סאה תרומה שנפלה למאה וטחנן – תהליך הטחינה עשוי למעט את הכמות הכוללת, ופחתו כשם שפחתו החולין כך פחתה תרומה – יש להניח שהשינוי בנפח היה אחיד בתרומה כמו בחולין, והיחס בין התרומה לחולין לא השתנה, מותר – כך ברוב עדי הנוסח; בדפוסים ובכמה עדים: ומותר. אין הבדל בין הנוסחים, שכן וי"ו החיבור נשמטה או הוספה תדירות. מכל מקום, הערמה של התערובת נחשבת למותרת כפי שהייתה לפני הטחינה.
סאה תרומה שנפלה ל[פחות ממאה] (למאה) – בכתב היד כתוב שנפלה למאה, ובצד תוקן לפחות ממאה, כמו ביתר עדי הנוסח. אין צורך בתיקון, שהרי לביטול יש צורך במאה ועוד קצת (לעיל פ"ד מ"ז), אבל המשנה משתמשת תמיד בנוסחה "אחד למאה", וגם כאן סביר שהנוסח היה שנפלה לפחות מאחד ממאה, כלומר הערמה אסורה, וטחנן והותירו – נפח החומר הטחון רב יותר מאשר הערמה המקורית. הדבר קורה כאשר חודרת רטיבות לחומר הטחון (קמח) וגורמת להתנפחות הקמח.
כשם שהותירו החולין כך הותירה התרומה אסור – או: ואסור – כדלעיל, אם ידוע שחיטים שלחולין יפות משלתרומה מותר – אם ידוע שגרעיני החולין הם אלו שתפחו יותר מגרעיני התרומה הרי שבערמה עתה חלקה של התרומה קטן והערמה מותרת. אם כן, ההלכה היא שיש לקבוע את מצב הערמה לפי מצב התרומה שבה בזמן השימוש. אם כבר נטחנה – הרי שהמצב הקובע הוא ההערכה מה חלקה של התרומה בחומר הטחון. אותו עיקרון יחול גם על הרישא, אבל הפוך. כל זאת כחכמים החולקים על רבי אליעזר (לעיל מ"ד), שהרי לפי רבי אליעזר יש להגביה סאה אחת עליונה והיא כתרומה, ממילא אחוז התרומה המקורית בערמה קטן, לכן אולי הטחינה לא תשנה הרבה. מכל מקום, המשנה מדברת רק על האפשרות של התנפחות החומר הטחון בערמה שהיא מדמעת (ואסורה), ולא על האפשרות השנייה שהיא אולי שנויה במחלוקת.
סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואחר כך נפלו שם חולין – ההנחה הסמויה היא שלאחר נפילת הפֵרות בפעם השנייה התרומה היא פחות מאחד למאה. אילו הייתה התערובת נוצרת מנפילה אחת – בוודאי הייתה בטלה, הבעיה היא שהיו שתי נפילות.
אם שוגג מותר ואם מזיד אסור – אם הנפילה השנייה גם היא נבעה משגגה התרומה בטלה, ואם הרבה בכוונה התרומה לא בטלה, שכן הערמה אסורה. השאלה היא בעצם האם מותר להרבות על תערובת בכוונה, והמשנה מסיקה שריבוי זה אינו מועיל.
