקנת. הווה אומר, הם הטיפו לנישואים בגיל צעיר מבלי להדגיש זאת בכל הזדמנות במפורש. ייתכן גם שזו פשוט תבנית ספרותית. לגיל הנישואין הרגיל ראו שרמר, גיל הנישואין. , אך משנישאה לישראל אסורה לאכול בתרומה, משלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש – גם בת כהן שאכלה בשוגג וגם זו שאכלה במזיד פטורות מחומש. הנימוק הניתן בתלמודים הוא שאותה בת היא עדיין במסגרת אכילת תרומה, ודינה בבחינת "זר" שעל אכילתו הזהירה התורה. אמנם כרגע היא מנועה מכך, אבל אם תתאלמן או תתגרש תחזור לאכילת תרומה. על כן היא בבחינת חלק מאוכלי תרומה בכוח, אם כי לא בפועל (ספרא, אמור פרק ו ה"ב, צז ע"ב; ירו', מד ע"ג). ההבדל בין הירושלמי למדרש התנאים הוא בדרשה המבססת עיקרון זה. דין זה אינו כה פשוט. בפועל אם יש לאישה בן, מבעלה הישראלי, היא אינה חוזרת לאכול בתרומה גם אם התגרשה או התאלמנה8משנה, נידה פ"ה מ"ג; יבמות פ"ט מ"ו; ירו', ביכורים פ"ב ה"א, סד ע"ד; יבמות פ"ז ה"ד, ח ע"ב; בבלי, פג ע"ב. הבבלי בכריתות ז ע"א מקשר את משנתנו לנושא אחר ונוסף, ואין זו פשוטה של משנה, ועל כן לא נרחיב בכך. . מהבבלי ניתן להסיק שאם הבן מת שוב חוזרת לאכול בתרומה, אבל מסקנה זו אינה מובטחת (יבמות פז ע"א).
ומיתתה בשריפה – משפט זה אינו קשור לאכילת תרומה אלא למקרה שזינתה. בת כהן שזינתה תחת אביה דינה בשרפה, בניגוד לאישה בת ישראל שזינתה שדינה בחנק, שנאמר "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף" (ויקרא כא ט). בת זו שנישאה לישראל לא איבדה את מעמדה העיליתני, והוא בא לידי ביטוי גם בדרך טרגית זו. הפסוק בתורה עוסק כפשוטו בבת טרם נישואיה, אבל חז"ל פירשו את הפסוק במקרה שיש לה "זיקת בעל" (תוס', סנהדרין, פי"ב ה"א, עמ' 433-432; בבלי, נ ע"ב ועוד), כלומר גם ארוסה או אלמנה העומדת לייבום, כמו תמר כלתו של יהודה (בראשית רבה, פרשה פה י, עמ' 1044), אם כי נחלקו תנאים מהי זיקת בעל, מאירוסין או מנישואין. ייתכן שחכמים פירשו כך משום שרצו לצמצם את המיוחד בבת כהן. לפי פשוטו של מקרא לא הובהר דינה של נערה שטרם נישאה ונבעלה ואילו בת הכהן מוצאת לשרפה וחכמים באו להשוות את דינה, שגם היא אינה מוצאת להורג אלא אם זינתה תחת בעלה. ההבדל בינה לבין בת ישראל הוא בצורת המיתה בלבד.
לכאורה הדין פשוט. הרי המקרא לא הבדיל בין נישאה לישראל לבין נישאה לכהן. עם זאת, המדרשים מדגישים שהוא הדין אם נישאה לישראל9המדרשים יובאו להלן. . ייתכן שההדגשה באה להוציא את המקרה שנישאה לפסול (להלן), אך דומה שחכמים רואים לפניהם את המקרה התדיר של בת כהן שנישאה לכהן, ואז היא ממשיכה בכהונה וטבעי שיחולו עליה דיני קודש מיוחדים. אבל עבור חכמים נישואים לישראל הם חריג, ועל כן צריך לימוד מיוחד על כך. הסבר זה עולה בקנה אחד עם שאמרנו לעיל (פ"ו מ"ב) שחכמים מעדיפים נישואי כהן לכוהנת ומסתייגים מנישואים "מעורבים" בין ישראלים וכוהנים. הדרשות מעידות כי לא הייתה זו רק העדפה או הסתייגות אלא ביטוי למצב הרגיל הרווח ב"שוק הנישואים" ובחברה היהודית.
