פרקנו מציג כמה מההלכות הבסיסיות של דיני תערובת, ביטול ו"העלאה", זאת בהמשך לפרק הקודם. עם זאת, ההלכות הראשוניות הן בפרק שלנו, ובסידור המקובל כיום היו שונים את פרקנו לפני הפרק הקודם, אבל למשנה עקרונות סדר אחרים. פרק ג סיים בדיני הפרשה של מקצת התרומה, ובכך המשיך פרק ד, מכאן התגלגל הדיון לקביעת השיעור. החיבור לדין תערובת הוא בעניין השיעור, וזו משנה ז בפרק הקודם, והיא החוליה שבה נפתח דין התערובת. בדין שיעור חולקים רבי אליעזר ורבי יהושע, ואגב כך נמסרה סדרת מחלוקות של שני תנאים אלו.
סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות [מ]מאה חולין – לפי ההלכה הקבועה תרומה עולה באחד למאה, ואם נפלה לערמה שבה פחות ממאה כל הערמה מקבלת את מעמד הקדושה שפרטיו יבוררו להלן. כפי שהערנו לעיל (פ"ד מ"ז) היחס של אחד למאה אינו מדויק, והוא צריך להיות מעט גדול יותר כדי להעלות את התרומה, [או] למעשר ראשון [או] למעשר שני [או] להקדש בין טמאים בין טהורים ירקבו – כל המוצרים הללו מקבלים את הדין של תרומה טמאה, ותרומה טמאה אין מה לעשות עמה. במקבילות למילה זו (להלן) מופיע לעתים "ישרפו" במקום "ירקבו". הגדרה זו גם היא אינה מדויקת. לכל התערובת דין של תרומה טמאה, תרומה טמאה אסור לאכול אבל מותר ליהנות ממנה. אם זה שמן מותר להשתמש בו לתאורה1לפי משנת תמורה (וכן הירושלמי כאן) גם פת מותר להדליק, והמחלוקת בירושלמי היא האם ההיתר הוא רק על יין ופת או על כל המוצרים. ברם הדיון תאורטי, שכן אין שימוש מעשי לפת כחומר בעירה, וכן לא לרוב המוצרים האחרים. . אבל דומה שהמשנה נקטה בלשון כללית, ואכן אם מדובר בכד שמן מותר להשתמש בו לתאורה, אך את יתר הפֵרות אי אפשר לנצל ויש לשרפם או להניחם שיירקבו. זהו הסבר אחד בירושלמי (מג ע"ב-ע"ג), אבל רבי שמואל בר נחמן אמר בשם רבי יוחנן שאסור לשרוף אפילו שמן, והמדליק "ישרפו עצמותיו"2"ישרפו עצמותיו" הוא ביטוי ספרותי, וודאי שגם רבי יוחנן לא נתכוון להוציא לפועל את העונש. . קשה להניח שרבי יוחנן חולק על האפשרות להשתמש לתאורה בשמן תרומה שנשרף. שמן זה מכונה "שמן שריפה", וההיתר לכהן להשתמש בו ידוע ונפוץ כבר במשנה (להלן פי"א מ"י; תמורה פ"ז מ"ה; שבת פ"ב מ"א), והירושלמי אף מצטט את דבריו של רבי יוחנן המאשרים היתר זה. על כן נראה שרבי יוחנן מתנגד לשימוש בו רק כאן, מסיבות מיוחדות שלא נאמרו. הירושלמי מנסה לשער את דבר קיומה של גזרה מיוחדת במקרה שלנו, משום שאין זו תערובת רגילה. מכל מקום, רבי יוחנן פירש שבמשנה מחייבים שהפֵרות דווקא יירקבו ולא יישרפו, וזה ההבדל בין משנתנו למשנה הבאה.
להערכתנו נראה שההסבר לקושי מדוע לא נזכרת אפשרות של שימוש בשמן לתאורה או לשרפה הוא מעשי. המשך המשנה מעיד כי מדובר בעיקר בחיטים, ואותם לשים ועושים מהם לחם. את השמן ניתן אמנם לשרוף, אך אין תקנה לחיטים אלא אי אפשר להשתמש בהם ויש להניחם שיירקבו3הבבלי, פסחים לג ע"ב, מצטט את משנת תמורה (פ"ז מ"ה) ומסיק שרק פת ושמן מותר לשרוף, אך לא חיטים בגלל "תקלה", כלומר גזרה שמא יבוא לאכלם. הירושלמי כאן (מג ע"ב) אינו מכיר מגבלה זו, וכן יוצא גם מסיפור המובא בבבלי, שם לד ע"א. כל זה להלכה, אך במציאות שרפת חיטים או פת אינה שימושית ואינה יעילה. . זהו, אפוא, מינוח כללי שאינו מדקדק ואינו מונה את כל האפשרויות ההלכתיות.
