סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה – חולין, ונדמעו – עד כאן סיכום המעשה. סאה תרומה נפלה לפחות מאחד למאה וכך הערמה "נדמעה", כלומר נחשבת לתרומה מספק, ונפל מן המדומע למקום אחר רבי אליעזר אומר מדמעת כתרומה וודיי – התרומה המדומעת נחשבת לתרומה לכל דבר ובטלה רק באחד חלקי מאה של חולין לכל דבר, וחכמים אומרים אין מדומע מדמיע אלא לפי חשבון – אם הסאה היא ספק תרומה המכילה תערובת של תרומה וחולין. כך, למשל, אם בתערובת המקורית היה אחד חלקי עשר של תרומה (10%), וסאה כזאת נפלה לעשר סאים של חולין, רואים כאילו עשירית סאה של תרומה (10%) נפלו לעשר סאים של חולין והתרומה בטלה, ואין המחומץ מחמיץ אלא לפי חשבון – וכן הדין במקרה של תערובת חמץ. המקרה הוא ששאור של חמץ תרומה נפל לעיסת חולין; העיסה הופכת כמובן לחמץ ונחשבת תרומה. אך אם נפל מבצק זה לבצק אחר – משערים את כמות התרומה המקורית כדלעיל. אין להניח שמדובר בסתם תערובת של חמץ בבצק רגיל משום שתערובת כזאת אינה עולה באחד ממאה, שהרי החמץ אינו מתבטל, אדרבה, הוא מחמץ את כל העיסה, ואם מדובר בעיסה אפויה קל להבחין בחמץ ולהוציאו מהערמה.
ואין המים שאובין אלא לפי חשבון – מקווה צריך להכיל לפחות ארבעים סאה, ושלושה לוגים של מים שאובים פוסלים את המקווה28הלוג הוא אחד חלקי עשרים וארבעה של סאה. . אם מי המקווה נפסלו בגלל 10% מים שאובים, ועשרה לוגים מהם התערבבו במי מקווה אחר, אין הם פוסלים את המקווה, שכן אין הם עשרה לוגים של מים שאובים אלא לוג אחד של מים שאובים בלבד. המשפט: "אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון" הוא משנה במקום אחר (תמורה פ"א מ"ד), שם יש סדרת כללים המתחילים במילית "אין", ונראה שהסדרה נלקטה מהלכות קדומות אחרות. ייתכן שהיא נלקטה ממשנתנו, וייתכן שמשנתנו ומשנת תמורה השתמשו באותה משנה קדומה אחרת.
בירושלמי למשנתנו (מג ע"ד) חוזר רבי אלעזר האמורא על הנימוק שהובא במשנה הקודמת שהחולין שלמטה התערבבו בתרומה שלמעלה. כאמור, נימוק זה מופיע גם כפירוש למשנה הקודמת, אבל לא נאמר שגם כאן נפלה התרומה לתערובת, ואין צורך בהסבר זה במשנתנו. ייתכן שגם החלק השני, המדבר על חולין מלמטה שהתערבבו, נאמר על המשנה הקודמת, וכאן הוא מובן מאליו. עוד מובאת בירושלמי מחלוקת האם אמר רבי אליעזר את דבריו רק על סאה שנפלה לחמישה מקומות או גם על סאה שנפלה למקום אחד. אם נפלה למקום אחד הסיכוי גדול יותר שבסאה יש כמות ניכרת של חולין, אבל אם נפלה לחמישה מקומות ייתכן שבאחד מהם יש ריכוז של תרומה ואיננו יודעים היכן הוא. אין הבדל משפטי בין שני המקרים, אבל מכיוון שעמדתו הבסיסית של רבי אליעזר נובעת מחומרה ייתכן שהקל במקרה שבו הספק מוגדר ותחום יותר.
