חלקו הראשון של הפרק (משניות א-ג) מקביל לפרק הקודם. אמנם הנושאים שונים במקצת וכתוצאה מכך גם ההלכות שונות, אך ניכרת הקבלה במבנה. משנה ד מסכמת את ההלכות שבשני הפרקים, ומשניות ה-ז הן חטיבה נפרדת. הן חוזרות על הנושאים שבפרקים ה-ו, אך הגישה ההלכתית שונה. איננו עוסקים במבנה הספרותי של התוספתא, אך מן הראוי להעיר שאין בתוספתא חומר מקביל לכל פרק ה ולמשניות א-ד בפרק ו. הווה אומר, בתוספתא יש דיון רצוף בדיני תערובת ללא הפסקת הביניים בדין שוגג ומזיד. כפי שהערנו, כל החטיבה של שוגג ומזיד הושתלה לתוך המשנה בצורה מלאכותית במקצת, אגב הסיום של פרק ד. נראה, אפוא, שהתוספתא כאן מפרשת ומרחיבה את המשנה, אך לפניה עמדה עריכה שונה (קדומה) של המשנה, שכל חטיבת שוגג ומזיד לא נכללה בה.
האוכל תרומה מזיד – במקביל למשנה א בפרק הקודם, שבה נדון דין האוכל בשוגג, נדון עתה דין האוכל במזיד, משלם [את] הקרן אינו – ברוב עדי הנוסח "ואינו", וזו דרכו של כתב היד לצמצם באותיות החיבור, ולעתים הוסיפו המעתיקים את וי"ו החיבור. היעדרה או הוספתה אינם משנים את תוכן ההלכה.
משלם את החומש – מי שאכל במזיד פטור מחומש. זה כלל בכל הספרות התלמודית, שהחוטא במזיד אין לו כפרה ודינו מלקות או כרת, תלוי בחומרת המעשה. האוכל תרומה דינו בכרת. מבחינה משפטית הדבר נראה כאבסורד: החוטא בשגגה נענש יותר מהחוטא במזיד. ברם, המשנה אינה עוסקת בדיני נזיקין אלא בדיני שמים. החוטא אינו מובא לבית דין על ידי החברה או השלטונות, אלא בא לברר את מעמדו האישי מרצונו ומיראת החטא שבו. הדין האלוקי מנוסח כאילו היה משפט רגיל בדיני ממונות, ולעתים יש לו גם השלכה על דיני ממונות, אבל במקרים מיוחדים, כמו במשנתנו, בולט אופיו המקורי.
והתשלומין חולין – התשלום הוא רק פיצוי לכהן על הנגזל ואין לו כל היבט של "קודש", אם רצה הכהן למחול מוחל – הכהן רשאי למחול על החוב, או אף לתת "רשות" לישראל לאכול את התרומה. ב"רשות" זו החטא חמור, אבל הפעולה אינה גזלה ואין להשיב לכהן מאומה.