אם טהורה היתה אותה הסאה – אזי לכל התערובת דין של תרומה טהורה מספק, ימכרו לכהנים בדמי תרומה – ויאכלו בטהרה כתרומה, חוץ מדמי אותה סאה – זה ההסדר הקבוע. מן הסתם הכהן ישלם עבור הפֵרות מחיר נמוך ממחיר השוק, והנזק לבעל גדול למדי, אך אין הוא מפסיד את כל הערמה (איור 17).
ואם למעשר ראשון נפלה – אם סאה תרומה טהורה נפלה לערמה של מעשר ראשון, יקרא שם לתרומת מעשר – לפֵרות דין תרומה, אבל מכיוון שהם גם מעשר צריך להפריש מהם תרומת מעשר. את התרומה יקבל הכהן, וכמובן יאכל את הכול בטהרה כמו במקרה הקודם, ואם למעשר שיני ולהקדש נפלה הרי אלו ייפדו – לפֵרות דין תרומה, אך אין לגרום הפסד להקדש או למעשר שני. על כן יש לפדות את הפֵרות, הכסף יהיה להקדש או למעשר שני והפֵרות עצמם ייאכלו בטהרה כתרומה, ואם טמאים היו אותן החולין – במקרה כזה אנו ניצבים לפני מלכוד. לפֵרות דין תרומה מספק, והחשש העיקרי הוא שהם יטמאו את סאת התרומה המקורית4אי אפשר גם להפוך את החולין לתרומה על מקום אחר, שכן אין להפריש תרומה טמאה על מקום אחר (רע"ב, מלאכת שלמה). . הנחת המשנה היא שאותה סאת תרומה טרם הוכשרה לקבל טומאה, אבל לפני שתיאכל תוכשר לקבל טומאה ואין לגרום לתרומה טומאה. אין גם לשרוף תרומה טהורה, ויש לאכלה בצורה רגילה. כאמור, המשנה עוסקת בעיקר בחיטים.
ייאכלו ניקודים – לפירוש ראו להלן. רבי יהוסף אשכנזי גרס "ברוב הספרים יעלו ויאכלו", ואיננו מכירים גרסה זו בכתבי היד שבידינו, או קליות – את החיטים אפשר לקלות ואז הן לא תקבלנה טומאה, או יילוש ובמי פירות – מי פֵרות אינם מכשירים לקבל טומאה, על כן עיסה שנאפתה במי פֵרות אינה מוכשרת לקבל טומאה. הפֵרות שהיו חולין הם כמובן טמאים, אבל הם לא יטמאו את התרומה המקורית. הבעל שיאכל אותם ייטמא בטומאת הערב שמש. כלומר, אחרי כל מנה שהוא אוכל אין הוא יכול לאכול עוד כיוון שהוא טמא, ואסור לו לאכול תרומה במצב זה. ההלכה שמי פֵרות אינם מכשירים לקבל טומאה היא אמנם הלכה ידועה (משנה, חלה פ"ב מ"ב; כלים פ"י מ"ב), אך יש גם החולקים עליה: "עסה שהוכשרה במשקה ונילושה במי פירות ונגע בהן טבול יום רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא אומר משום רבי יהושע פסל את כולה. רבי עקיבא אומר משמו לא פסל אלא מקום מגעו" (משנה, טבול יום פ"ג מ"ד). משנתנו, אפוא, אינה בשיטת רבי יהושע, ולמעשה גם לא בשיטת רבי עקיבא5זו גם מסקנת התלמוד בירו', חלה פ"ב ה"ב, נח ע"ג. . בירושלמי (חלה, פ"ב ה"ב, נח ע"ג) מועלית גם הצעה דחוקה יותר שמשנתנו היא לדעת הכול, ואין דין חיבור לטומאה כדין הכשר לקבל טומאה.
או יתחלקו לעיסות כדי שלא יהא במקום אחד כביצה – אוכל שהוא פחות מכביצה אינו טמא, על כן מותר לאכול ממנו מבלי להיטמא, והוא אף אינו מטמא את התרומה6לדיון ההלכתי ראו מלאכת שלמה. באופן כללי יש מחלוקת תנאים האם הגודל הקובע להלכה הוא כזית או כביצה (משנה, ברכות פ"ז מ"ב; פסחים פ"ג מ"ח; פרה פי"ב מ"ו; טהרות פ"א מ"א ופ"ג מ"ג ועוד). משנתנו היא כדעת חכמים ש"כביצה". העמדה הכיתתית שטומאה מטמאה בכלשהו היא מאוחרת, ואינה מדברי תנאים. עם זאת, ודאי שאין לגרום טומאה בידיים גם לפחות מכביצה, אלא במקרה דחוק כבמשנתנו. . להערכתנו כל אחד מההסדרים האחרונים פותר בעיה נפרדת, ושילובם פותר את כל הבעיות. לישה במי פֵרות מונעת הבאת טומאה על התרומה, אך אינה מונעת הבאת טומאה לכל החיטים שהרי הן כבר טמאות, כלומר הוכשרו כבר לקבל טומאה בעבר; לעומת זאת אכילה בכמות קטנה מאפשרת לאכול מהחיטים, אך בישול של כל האוכל יגרום להבאת טומאה על התרומה. על כן ניתן לאפות את הקמח בכמות קטנה (עיסות קטנות מכביצה), ולאכלן כך, או ללוש את כל הקמח בעיסה אחת במי פֵרות ולאכלן בכמות קטנה מכביצה.
