במשנה זו מתחילה חטיבה נושאית חדשה של "העלאת" תרומה. העלאת תרומה היא פתרון למצב שבו נפלה מעט תרומה לתוך ערמה גדולה של פֵרות. אם הכמות מספיק גדולה התרומה מתבטלת; אם לאו, כל הערמה נחשבת ל"מדומעת" ואז יש להתייחס לכולה כאל תרומה. הבעל רשאי למכרה לכהן בתשלום, להוציא התשלום עבור התרומה המקורית, אבל בכל מצב יש לאכול את הערמה כולה בטהרה, שכן היא ספק תרומה. הכלל היסודי הוא שתרומה "עולה" באחד ממאה, אך נחלקו חכמי יבנה בשיעור המדויק. המשניות הקודמות עוסקות בשיעור תרומה ובשאלות הנגזרות מכך, והדיון בחטיבת התערובת מתחיל בשיעור המדויק של תערובת. בכך נחלקים רבי אליעזר ורבי יהושע, על כן הפרק ממשיך בסדרת מחלוקות של רבי אליעזר ורבי יהושע בנושא תערובת. חטיבת ה"תערובת" מסתיימת בסוף פרק ה.
רבי אליעזר אומר תרומה עולה במאה ואחד – תרומה עולה כשהיא מעט פחות מאחד למאה. הגרסה "במאה ואחד" היא זו שבכתב יד קופמן ובכמה כתבי יד נוספים36ז, כ, מ, ץ. . ביתר כתבי היד: "באחד ומאה", ואפשר להבין שהתרומה היא אחד ממאה, או שהיא אחד ממאה ואחד. התחבטות זו חוזרת גם במשנה יא להלן, ושם כל הגרסאות הן "באחד ומאה". אבל נראה כי מי שגרס במשנתנו "באחד ומאה" גורס שם כך שברור שלרבי אליעזר עולה באחד חלקי מאה. אבל מי שגורס כאן "מאה ואחד" גורס שם "באחד ומאה", והכוונה באחד חלקי מאה ואחד כמו אצלנו, ונחזור לכך להלן.
רבי יהושע [אומר] במאה ועוד – יותר מאשר אחד חלקי מאה ואחד, אך פחות מאחד למאה. המחלוקת היא האם אחד למאה הוא מלגו, שבסך הכול בתערובת מאה חלקים, או מלבר, שיש בתערובת בסך הכול מאה ואחד חלקים, ועוד אין לו שיעור – כמות זו של "ועוד" שבדברי רבי יהושע אינה מוגדרת, רבי יוסה בן משולם אומר – רבי יוסי בן המשולם הוא בן דור אושא ונמנה עם קבוצה מיוחדת באופייה של חכמים חסידיים המכונים "קהילא קדישא דבירושלם"37ירו', מעשר שני פ"ב ה"י, נג ע"ד; ספראי, קהלא קדישא. . אם כן הוא בן דור מאוחר המגיב על דברי רבי יהושע בן חנניה, ועוד – הוא קב למאה סאה שתות למדמע – העלאת תרומה היא קב למאה ועוד שתות (שישית) ממה שמדמע, כלומר אחד חלקי שש מאות. זו דרכה של ההלכה. ההלכה הקדומה הסתפקה בהגדרה כללית של "ועוד", וההלכה המאוחרת תבעה הגדרה מדויקת יותר. הוא הדין בהגדרה כמותית אחרת, "שבעים אמה ושיריים". גם כאן שיריים הם אורך קטן, פחות מאמה, אך בלתי מוגדר, ובשלב מאוחר יותר מתפרש כשני שליש אמה (משנה, עירובין פ"ב מ"ה, וראו פירושנו לה).
