משנה ב היא עניין חדש ואינה קשורה למשנה א בצורה עניינית. הסדר הוא סדר הכתובים בספר ויקרא כב שבו מופיע דין גזל תרומה (פסוק יד), ולפניו דין בת כהן.
בת ישראל שאכלה תרומה ואחר כך נישאת לכהן – בת ישראל שנישאה לכהן אוכלת בתרומה ככהן. היא מופיעה כמי שמקבלת תרומה ואוכלת אותה באופן עצמאי. ברם, לפנינו מקרה נדיר שבו היא אכלה את התרומה בטרם הפכה לאשת כהן. המשנה אינה דנה בשאלה האם אותה בת ישראל צריכה להשיב את דמי התרומה לבעלים. באופן פשוט התרומה שלה, כלומר שהרימה אותה מיבולה (הר"ש). בדוחק ניתן היה אולי גם לתרץ שאכלה מתרומה שהרים אביה, אבל אז היה צריך לשקול האם אין חובת התשלום על האב, כמו להלן (פ"ז מ"ג). בת בוגרת רשאית להחזיק ברכוש, ואין בכך כל קושי. עד כאן בתחום ההלכתי. מבחינה חברתית זו תופעה ראויה לציון שלבת לפני נישואיה יש רכוש, והתנאים אינם חשים בצורך להעיר על כך ואינם רואים בכך תופעה ייחודית.
אם תרומה שלא זכה בה כהן אכלה – האישה חייבת לשלם קרן וחומש. הבעל אינו חייב בתשלומים אלו, שכן מדובר בחוב שחל לפני נישואיו. אם אכלה תרומה שכהן אחר טרם קיבל, אזי: משלמת קרן וחומש לעצמה – היא רשאית לתת לעצמה את הקרן והקנס כאחד, אם תרומה שזכה בה כהן אכלה – אם כהן אחר זכה תרומה המקורית, אזי: משלמת קרן לבעלים וחומש לעצמה – קרן לבעלים שמהם גזלה וחומש לעצמה, כי הקנס שייך ל"קודש", כלומר לכלל הכוהנים, והיא רשאית לזכות בו לעצמה. הלכה זו מדברת במקרה חריג, אך מהווה הזדמנות להדגמת כללי הלכה ומחשבה. תשלום הקרן הוא תשלום נזק, ושייך לניזוק, אם יש ניזוק מוגדר. אם אין ניזוק מוגדר הוא שייך לכלל הכוהנים והבעל (הגנב) רשאי לתת אותו למי שירצה, כולל לעצמו אם הוא כהן. החומש, לעומת זאת, אינו שייך לכהן בעל התרומה, זהו קנס משמים והוא שייך לכלל, ושוב הבעל מחליט למי לתתו. עוד אנו שומעים שהאישה מקבלת את התרומה לעצמה; לא נאמר שהתרומה ניתנת לבעלה והיא רק זכאית לאכול עמו, אלא היא מופיעה כמקבלת תרומה לעצמה.
מפני שאמרו האוכל תרומה שוגג משלם קרן לבעלים וחומש למי שירצה – זה הכלל, והמשנה מצטטת אותו מהלכה קדומה אחרת. הלשון "מפני שאמרו" או "למה אמרו" באה, בדרך כלל, לצטט מהלכה קדומה שהייתה לפני העורכים11ראו פירושנו לפסחים פ"ז מ"ז; סוכה פ"ג מי"ג; פסחים פ"א מ"א; שביעית פ"ט מ"ג. . בדרך כלל איננו מכירים את המקור שממנו נלקט המשפט, ומה היה ההקשר המקורי שבו נאמר.
נישואי בת ישראל וכהן מותרים מבחינה הלכתית (משנה, קידושין פ"ד מ"א ומשניות רבות נוספות), אם כי הכוהנים נטו יותר לנישואי פנים. ביכלר אסף לכך סדרת עדויות מימי הבית השני12ביכלר, טהרת משפחות, עמ' 66-64. . בספרות חז"ל מונחת ההנחה הפשוטה שבת כהן נישאת לכהן. התורה מדברת על בת כהן המזנה תחת בעלה, והתנאים והאמוראים מניחים בפשטות שהתורה מדברת על נישואי כוהנת לכהן (ראו פירושנו להלן פ"ז מ"ב). כמו כן, המשנה בכתובות קובעת דין מסוים בדבר זכויות אשת הכהן לתרומה ושונה זאת בלשון סתמית (פ"ה מ"ב), והתוספתא והתלמודים מפרשים את המשנה באופן שסתם מקרה הוא בת כהן לכהן, ואילו הדין של בת ישראל בהקשר זה מחייב בירור נפרד, ודינה שונה (תוס', כתובות פ"ה ה"א; בבלי, כתובות נח ע"א). יש להניח שהכוהנים נהגו סלסול בעצמם, כפי שאומרים חכמים. מתוך הסתייגות והתנגדות של חכמים13ירו', ביכורים פ"א ה"ה, סד ע"א. בהמשך הירושלמי רבי אבהו מגבה את המנהג של הכוהנים ורואה בו סלסול הראוי להגנה שהעובר עליו חייב מלקות, וראו פירושנו לפ"ח מ"א. .
