סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים – זה המקרה הרגיל שבו התרומה "תעלה", כלומר תתבטל. פרטים שונים של הלכה זו נדונו בפרק הקודם, ועתה דנה המשנה בדין הבסיסי, וכפי שאמרנו בהקדמתנו למשנה הקודמת. הערֵמה מותרת והתרומה מתבטלת, אך ביטול זה אינו מוחלט.
רבי ליעזר [אומר] תירום ותישרף שני – בעדי נוסח בבליים ומאוחרים "שאני", ובכתב יד קופמן נפלה האות אל"ף שכמעט נבלעת ואינה נהגית10הירושלמי (מג ע"ג) מדמה זאת לאברים של קרבנות שהתערבו בבשר שאינו של קרבן (של בעלי מומים). דין זה נדון במשנה, זבחים פ"ח מ"ה. גם שם מופעל העיקרון שהאבר שעלה הוא האבר שנפל, וגם שם זו תקנה מיוחדת כדי שבשר הקרבן לא יאבד כליל. אלא ששם אין מדובר על היתר או חובה להקריב את אחד האברים, אלא על מצב שאחד מהם כבר הוקרב (בטעות). חכמים שם חולקים וסבורים שהאבר שעלה הוא ספק, וכל האברים הם ספק, ולכן אין להקריבם ואין לאכלם. לא נאמר שם האם האבר של הקרבן נפל ליותר ממאה אברים, ומסתבר ששם האבר לא בטל, בניגוד לדין תערובת של משנתנו שהתרומה "בטלה". . אצלנו "תישרף", וכן בכל כתבי היד. אבל בציטוט המשנה בבבלי, בכורות כב ע"ב: "תירום ותרקב", וכבר העיר על כך הר"ש. ההבדל הוא בשאלה כיצד משמידים תרומה, והאריכו בכך המפרשים11ראו הר"ש, הרא"ש, מלאכת שלמה ועוד, והר"ש העמיד מחלוקת בני ארץ ישראל ובבל בנושא. . כפי שאמרנו במשנה הקודמת, משנתנו אינה עוסקת בפרטי ההלכה של השמדת תרומה. עניינה רק בעצם הגדרת התוצרת כתרומה, ואין היא נכנסת לפרטי צורת ההשמדה.
אומר סאה שנפלה היא סאה שעלת – התרומה אמנם בטלה אבל רבי אליעזר מחייב להרים סאה כלשהי, זאת מתוך ההנחה שהסאה שעלתה בידו היא סאה שנפלה. אין זו הנחה ממשית. לוא כך היה הדין, הרי היה זה פתרון גם למקרה שנפלה סאה תרומה לפחות ממאה סאין. יתר על כן, בפרק הקודם נדונה השאלה האם צריך להרים את הסאה שנפלה במקום שבו היא "קפאה", וזאת כאשר יש סיכוי שרובה טרם התפזר וטרם הפך לבלול. דווקא רבי אליעזר שם הסתייג מהרמת התרומה (ראו פירושנו לפ"ד מי"א). אין זאת אלא שזהו קנס מיוחד כדי ששם תרומה לא ילך לאיבוד.
חכמים אומרים תעלה ותיאכל ניקודים או קליות או תילוש במי פירות או תתחלק לעיסות כדי שלא יהי במקום אחד כביצה – הפתרונות הללו נידונו במשנה הקודמת, ומטרתם שהתרומה לא תקבל טומאה. אמנם החולין טהורים, אבל המשנה מחייבת להתייחס אל התרומה כאל תרומה טמאה, אולי משום ששמירת טהרת חולין פחותה משמירת טהרת תרומה והטובל לחולין אסור בתרומה (משנה, חגיגה פ"ב מ"ו). ואולי מציעים חכמים דרכים לאכול אותה סאה בטומאה, ואם יכול לאכלה בטהרה הדבר מותר ואף רצוי? הבבלי מסביר שזו גזרה שמא יביא חולין טמאים כדי להעלות את התרומה (להגיע לאחד ממאה על ידי תוספת חולין טמאים – בכורות כג ע"א). הנימוק מוכיח כי התלמוד הבבלי התחבט בשאלה ובעצם לא מצא לה פתרון הלכתי אלא אותה גזרה. מצד שני יש להודות שהגזרה רחוקה ביותר.
