סאה תרומה שנפלה למאה היגביהה – כמו שתי המשניות הקודמות גם משנתנו עוסקת בחומרה בהשפעת רבי אליעזר, אף שאין הלכה כמותו, ונפלה אחרת היגביהה – עוד סאה תרומה נפלה לתוך אותה תערובת וגם אותה הרים, כלומר הרים סאה כלשהי, ואותה סאה נחשבת תרומה, ונפלה אחרת הרי זו מותרת – אם נפלה סאה שלישית לאותה תערובת אין צריך עוד להגביהה. המשנה מנוסחת באותו סגנון של המשניות הקודמות ("נפלה סאה... והגביהה"), על כן יש לפרש את משנתנו ואת המשניות הקודמות כיחידה אחת. את משנתנו אפשר לפרש שהיא כדעת רבי אליעזר, שיש להגביה סאה אחת והיא נחשבת כתרומה. לפי פירוש זה לדעת חכמים אין צריך להגביה סאה כלל, וייתכן שכתוצאה מכך כבר הסאה השנייה שנפלה מדמעת את כל הערמה. אבל המשניות הקודמות התפרשו כדעת חכמים, ולכן נראה שגם משנתנו היא כדעת חכמים. הגבהת הסאה מצטיירת לא כחומרה אישית אלא כהלכה שיש לה מגבלות. לפי המשנה שתי פעמים מגביהים את הסאה, ויותר מכן הכול מותר. לכאורה צריך היה הדין להיות הפוך: ככל שנפלו יותר סאות של תרומה כך אחוז התרומה בתערובת גדל. הרי ברור שהסאה שהורמה אינה הסאה המקורית; במקרה הטוב יש בה אחוז גבוה של תרומה, אך לא כל התרומה הוצאה מהתערובת. ככל שנופלת תרומה נוספת אחוז התרומה גדל והוא יותר מאחד למאה. אילו הייתה המשנה מייצגת הלכה צריכה הייתה לקבוע שבסאה השלישית (או הרביעית) הכול אסור, או הכול לפי חשבון; ברם, אין כאן תפיסה משפטית אלא תגובה "רגשית", וחכמים חשים שדי בחומרה של הגבהת הסאה פעמיים.
עד שתרבה תרומה לחולין – אבל אם נפלה לערמה כמות רבה של תרומה כך שבחשבון הכולל יש בתערובת יותר תרומה מחולין, אזי תיחשב כל הערמה לתרומה. גם פִסקה זו אינה נובעת מתהליך הלכתי-משפטי. מבחינה הלכתית כל פעם הערמה היא חולין לכל דבר, והמרכיב של "תרבה תרומה" אין לו בסיס פורמלי. אבל שוב, מבחינה התחושה הדתית קשה לקבל מצב שבו ערמה שרובה תרומה תיחשב לחולין, גם אם מבחינה משפטית הדבר סביר. משנתנו מדגימה את גישתם של חכמים לנושא התרומה. כל הנושא היה טעון מבחינת התחושה הדתית, ואי אפשר היה להכיל עליו רק את השיקולים המשפטיים הפורמליים. דומה שמרכיב זה השפיע גם על עמדתם של בית שמאי ורבי אליעזר (לעיל מ"ד).
אבל התלמוד הירושלמי התקשה, כנראה, לקבל הסבר שאינו משפטי, על כן הוא מנסה למצוא מבנה משפטי כאילו אם נפלה סאה פעם שלישית הוא בבחינת "מרבה במזיד", ואסור להוסיף על תערובת כדי שהתרומה תעלה באחד ממאה. כלומר, אסור להפיל תרומה לחולין כך שהתרומה תתבטל. ברם, ההסבר המשפטי אינו מספק. אין בו הסבר מדוע "משתרבה התרומה" הכול אסור. יתר על כן, אין בו היגיון משפטי. הנימוק "נעשה כמרבה במזיד" אינו סביר. למה הוא "נעשה כ..."? הרי דבר לא היה בכוונה, ולא לעין כול, ואין כאן חשש של מראית עין או כל חשש דומה. אין זאת אלא ניסיון להעניק ניסוח הלכתי להכרעה הנובעת מתחושות של קודש, שאינן רק משפט. מבחינה חברתית זו דוגמה לתהליך ארוך ועקבי של התכנסות כל הנוהגים הדתיים תחת הגג ההלכתי. הנוהגים הדתיים נבעו מסיבות שונות: משפטיות, רגשיות, היסטוריות וכיוצא באלו. אך התהליך היה של כינוס כל התקדימים לתוך מערכת משפטית, ניסוחם כעקרונות משפטיים והכללתם במערכת המשפט הדתי. עמדנו על תהליך זה במרומז במבוא הכללי לפירושנו.