המשנה מנוסחת כראי של המשנה הראשונה בפרק הקודם. שם נדון דין האוכל בשוגג. אין המשנה עוסקת בכלל דינו של האוכל תרומה, האם חייב בקרבן והאם דינו מלקות או מיתה. כמו כן מתדיין התלמוד בשאלה האם חייב במלקות (או במיתה) רק מי שהזהירו אותו (היתרו בו), או כל אחד. בכך דן הירושלמי (מד ע"ג; כתובות פ"ג ה"א, כז ע"ב). דין מלקות אינו מנותק מהתשלומין, שכן בדרך כלל מי שלוקה אינו משלם. ברם כל הדיון בנושא הוא אמוראי, אם כי בשם תנאים. לפי פשוטו התשלום כאן אינו קנס אלא פיצוי לניזוק. אין זה חלק מדין מחלל הקודש, אלא זהו הפן הממוני של המעשה. בפרקנו אין סעיף מיוחד העוסק בגנב. דינו של מי שאכל ללא גנבה הוא בבחינת "רשאי הכהן למחול", ואז אין הכהן זכאי לתשלום הפֵרות, כמו שהסברנו. המקרה שהמשנה מדברת עליו הוא במי שאכל את התרומה לפני שניתנה לכהן. במקרה זה האוכל אינו גנב, ואף אין כאן מצב של "כהן מוחל". דינו של גנב אינו נדון במפורש במשנתנו. סביר שדינו נופל למחלוקת התנאים האם "לוקה ומשלם" או אינו לוקה ומשלם, ואז אין הבעל זכאי לכפל משום שהגנב נענש בצורה חמורה יותר, ואין מענישים אותו בשני עונשים על אותו מעשה. מכל מקום המשנה אינה דנה בנושא, כשם שאינה דנה בשאלת האזהרה (התראה). ייתכן שהמשנה נמנעת מלנקוט עמדה בנושא משום שהחולקים בו הם רבי מאיר וחכמים1המחלוקת היא במשנה, מכות פ"א מ"ב; תוס', פ"א ה"ז, ונפרשה אם יזכנו החונן לאדם לדעת לפרש מסכת זו. הביטוי רמוז במשנה ומצוי במפורש בספרי דברים, רפו, עמ' 303 (מדרש תנאים לדברים, כה ב, עמ' 163, וספק אם מדרש התנאים כאן הוא מסורת עצמאית). התלמודים מצטטים את דברי רבי מאיר שאמר "לוקה ומשלם", ברם ניסוח כזה אינו מצוי בספרות התנאים, אלא הוא סיכום על דרך השלילה של דברי חכמים. הניסוח במשנה מכות הוא: "מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחברו מאתים זוז ונמצאו זוממין, לוקין ומשלמין, שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה". אם כן, הציטוט "רבי מאיר אומר לוקה ומשלם" הוא פרפרזה על דבריו, ואינו מדויק (ירו', כאן מד ע"ג; כתובות פ"ג ה"א, כז ע"ב; בבלי, לב ע"ב - לד ע"א; בבא קמא עא ע"א ועוד). סביר להניח שהוויכוח הוא רק על תשלום הכפל ולא על תשלום הקרן. הכפל הוא עונש ואין כפל עונשין, אבל התשלום על הקרן הוא החזר הנזק לבעל, ולא נדון בכך כאן במפורט. ראו להלן פ"ט מ"ג, ושם נברר את האפשרות שמסקנת התלמוד שלדעת רבי מאיר "לוקה ומשלם" אינה תוצאה ישירה של המשפט התנאי, ואת דברי התנאים ניתן גם להבין אולי בדרך אחרת. ראו פירושנו לכתובות פ"ג מ"א ושבועות פ"ג מ"ו. . במשנה הבאה מובאת מחלוקת אחרת של רבי מאיר וחכמים, ומשנה א מתנסחת כך שתהיה כדעת הכול.
במשנת פסחים שנינו: "האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחמש, במזיד פטור מתשלומים ומדמי עצים" (פ"ב מ"ד). בתוספתא שם נאמר בפשטות: "האוכל תרומה חמץ בפסח אין משלם דמי עצים לכהן", ובהמשך שם מתברר שאלו דברי רבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי חולק (תוס', פסחים פ"א ה"י). בתוספתא פסחים הדין מנוסח באופן כללי, והאבחנה בין שוגג למזיד אינה נאמרת. אם התוספתא היא מקור עצמאי הרי שהיא חלוקה על משנת פסחים ועל משנתנו, אך