התלמוד הבבלי מחפש מי הם החכמים הנזכרים, ומוצא את רבי אליעזר בן יעקב ויוסי בן חוני שהביעו עמדות קרובות לאלו של חכמים במשנתנו (בבלי, תמורה יב ע"א-ע"ב). רבי יוסי בן חוני החולק שם יחלוק גם במשנתנו (רמב"ם ואחרים). דומה שהעמדה המיוחסת לחכמים במשנתנו נפוצה מאוד, ואין צורך להלמה לחכם מסוים.
ממשנת מקוואות (פ"ב מ"ה) מתברר שרבי אליעזר חולק על ה"חשבון" של חכמים, אבל אין לכך השפעה על משנתנו שאיננה קובעת מהו ה"חשבון" לפסילת מקווה.
הסברנו את משנתנו כך שלא תחלוק על הקביעה הידועה שכמות מים מסוימת פוסלת את המקווה, ויש מחלוקת על גודלה של כמות זאת. במשנת עדיות שנינו: "הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין המקוה אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו, ושמאי אומר תשעה קבין, וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים, והעידו משום שמעיה ואבטליון, שלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם" (פ"א מ"ג; והשוו מקוואות פ"ב מ"ד). ברם, לפי ההבנה הפשוטה חכמים אומרים שפסול מקווה איננו תלוי בכמות מוחלטת כזאת או אחרת, אלא באחוז המים השאובים שבמקווה. כך, למשל, אם במקווה של ארבעים סאה שלושה לוגים פוסלים את המקווה, הרי שזה אחד חלקי 320 של המים29בסאה 24 לוג, ושלושה לוגים הם שמינית סאה, שהם אחד חלקי 320 של ארבעים סאה. . לפיכך, אם המקווה מכיל 320 סאה, למשל, רק סאה של מים תפסול את המקווה. זאת ועוד; לא נאמר מהו ה"חשבון". הצענו שהוא מבוסס על שלושה לוגים הפוסלים מקווה מינימלי, אבל אפשר שתנא קמא של משנתנו מהלך בשיטת בית שמאי או בית הלל, או בדעה אחרת.
בדרך זו הילך הבבלי: "ואין המים שאובין פוסלין את המקוה. מאן תנא? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: רבי אליעזר בן יעקב היא; דתנן, רבי אליעזר בן יעקב אומר: מקוה שיש בו עשרים ואחת סאה מי גשמים, ממלא בכתף תשע עשרה סאה ופותקן למקוה, והן טהורין" (תמורה יב ע"א). כלומר, לא זו בלבד שהמקווה נפסל במים שאובים יחסית לכלל כמות המים שבמקווה (ולא במידה מוחלטת), אלא שהחישוב הוא של רוב ומיעוט, ואם המים השאובים הם פחות מהמים הטהורים המקווה טהור. בהמשך הגמרא שם עוד הצעות: "...אלא אמר רבה: לפי חשבון כלים, ויוסף בן חוני היא; דתניא, שלשת לוגין מים שאובין שנפלו למים בשנים ושלשה כלים, ואפילו בארבעה וחמשה כלים – פוסלים את המקוה, יוסף בן חוני אומר: בשנים ושלשה כלים – פוסל את המקוה, בארבעה וחמשה – אין פוסלין את המקוה" (בבלי, שם ע"ב). אם כן, שלושה לוגים פוסלים את המקווה, אבל רק אם הם נופלים למקווה יחד ולא אחד אחר השני.
הכמות של שלושה לוגים שנויה במחלוקת (משנה, עדיות פ"א מ"א), אבל הקביעה של משנתנו איננה תלויה בכמות אלא בעיקרון שהחשבון קובע. אפשר שגם מקרה זה הוא במי מקווה שנפלו בו מעט מים שאובים ולא פסלוהו, ואם נפלו עוד מעט מים שאובים ובסך הכול יש בו כבר יותר משלושה לוגים מים שאובים אין המקווה נפסל.
יש להעיר שהבבלי מצטט מקור תנאי, אך לא את משנתנו, אלא ניסוח אחר שלה.
ופוסלין את המקוה אלא לפי חשבון - הוסבר לעיל.