העלאת תרומה דומה להעלאת דמאי, ערלה ותערובות אחרות. בדרך כלל ננקט הכלל של אחד ממאה, אם כי ערלה וכלאי הכרם עולים באחד ממאתיים (תוס', פ"ה ה"ט; משנה, ערלה פ"ב מ"א). במקבילות רבות חוזרת הקביעה שתרומה עולה באחד ממאה (משנה, ביכורים פ"ב מ"א; חלה פ"א מ"ט; ערלה פ"ב מ"א), וכן בנושאים קרובים כמעשר שני (משנה, מעשר שני פ"ג מי"ב) וחמץ (משנה, ערלה פ"ב מ"ו-מ"ז). בדרך כלל נפסקות משניות כרבי יהושע, אך לא כן במקרה שלנו. כבר הרדב"ז תמה על כך (פירושו למשנה תורה, הלכות תרומות פ"ג ה"א). פסיקה או סתימת משניות כרבי אליעזר אינה מפתיעה. היא מצטרפת לדוגמאות הרבות שבהן נקבעה הלכה כבית שמאי38ספראי, הכרעה כבית הלל. . הירושלמי אומר שהלכה כרבי יוסי בן המשולם, ומעמיד את דברי רבי יוסי זה כחולקים על רבי אליעזר ורבי יהושע כאחד. ברור שלירושלמי מסורת אחרת במשנה, אך קשה במקצת מדוע זונחת ההלכה את דברי חכמים גדולים כרבי אליעזר ורבי יהושע ופוסקת כחכם מאוחר.
לפי נוסח עדי הנוסח הבבליים אכן רבי אליעזר אומר באחד חלקי מאה, ונסתמו המשניות כמותו. אבל לפי נוסחאות ארץ ישראל גם רבי אליעזר אומר אחד חלקי מאה ואחד39ורבי יהושע חולק ואינו דורש אלא "ועוד". . ממילא יש לשאול מי הוא האומר שתרומה עולה באחד למאה, לא רבי אליעזר ולא רבי יהושע. אפשר כמובן לפרש שזהו תנא שלישי, אך דומה שיש להלך בדרך שונה. הניסוח "אחד ממאה" או "למאה" הוא כללי ומוסכם על הכול. שני התנאים נחלקים בפרט משני, אך מסכימים לשיעור הבסיסי. המשניות הנוקטות בשיעור זה מנוסחות באופן כללי בלבד, ואינן מדייקות בפרט. כך גם נבין כיצד קובע התלמוד שהלכה כרבי יוסי בן המשולם, והלכה זו אינה מנוגדת לסתם המשניות אלא מפרטת אותן. מכל מקום, המשניות להלן מזכירות רק את השיעור הכללי אחד ממאה (להלן מ"ט; מי"א [לפי חלק מעדי הנוסח]; מי"א; מי"ג) ובפרק הבא (מ"א; מ"ב; מ"ג ועוד), וכן במקבילות רבות, תנאיות ואמוראיות (כגון ספרי במדבר, קכא, עמ' 149 ועוד)40הבבלי בחולין צט ע"ב מנסה להחדיר לתוך משנת ערלה פ"ב מ"ו אבחנה בין מה שעולה באחד למאה לבין מה שעולה באחד למאה ואחד, ואינו מזכיר בהקשר זה את משנתנו. ראו גישה שונה בפירושנו לשביעית פ"ז מ"ז, לחלה פ"ג מ"י ולערלה שם שם. .
דרך זו של קביעת שיעור כללי שאינו מדויק חוזרת במקרים אחרים. כך, למשל, חוזר המונח "לוקה את הארבעים" ("לוקה ארבעים") למי שאמור להיענש בשלושים ותשע מלקות (משנה, פסחים פ"ז מי"א; מכות פ"א מ"א ועוד); חמישים ימים בספירת העומר כשבפועל סופרים רק ארבעים ותשעה יום בין פסח לשבועות, וכן היובל שהוא שנת החמישים, ולפחות לפי חלק מהחכמים הוא שנת הארבעים ותשע, ודוגמאות נוספות.