בירושלמי שנינו: "רבי אבהו בשם רבי יוחנן כל האיסורין שריבה עליהן בשוגג מותר ובמזיד אסור. ולא מתניתא היא בשוגג מותר ובמזיד אסור? מתניתא בתרומה, אתה מימור לך אפילו שאר כל הדברים. רבי אחא בשם רבי יונתן כשם שמצוה לומר על דבר שהוא נעשה, כך מצוה שלא לומר על דבר שאינו נעשה" (מג ע"ד). אם כן, רבי יוחנן ניסח את ההלכה במשנה באופן גורף וכללי יותר. התלמוד שואל מה החידוש בדבריו ועונה שהמשנה מדברת על תרומה בלבד, ורבי יוחנן מרחיב את ההלכה לכל התחומים30דבריו של רבי יוחנן הובאו בתלמוד בדין ערלה (ירו', ערלה פ"ג ה"ז, סג ע"ב; כלאים פ"ב ה"א, כז ע"ג, ומקבילה לסוגייתנו בחגיגה פ"א ה"ח, עו ע"ד). . התלמוד ממשיך באמירה כללית המרמזת שריבוי מכוון הוא דבר מגונה, ובמקרה זה מצווה שלא לומר את ההלכה בדבר ביטול על ידי ריבוי. כנראה הוא רומז לכך שרבים היו מבטלים תרומה על ידי הוספת חולין, אף שהדבר אסור. לכן מן הראוי לא לעסוק בכך, אף שמבחינה הלכתית ההלכה ברורה.
ההלכה במשנתנו היא ההלכה המקובלת שאין להרבות, אבל כנראה יש גם החולקים עליה. במקום אחר שנינו את דברי רבי יהודה "מעלין את המדומע" (משנה, שבת פכ"א מ"א, ראו פירושנו לה). הכוונה היא שמותר לעשות כן לא רק ביום חול אלא אפילו בשבת. פירוש המשנה שנוי במחלוקת, אך אנו פירשנו אותה כעוסקת בהעלאת תרומה בידיים, ורבי יהודה מתיר זאת. הסתמכנו על ברייתא אחרת שהימנה משמע שיש המתירים להעלות בידיים, וכן שנינו: "נפלו ואחר כך נתפצעו31המדובר בסוגי אגוזים שאינם עולים משום חשיבותם ("דבר שבמנין"), אלא אם נשברו (נתפצעו) שאז הם עולים באחד חלקי מאתיים (ראו שם משנה ז). ערלה עולה באופן רגיל באחד למאתיים (משנה, ערלה פ"א מ"ו). בין שוגג בין מזיד לא יעלו, דברי רבי מאיר. רבי יודה אמר בין שוגג בין מזיד יעלו. רבי יוסי אומר שוגג יעלו מזיד לא יעלו. מה טעמא דרבי מאיר קנסו בשוגג מפני מזיד. מה טעמא דרבי יודה כבר קנסו בידו. מה טעמא דרבי יוסי כיי דאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר, מזיד אסור" (ירו', ערלה פ"ג ה"ז, סג ע"ב).
אגוזים שנפלו ואחר כך נתפצעו
ההלכה הכללית של רבי יוחנן היא משנתנו, ואלו דברי רבי יוסי בלבד. רבי יהודה סובר שאפילו במזיד מותר להעלות. אמנם הוא אומר את דבריו רק בהקשר של העלאת "דבר שבמנין", אבל ממשנת שבת משמע שאכן זו דעתו הקבועה של רבי יהודה. הנימוק שהירושלמי נותן לרבי יהודה הוא "שקנסו בידו", כלומר שאין לקנוס שוגג מחשש מזיד שהרי גם במזיד מותר, ובכך הוא עונה לרבי מאיר בלבד ולא לרבי יוסי. הירושלמי במסכת כלאים מוסיף עוד אבחנה חשובה. שם נדון מקרה שבו התערבו זרעים שונים באותו כלי. רבי יוסי אומר שיש לברור את הזרעים, וסתם המשנה קובעת "ימעט", כלומר ישנה את היחסים כך שהמין השני יהיה מיעוט קטן ויבוטל. על כך מוסיף הירושלמי: "ימעט – כאי זה צד הוא ממעט? או פוחת מן הרובע או מוסיף על הסאה, לא כן אמר רבי יוחנן רבי אבהו בשם רבי יוחנן כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור? תמן את מרבה לבטל איסור תורה, ברם הכא את מרבה לבטל מפני מראית העין" (כלאים פ"ב ה"א, כז ע"ג). באיסור תורה כמו ערלה ותרומה אין להרבות בידיים, אבל באיסור כלאיים הדבר מותר מפני שאין איסורו בא אלא משום מראית עין32איסור כלאי זרעים נתפס בעיקרו כאיסור לעורר את חשדם של אחרים שזרע בכוונה כלאים. מצב זה הוא המכונה "מראית עין". במבוא למסכת כלאים עסקנו במרכזיותו של שיקול זה בדיני כלאים. . לפי עיקרון זה אולי רבי יהודה סבור שאיסור תערובת תרומה חמור פחות. מכל מקום, רבי יהודה לשיטתו שמותר להרבות במזיד בערלה, ומן הסתם גם בכלאיים.