הרא"ש מדגיש ש"תעלה" שבדברי חכמים שונה מ"תרום" שבדברי רבי אליעזר. רבי אליעזר מתכוון להרמת סאה כלשהי לשם תרומה, ואצל חכמים "תעלה" משמעו שהסאה של התרומה מתבטלת. אבל יש להתייחס לכל החיטים כאל חשש תרומה, ולכן יש לאכלן בטהרה. עוד יש לומר שמכיוון שמדובר בבעל בית רגיל שאינו שומר טהרה הוצעו הפתרונות כיצד למנוע טומאה מהעיסה כדי שהתרומה המקורית שנפלה לעיסה לא תיטמא, אבל אם יכול לאכלה בטהרה הדבר עדיף. לפי פירוש זה "פחות מכביצה" משמעו שבעיסה לא תהיה תרומה כביצה. לפי פירוש הרא"ש כל המשפט הוא רק לדעת חכמים ורבי אליעזר מחמיר בכך בדרשו הרמת סאה אחת, ומקל ביחס לשארית הערמה.
אבל רש"י לבכורות כב ע"ב פירש "תעלה" כמו ברישא12בעל מלאכת שלמה מצטט זאת בשם רש"י כתיבת יד. , שגם רבנן תובעים להרים כתרומה סאה אחת, אלא שבמקום שזו תישרף הם מאפשרים לאכלה כך שלא תיטמא. לשיטתו קשה יותר מדוע אי אפשר פשוט לאכלה בטהרה, ואם היא כבר נטמאה במגע עם החולין מה יועיל לבשלה במי פֵרות? הרי היא כבר נטמאה, לפחות מתוך ספק! מן הסתם קיבל רש"י את הסבר הבבלי משום "גזרה", הסבר שאינו נאמר במפורש ולכן נראה כרחוק.
עם כל זאת, הקושי קיים. לפי חכמים אין הבדל בין משנתנו, שבה נפלה התרומה לחולין טהורים, ובין המשנה הבאה שבה נפלה לחולין טמאים. אם כך, מדוע לא נשנו שתי המשניות כאחת? אמנם שאלה זו אינה מוכיחה דבר, שכן ייתכן שאלו משניות ממקורות שונים, אבל בכל זאת נותרה במקומה השאלה מה ההבדל בין המשניות. ניסינו להציע הסברים מספר, כולם בעייתיים, ואולי רק נגרר כל המשפט "תיאכל נקודים" מהמשנה הבאה. לפי השערה קיצונית זו משנתנו שנתה רק "תיאכל", ואגב גררה נוסף המשך המשפט מהמשנה הקודמת ומהמשנה הבאה.
במשנתנו אומר רבי אליעזר "תישרף", אבל בתלמוד הבבלי מצוטטת משנתנו ושם נאמר "תרקב" (בכורות כב ע"ב). מרבית הראשונים הסבירו ש"תישרף" היינו "תרקב". רבנו תם, למשל, מצוטט כמי שמסביר ש"תרקב" הוא פירוש ל"תישרף"13מצטטים אותו רבים, ראו הרא"ש, מלאכת שלמה והרש"ס. . אפשטיין14אפשטיין, מבוא, עמ' 709-708. התנגד לפרשנות מתאמת זו, ורואה בכך חילוף נוסח מהותי. "תישרף" משמעו שמותר להשתמש בשמן לתאורה (אסורה באכילה ומותרת בהנאה), ו"תרקב" משמעו שאי אפשר לנצל אותה סאה כלל, והיא אסורה בהנאה, ובכך ההבדל בין משנתנו למשנה הקודמת15ראו בהרחבה בעל מלאכת שלמה הרומז למחלוקות הראשונים ומעיר שמצא בכתבי יד של ראשונים הארכת יתר, הרבה מעבר לדפוס. .
חילוף דומה מצינו גם במשנה הבאה. זאת ועוד, לעיל הסברנו ש"תרקב" שבמשנה הוא ניסוח כללי, ולפחות לפי חלק מאמוראי ארץ ישראל מותר להשתמש בפֵרות לתאורה. הסברנו ש"תרקב" שם ו"תישרף" במשנתנו הם מינוחים כלליים שאינם מזכירים את כל אפשרויות המִשנֶה הקיימות (איור 19-18).