אם היא הכירה את המשנה בפסחים, או את ההלכה שבמשנה, הרי שיש לפרש את התוספתא במזיד, את משנת פסחים כרבי עקיבא ואת משנתנו כרבי יוחנן בן נורי, והכול אתי שפיר. פרידמן2פרידמן, תוספתא. מפרש באופן שיטתי שהתוספתא קדמה למשנה, וממילא מפרש שלפנינו מחלוקת תנאים, ורק בשלב מתקדם של תקופת התנאים נוסחה האבחנה בין שוגג למזיד3לדיון הכללי על היחס בין המשנה לתוספתא, ולשיטתו של פרידמן, ראו במבוא הכללי לפירוש המשניות. . להערכתנו ברוב המקרים התוספתא מנוסחת בעקבות המשנה, אך אין ספק שלעתים התוספתא משקפת את ההלכה הקדומה, זו שהמשנה השתמשה בה, ואולי גם לעתים מובא בתוספתא ציטוט מדויק של אותה משנה קדומה. מכל מקום, אי אפשר להשתמש בהגדרות הכלליות הללו כעדות לפירוש של התוספתא, שהרי שתי האפשרויות תדירות. עם זאת, במקרה שלנו יש להניח שגם התוספתא מקבלת את האבחנה שבין מזיד לשוגג, שהרי בהלכה הבאה בתוספתא (פסחים הי"א) נדון דין האוכל קודש חמץ בפסח, ושם מופיעה אותה אבחנה בין שוגג למזיד. על כן יש לפרש את התוספתא כהשלמה של המשנה, וכולה עוסקת באוכל במזיד בלבד. על סמך פרשנות זו הצענו את הטבלה להלן. אם כן, משנתנו והמשנה בפרק הקודם (פ"ו מ"א) הן כמשנת רבי יוחנן בן נורי, שחייב על אכילת הקרן, כפי שהיא שווה לכהן, מה שמכונה אצלנו "דמי עצים"4אפשר גם לפרש שיש הבדל בין האוכל תרומה סתם לבין האוכל תרומת חמץ. האוכל תרומה סתם הזיק לכהן שהיה יכול ליהנות מהתרומה. האוכל תרומת חמץ לא הזיק לכהן שהרי הכהן כבר מנוע, בתוקף ההלכה, מליהנות מאותו חמץ. אבחנה כזאת מופיעה בבבלי פסחים לב ע"א. על כן ייתכן שבמקרה של משנתנו גם רבי עקיבא יודה שחייב בדמי הקרן. .
האוכל תרומת חמץ בפסח
בתוספתא נידונים הנימוקים להלכה זו5תוס', פסחים פ"א ה"י. סדר ההלכות בתוספתא שונה מזה שבמשנה. , וכנראה התוספתא משמרת שקלה וטריה קדומה של תנאי דור יבנה כמו שנאמרה בבית המדרש. מתברר שמשנתנו היא כדעת רבי עקיבא בניגוד לדעת רבי יוחנן בן נורי, ומדובר בתרומה טמאה. רבי יוחנן בן נורי אומר שהאוכל תרומה חייב לשלם לפחות את דמי העצים, וזו ה"קרן" שעליה מדובר במשנת תרומות, שכן הכהן יכול להשתמש בתרומה הטמאה להסקה. ברם, רבי עקיבא אומר שבפסח החמץ אסור בהנאה וממילא הוא לא גרם לכהן שום נזק. מהתוספתא משמע שהאוכל משלם עבור מה שהזיק בלבד, והאוכל בשוגג משלם גם חומש משום שזו גזרת כתוב מיוחדת שהאוכל תרומה חייב בקרן וחומש. ניתן גם לפרש שהאוכל משלם את מה שנהנה, והאוכל במזיד פטור בגלל ההגבלה של כפל עונשין. הירושלמי מצביע על קשיי הפירוש, ולא נרחיב בכך6ירו', פסחים פ"ב ה"ג, כט ע"א; בבלי, לב ע"א. מסתבר שרבי יוסי הגלילי, המתיר הנאה מחמץ בפסח, סבור כרבי יוחנן בן נורי. בעל מלאכת שלמה גורס בבבלי בדברי רבי עקיבא "בין בשוגג בין במזיד", כלומר האוכל תרומת חמץ בפסח פטור בכל מקרה מכל תשלום, משום שלא הזיק. הסבר זה אפשרי בפני עצמו, אך כאמור, בהמשך התוספתא (הלכה יא) מוכח כי גם התוספתא מקבלת את ההבדל בין שוגג ומזיד, וראו פרידמן, תוספתא פסחים, עמ' 191-189. הבבלי מציע שמשנתנו כדעת רבי יוסי הגלילי שחמץ בפסח מותר בהנאה. דעה חריגה זו אמנם קיימת במקורות, אך בדרך כלל אין היא מקובלת, ודומה שגם התנאים למשנתנו שוללים אותה. .