הבעיה העולה במשנה נידונה, בצורה שונה במקצת, במשנת מעשר שני (פ"ב מ"ג-מ"ד), ושם נראה כי משנתנו היא בשיטת רבי טרפון ואילו חכמים סוברים שהפתרון של פדיון טוב גם במקרה זה. משנתנו אומרת שמידת המינימום לטומאה היא כביצה, ובמקורות אחרים המידה המינימלית היא כזית. זו מחלוקת תנאים קדומה, מחלוקתם של רבי אליעזר (כזית) ורבי יהושע (כביצה – תוס', זבים פ"ה הי"א, עמ' 680). עם זאת, המחלוקת אינה חייבת להיות עקבית ושיטתית, כלומר מי שאומר כזית לעניין אחד עשוי לומר כביצה לעניין אחר. מכל מקום, שתי הדעות מופיעות במקורות רבים7ראו פירושנו לפסחים פ"ג מ"ח. .
הפתרון הראשון שהציעה המשנה הוא "ניקודים". במקרא המילה מופיעה פעמים מספר ומשמעה לחם יבש, מעין מציות של ימינו. לחם ניקודים מחזיק זמן רב ומשתמשים בו עוברי אורח (יהושע ט ה; מלכים א יד ג). ברם, בהקשר זה אין זה פתרון מספק. אולי לחם יבש אינו אוכל ולכן אינו טמא, אבל לחם יבש היה בעברו בצק רגיל וממילא קיבל טומאה. תרגום נביאים מתרגם בשני המקרים "כיסני", שהוא המונח בתלמודים לעוגה או עוגיות, כדברי בעל ספר המנהגות: "ופת הבאה בכסנין פי' הבא בעבור כסיסה ולא לרעבון והוא הפת העשוי בבשמים מברך לפניו אבל לא לאחריו דברכת המזון פוטרתן, ותרגום 'נקודים' של אשת ירבעם הוא כיסני (מלכים א יד ג), ונראה בעיני כי לכך נקרא שמו נקודים שהבשמים נראין בו נקודות נקודות אבל 'יבש היה נקודים' (יהושע ט ה) אינו מתרגם כיסני8בנוסח שבידינו מתורגם לחם הנקודים כ"כיסני". , ונקרא נקודים שנראה בו העפוש נקודות נקודות" (ספר המנהגות, לד ע"ב, ועוד מפרשים)9כגון בעל מלאכת שלמה על אתר ועוד. .
ברם, שוב, גם עוגיות מקבלות טומאה אלא אם כן לשים אותן במי פֵרות, ולחם יבש היה פעם לחם טרי וקיבל טומאה. אין זאת אלא ש"ניקודים" הוא באמת כיסני, והכוונה למאפה שנילוש במי פֵרות, או שנאפה בכמויות קטנות (עוגיות בלשוננו). כך או כך, יש במשנה כפילות והאפשרות של "ניקודים" מיותרת וכלולה באפשרויות הבאות. הרא"ש מפרש "ויכלום הכהנים נקודים", ואולי הוא מתכוון למקרה שנפלה פת תרומה לערמה של פתי חולין, או כיכר שלמה לכיכרות חולין, ואז אם ימתין עד שהלחם יתעפש לא תיטמא כיכר התרומה, שהרי לחם יבש אינו נטמא ואף אינו מטמא. עדיין הפירוש קשה, אך אפשרי, שהרי הלחם הטמא נגע כבר בלחם הטהור לפני שזה נפסל לאכילה.
התוספתא חוזרת על ההלכה בפירוט רב יותר (פ"ו ה"א-ה"ב) ומוסיפה מקרים נוספים, כגון שנפלה התרומה לשביעית ולחדש. חידוש נוסף של התוספתא הוא האפשרות להשתמש בתערובת כדי לעשותה תרומה ותרומת מעשר על מקום אחר (אם נפלה התרומה לחולין טהורים). המשנה אינה מזכירה אפשרות זאת, אולי בגלל החולקים ומסתייגים מתרומה "שלא מן המוקף" (לעיל פ"ד מ"א ועוד). ברם, ייתכן גם שהמשנה לא מנתה את כל האפשרויות, שכן זו אפשרות מתוחכמת יותר. מכל מקום, תרומת מעשר מותר לדעת הכול לתרום שלא מן המוקף.