משנתנו היא, אפוא, כדברי רבי יוסי. רבי יהודה מקל להעלות תמיד, ורבי מאיר מחמיר ואוסר גם בשוגג, כלומר בכל מקרה שנפלה תוספת לתערובת הכול אסור. בתוספתא למשנתנו (פ"ו ה"ז) מפורטים עוד מקרים של נפילה, ומן הסתם זו נפילה בשוגג, והתרומה עולה, וכולם כרבי יוסי בניגוד לרבי מאיר.
הניסוח של המשנה קשה. המשפט הקודם היה "נפלו שם חולין"; ביטוי זה הוא תיאור של מצב של שוגג. המונח "נפלו" משמש במשמעות זו בכל הפרק וההמשך ("אם היה שוגג" וכו') אינו עולה בקנה אחד עם ההתחלה, וכאילו יש "נפילה" בכוונה מודעת. ייתכן שהמשפט במשנה נוסח כך משום שכל ההלכה במשנה נועדה לשמש כגשר לתחילת הפרק הבא. בפרק הבא נדון עניין שוגג ומזיד בהקשרים רחבים הרבה יותר. לא מן הנמנע שהעורך רצה להשתמש בהלכה זו כחיבור לפרק הבא, ולכן ניסח אותה כך. בתוספתא יש כמה הלכות המקבילות למשנה, אבל דין שוגג ומזיד אינו מופיע שם. אדרבה, בכל ההלכות מדובר על "נפלה" סתם, כאילו לא הכירה התוספתא את ההבחנה בין שוגג למזיד (פ"ו ה"ז-הי"א). ייתכן כי יד המקרה בדבר, אבל ייתכן גם שהתוספתא לא הכירה מרכיב זה של המשנה משום שהוא נוסף בשלב עריכה מאוחר יותר. לפי הסבר זה התוספתא ערוכה על בסיס המשנה, אך על בסיס עריכה קדומה מזו שבידינו, או אולי התוספתא אינה נסובה על משנתנו אלא על המשנה הקדומה שממנה נלקטה משנתנו. לדרכי הסבר אלו משמעות בהבנת מערכת היחסים שבין המשנה לתוספתא. נושא זה נדון בקצרה במבוא לפירוש המשניות, ונראה שאין בדבר כלל אחיד. לעתים התוספתא מסבירה ומרחיבה את המשנה שלנו (בין השאר בעזרת חומר הלכתי קדום למשנה), לעתים היא ערוכה כיצירה עצמאית, לעתים המשנה מכירה את העריכה של התוספתא (או של המשנה הקדומה שממנה הועברה) ולעתים היא נסובה על עריכה של המשנה אך לא על העריכה שבידינו אלא על עריכה מעט ארכאית יותר.
עד כאן דיני תערובת. המעיין בדינים אלו מתרשם מהעיון המדוקדק ומפרטי השאלות. קשה למצוא בספרות נושא שנדון בצורה כל כך מפורטת ושכמעט בכל מקרה העולה בו קיימת מחלוקת. דומה שהנושא זכה לתשומת לב מיוחדת משום שיש בו עירוב של קודש וכלכלה כאחד. התרומה היא בראשיתה חול, ואדם מקדש אותה בקדושה שאי אפשר להמירה או לפדותה (בניגוד להקדש או למעשר שני). לחכמים היה חשוב להדגיש את קדושת התרומה, ואולי משום כך דנו בה בפרטי פרטים.