רבי יוחנן אומר: "בת כהן לישראל אין זווגן עולה יפה" (בבלי, פסחים מט ע"א)14ינקלביץ, ייחוס. . ניתן לראות בכך ראיה נוספת להסתייגות מנישואי ישראל ומשפחת כוהנים. כן אומר בעל סדר אליהו רבה: "אבי שבשמים יהי שמך הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים, ותהא לך קורת רוח מישראל עבדיך בכל מקומות מושבותיהן.15זו פתיחה לדרשה המקובלת בחיבור זה, ורמזים רבים לה בספרות חז"ל, וראו המבוא הכללי לפירוש המשניות. שאילמלי לא כתבת את הדבר הזה מי יכול לכותבו, ומי יכול לאמרו? כמה שאמרת, 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל' (תהלים קכא ד). משלו משל, למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה יושב על כסאו, וכלי של זהב מונחת לפניו. והיו עליה תאנים, וענבים, ורימונים, אגוזים, תמרים, וגרוגרות, ותפוחים, ואתרוגים. וישב עליהן וביררן והניחן תאנים בפני עצמן, גרוגרות בפני עצמן, אתרוגים בפני עצמן. ועד שנפנה לכאן ולכאן באתה הרוח ובללה אילו באילו, ושוב ישב עליהן ובררן והניחן תאנים בפני עצמן, ענבים בפני עצמן, רמונים בפני עצמן, אגוזים בפני עצמן, תמרים בפני עצמן, גרוגרות בפני עצמן, תפוחים בפני עצמן, ועד שנפנה לכן ולכן באתה הרוח ובללה אלו באלו. שנו חכמים במשנה: 'עשרה יוחסין עלו מבבל: כהנים, לוים, וישראלים, גירי, חללי, וחרורי, ממזירי, ונתיני, שתוקי, ואסופי' (קידושין ריש פ"ד), (האם) [הא אם] הניח הקב"ה ידו מישראל שנים שלשה דורות זה אחר זה, מתערבין במעשיהן והוין כשאר עממין. ואתם קפויי טובה בני קפויי טובה, מפני מה אין אתם מודים ומשבחים ומברכים (לאביהם) [לאביכם] שבשמים, שתפס אתכם בשתי ידיו על שני זרועותיו, והוא זהיר בכם שלא תבואו לידי פסול? שנאמר אני ה' הוא שמי וגו' (ישעיה מב ח), מפני מה אתם עושין דרכים מכוערין ודברים שאינן ראויים? ומבעטים אתם בייסורין הבאים עליכם. אבל מה אעשה כבר גזרתי עליכם שאתם בניי ועבדיי, שנאמר כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה נה), ואומר כה אמר ה' הנני צורפם ובחנתים (ירמיה ט ו), ואומר וישב מצרף ומטהר כסף וגו' (מלאכי ג ג)" (אליהו רבה, יח, עמ' 100). הדרשן מתנגד לכל תערובת, אפילו לזו של כוהנים עם אחרים. הוא רואה בנישואים כאלה פרי ה"רוח" הזרה.
מן הראוי להעיר שבני גולת בבל שמרו על הייחוס ביתר הקפדה וביתר קנאות, כפי שהראו כבר חוקרים16ינקלביץ, ייחוס. וראו המבוא למסכת קידושין. . שתי המימרות האחרונות הן מתורת בבל, ואין זה מקרה ששם רווחה גם יותר ההתנגדות לנישואי ישראל עם בת כהן17מקומו וזמנו של תנא דבי אליהו (תדב"ר) שנויים במחלוקת. המאחרים מסיקים שהוא מהמאה השישית או מאוחר יותר, ומכיל פולמוס אנטי-קראי. המקדימים טוענים שהוא קדם לתלמוד הבבלי. בתלמוד הבבלי ציטוטים רבים בשם "תנא דבי אליהו", והשאלה היא האם אלו ציטוטים מהחיבור המוכר היום כ"תנא דבי אליהו" או שעורך תדב"ר ליקט מהבבלי. כך או כך, עולם הרעיונות שבו קרוב לזה של יהדות בבל, ופרשת הייחוסין היא אחת הדוגמאות לכך. יש בחיבור זה גם כמה תיאורים אוהדים ליהדות בבל, ומן הראוי להרחיב בכך. אם יזכנו החונן לאדם דעת נייחד לכך נספח במסכת ידים. .
מן הראוי להדגיש שבאופן כללי הסתייגו חכמים מתחושת העליונות שרווחה בקרב הכוהנים, הם התאמצו להשוותם לכל אדם וליטול מהם את נכסי היוקרה החברתית שהיו מנת חלקם בימי הבית, מבלי לפגוע, כמובן, במצוות המוטלות עליהם ובזכויותיהם ההלכתיות. על כן, מן הסתם גם כאן הם היו צריכים להשתדל לעמעם את תחושת העיליתיות המשתקפת בתביעה לנישואי פנים. אם הם אלו המדווחים על מגמה כזאת, אין זאת אלא שזו הייתה המציאות, ולא יעד שאליו חתרו חכמים. על רקע כל זאת ניתן להבין את דברי רבי יוחנן גם כהסתייגות מהורים שאינם כוהנים השואפים לרומם את ייחוסו של בנם ולהשיאו דווקא לכוהנת.
עם כל זאת, האפשרות של נישואי תערובת כאלה אפשריים לחלוטין. המקרה שבמשנתנו כולו רחוק ונדיר, אך משתמעת ממנו ההלכה העקרונית שעמדנו עליה. במצב העדויות שבידינו קשה לדעת מה היה הנוהג הנפוץ. ודאי שהיו מקרים כאלה וכאלה, אך אי אפשר להכריע אילו מקרים היו רבים יותר.