נושאת – ברוב עדי הנוסח "נישאת", לאחד מכל הפסולין משלמת הקרן וחומש10בציטוט בבבלי כריתות ז ע"א נוסף "ואשם". יש לשקול אם בימי המקדש הייתה חייבת באשם אם לאו, אבל משנתנו אינה עוסקת במרכיב זה שכבר לא היה מעשי. – הנישואין לאחד מהפסולים (נתין, ממזר וכיוצא באלו) פוסלים אותה סופית. גם אם תתגרש אין היא חוזרת לכהונתה, ומיתתה בחנק דברי רבי מאיר – היא כבת ישראל לכל דבר, וחכמים אומרים זו וזו משלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש ומיתתן בשריפה – אין הבדל בין בת כהן שנישאה לישראל או לפסול, היא עדיין אינה בבחינת זרה לכהונה. אף שבפועל אינה יכולה לחזור לאכול אי פעם בתרומה, בזכות עברה נשמרת זיקתה לכהונה. בתורת כוהנים הדרשה המאששת את ההלכה שבמשנה מבוססת על המילה "זר", וזו אינה זרה. בתלמוד הבבלי ההלכה (של חכמים) נלמדת מהמילים "בת איש כהן" – "אף על פי שאינה כהנת" (סנהדרין נא ע"א), ושוב זכותה מבוססת על עברה ככוהנת האוכלת בתרומה. בירושלמי הדרשה לרבי מאיר שונה: "כי תחל לזנות בית אביה – את שאינה ראויה לחזור לבית אביה" (מד ע"ד). הדרשה ודאי אינה המקור להלכה, אך היא מעניינת כשלעצמה. היא מבוססת על הצירוף "בית אביה" שאינו במקרא שבידינו. בנוסח השבעים נאמר "את שמו של אביה היא מחללת". את תרגום השבעים ניתן לפרש כהרחבה או כפרשנות לטקסט המסורתי, אבל לאור הירושלמי נראה שאכן היה לתרגום השבעים נוסח כגון "את בית אביה היא מחללת", או נוסח קרוב, ונוסח זה תורגם כ"את שמו של אביה היא מחללת". בתרגום יונתן מתורגם כשעודה בבית אביה, ונראה שגם זו דרשה לנוסח "בית אביה". דרשה זו היא כדעת רבי ישמעאל, בניגוד להלכה של רבי עקיבא. גם תרגום יונתן מדגיש בתרגומו שמדובר רק בנערה מאורסה ולא בפנויה, אבל לפי התרגום משמע שאם נישאה (לכהן או לישראל) אינה נשרפת כלל, וזה דבר של תימה. כמו בחלק מהמקרים האחרים ניתן לתלות את הדרשה בניסוח לא מהוקצע של הדברים. כוונת התרגום הייתה רק כשהיא חוזרת לבית אביה, או שהיא באפשרות של חזרה לבית אביה (כרבי מאיר והירושלמי), ומחמת הקיצור, או הרמיזה, יצא נוסח שאין בו היגיון פנימי. לפנינו מקרה נוסף שבו דרשת חז"ל מבוססת על נוסח שונה מהנוסח המסורתי. התופעה אינה מפתיעה, וכמותה מדרשים רבים.
דין שרפה לא נהג בפועל מאז סוף ימי בית שני. אנו שומעים על עקירתם של דיני נפשות מישראל כשני דורות לפני החורבן, מן הסתם עם מלכות הורדוס, והדברים ידועים. עם זאת אנו שומעים שבסוף ימי בית שני הוציאו בת כהן לשרפה. בית הדין אז שרף אותה ממש, בניגוד להלכה של חז"ל בדבר האופן שבו יש לבצע את דין השרפה. שכן חז"ל אמרו שדין שרפה מתבצע על ידי שפיכת עופרת מותכת לפיו של הנידון למוות, ולא בשרפה ממש (משנה, סנהדרין פ"ז מ"ב)11במדרשים עדיין מתארים את השרפה כשרפה רגילה לכל דבר, ראו למשל בראשית רבה, סה כז, עמ' 743; בבלי, נדרים נ ע"ב; מכות כד ע"ב. שם מסופר על יקים איש צרורות שהיה עבריין מובהק וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין. השרפה שלו הייתה שרפה רגילה. האגדה אינה היסטורית, והמחבר ראה לפניו שרפה רגילה כביצוע של השרפה ההלכתית. אין בכך קושי, שהרי דין שרפה לא התבצע בפועל, ותוך כדי סיפור ניתן לעצבו בהתאם לצורכי הסיפור ולהם עדיפות על הפן ההלכתי המדוקדק. המעשה האגדי, גרעינו ההיסטורי החוזר לימי החשמונאים ועיצובו הספרותי מחייבים עיון מפורט שלא כאן מקומו. . המשנה מסבירה את מעשה בית הדין "שלא היה בית דין של אותה שעה בקי". רב יוסף הבבלי מסביר שזה היה בית דין של צדוקים (בבלי, סנהדרין נב ע"ב). עוד מסופר שם על רב חמא בר טוביה שהוציא להורג בשרפה בת כהן, ונהג בכך שלא כהלכה. כל המעשה תמוה, וכי יכול היה חכם בבלי, בלתי ידוע, להנהיג דיני נפשות, ועוד לפעול בניגוד למשנה באשר לצורת ההוצאה להורג?! להערכתנו חמא בר טוביה לא היה חכם אלא בעל מעמד מיוחד.
