המאכיל את פועליו – מקובל היה שבעל הבית דאג למזונם של העובדים. חלק משכר העבודה היה הסעודה שקיבלו ביום העבודה. על סעודה זו אנו שומעים גם ממקורות אחרים18משנה, בבא מציעא פ"ז מ"א; דמאי פ"ו מ"ג; ירו', שם פ"ג ה"א, כג ע"א. ראו פירושנו לדמאי פ"ג מ"א, שבה אין מדובר בארוחה זו אלא בתשלום שכר רגיל במזון. , וזהו גם "מן האבוס" הנזכר בירושלמי19ירו', דמאי פ"ג ה"א, כג ע"א. ראו פירושנו לדמאי פ"ג מ"א. . במקרה זה האכיל בעל הבית את פועליו בתרומה. מבחינתם זה מקרה של שוגג, שכן אכלו מבלי לדעת שהמזון אינו מתוקן, ואת אורחיו תרומה – זהו מקרה רגיל של אירוח. מצב זה שבו בעל הבית אינו מקפיד על הפרשת מעשרות, והאורחים והפועלים מקפידים, נזכר פעמים מספר בהקשרים אחרים. בדרך כלל הפריש בעל הבית לפחות תרומות, ואילו כאן מדובר במי שאמנם הפריש תרומה אך בשוגג האכילה לאורחיו. משנתנו אינה עוסקת במי שמאכיל את אורחיו במזיד טבל הכולל תרומה, שאז עונשו כאוכל מזיד. עונשו של האוכל במזיד נידון בפרק הבא (פ"ז מ"א). האוכל משלם את הקרן, פטור מהחומש וחייב בכרת. במקרה כזה של האכלת טבל ודאי בעל הבית חייב בקרן, אך ספק מה דינם של האורחים שאכלו בשוגג. מכל מקום, סביר ששאלה כזאת הייתה עולה בפרק הבא, ובפרקנו מדובר במאכיל בשוגג.
הוא משלם את הקרן והן משלמין את החומש [דברי] רבי מאיר – לדעת רבי מאיר הם אכלו את התרומה (בשוגג) ולכן עליהם לכפר על המעשה, ואילו הוא גזל את הכוהנים וחייב להשיב את הגזלה.
וחכמים אומרים הן משלמין קרן וחומש – הם אכלו תרומה בשוגג וחייבים בקרן וחומש, והוא משלם להן דמי סעודתן – הוא התחייב לספק מזון ועשה זאת בדרך לא כשרה, על כן הוא חייב להשיב להם את שלקח מהם. הדבר חל גם על המזמין אורחים, אף שאין הוא חייב ממש בסעודתם, אבל לשם סעודה הזמינם, והוא זה שגרם להם את הנזק. מבחינה מעשית ההבדל בין שתי הדעות זעיר. לפי כל התנאים הוא משלם את הקרן והם את החומש, ואכן הירושלמי שואל מה ההבדל ההלכתי ביניהם (מד ע"ב). התלמוד מנסה למצוא הבדל הלכתי ("נפקא מינה" בלשון התלמוד הבבלי), ומוצא חילוק בגובה התשלום שעליו לתת. לפי רבי מאיר הוא משלם את כל מה שאכלו, ולפי חכמים רק את עיקר הסעודה ולא את ה"טפילה". הצורך של התלמוד הוא למצוא הבדל משפטי ברור. עבור התלמוד המשנה היא מסמך משפטי מדוקדק, ועל כן חייב להיות הבדל משפטי וכספי בין החולקים. ברם, להערכתנו ההבדל העיקרי בין התנאים הוא בתחום האידאי. חכמים סבורים שדין שוגג חל על המוזמנים, הם אשמים בכך שלא וידאו את מצב המזון, ואילו לרבי מאיר האשמה עליו והוא חייב בתשלום הנזק, ואילו חובת הכפרה מוטלת עליהם.
ניתן למצוא הבדלים משפטיים נוספים בין התנאים, כגון אם אין לבעל הבית ממה לשלם, אבל אין צורך לחפש הבדל משפטי. די בהבדל העקרוני, והוא אולי מהותי וחשוב יותר מההבדל הטכני-משפטי.
במשנתנו ניתנת הגדרה מפליגה למדי של המונח "שוגג". בדרך כלל שוגג הוא מי שלא ידע את הדין, ומי שלא הכיר את המציאות הוא מזיד או קרוב למזיד. כאן הסועדים ממש אינם אשמים, ובדוחק ניתן להאשימם ברשלנות על שלא ביררו את מצב הפֵרות עם בעל הבית. אף על פי כן הם אשמים.