בימי בית שני פעלה משפחה מורחבת מיוחדת, מעין תת שבט, בשם בני טוביה. בני טוביה אלו ידועים מימי בית ראשון. זה היה שבט שהתגורר במערב עבר הירדן; נראה שמוצאו אינו מבני ישראל, אבל במשך השנים התקרב לעם ישראל והפך למעין שבט נספח12מזר, טוביה. . יפתח ברח לארץ טוב, והיא מצטיירת כאזור לא מיושב המתאים לכנופיות לסטים (שופטים יא ו). בראשית ימי בית שני נזכרת חמולת בני טוביה כאחת הקבוצות שעלו מהגולה אבל ייחוסם מפוקפק (עזרא ב ס; נחמיה ז סב), אבל המסורות העיקריות הן על שבט עצמאי השייך לעמון. טוביה הוא ה"עבד העמוני" שהשתתף בקואליציה נגד שבי הגולה ונגד הקמת החומה בירושלים (נחמיה ב י; ג לה; ו יב-יד). הרושם הוא שלטוביה זה היו קשרים מיוחדים עם האופוזיציה לנחמיה בתוך יהודה (נחמיה ו יז; ו יט). מאוחר יותר נקלט שבט טוביה בתוך יהודה, אחד מבניו הוא יוסף בן טוביה ובנו הורקנוס שמילאו תפקידים חשובים במנהל בסוריה וביהודה בימי השלטון התלמי בארץ (קד', יב 236-160). בתקופה זו בני טוביה פועלים כיהודים לכל דבר, הם מעורים בחברה היהודית ואף נמנים עם רובד מקורבי השלטון ומשתפי הפעולה עמו. מעט מאוחר יותר נזכרים בני טוביה כמנהיגי המתייוונים (קד', יב 239). בית טוביה בנו מבצר בארץ טוביה שבעבר הירדן, ממזרח לרבת עמון, וכפי שמספר יוספוס (קד', יב 236-235). מבצרם נהרס כאשר הסלבקים השתלטו על יהודה לאחר שנת 198 לפני ספירתם. מרכזם של בני טוביה נתגלה בעראק אל אמיר שבעבר הירדן (איור 21). פרשת בני טוביה כרוכה בפרשיות נוספות בימי בית שני13כשר, כנען, עמ' 74-72. , ונדונה רבות במחקר ההיסטורי והארכאולוגי. לא באנו אלא להציג את עיקרי הדברים, שכן אין הם קשורים ישירות לדיוננו. מכל מקום, לא שמענו על גורלם של בני טוביה לאחר ימי החשמונאים. מן הסתם התערו בקרב עם ישראל וניתן היה להסיק שייחודם אבד. עד כאן המקובל במחקר; הנושא עשוי לפרנס דיונים רבים, וקיצרנו בכך כדי שלא יאבד חוט הדיון העיקרי.
להערכתנו ניתן לעקוב אחר בני טוביה עד לחמא בר טוביה. התלמוד הירושלמי מציג בפשטות את "ארץ טוב" כאזור סוסיתא (שביעית פ"ו ה"א, לו ע"ג). הדרשה שם היא אגדית וספרותית. ארץ טוב נקראת כך משום שפטורה ממעשרות, אבל דומה שהדרשן מעיר לתומו שארץ טוב היא בדרום הגולן. באזור הלג'ה, היא הטרכון, נמצאה בזמנו כתובת בנייה האומרת "האל האחד העוזר לטוביה [ ], בבניה... ומי שעזר לבניה יעזור לנשואים". בצד הכתובת חקוק שם של אישה, "גדרות"14ליטמן ואחרים, כתובות, א מס' 800/8, עמ' 439. הכתובת היא מהכפר דמית אל אליה בחורן. . המינוח "האל האחד" (Eis Teos) הוא יהודי, נוצרי או שומרוני15די סגני, האל אחד, עמ' 111. , אבל כנראה לא היה מקובל בחברה הפגנית. זמנה של הכתובת אינו ברור, אך רוב הכתובות שהמונח "האל האחד" ("הטוב") מופיע בהן הן מהמאות השנייה או השלישית. ייתכן שטוביה הנזכר הוא בנו של אותו שבט יהודי, או יהודי למחצה. מכל מקום תהא הפרשנות לכתובת זו אשר תהא, אנו משערים שחמא בר טוביה אינו "רב חמא" אלא חמא מנהיגם של בני טוביה. ייתכן שבנסיבות ההיסטוריות שנוצרו נדד השבט ממקומו בעבר הירדן צפונה דרך דרום הגולן לחורן, ומשם למדבריות בבל. שם קיים השבט משטר עצמאי למחצה, כשבט יהודי. מנהיגו של השבט, הוא חמא, פעל בתוקף מעמדו, וחכמים מסתייגים ממעשהו. המעשה המתואר בתלמוד הבבלי נראה כקדום לימי האמוראים, התלמוד מספר עליו בלשון עבר, והבת שנשרפה מכונה "אימרתא בת טלי". ייתכן שהמעשה אירע עוד בימי התנאים, אך על כל פנים לפני ימי רב יוסף (סוף המאה השלישית – ראשית המאה הרביעית) המגיב על המעשה.