בשלשה פרקים משערים את הכלכלה – דרך התרומה היא למלא את הכלכלה בפֵרות תרומה, או לתרום חלק מכלכלה שלמה. זאת לפי ההיתר במשנה: "אין תורמין לא במידה ולא במשקל... אבל תורם הוא את המדוד ואת השקול ואת המנוי" (לעיל פ"א מ"ז). על כן יש לספור כמה תאנים נכנסות לאותה כלכלה, ואת הספירה יש להתאים למצב התאנים ולמדוד שלוש פעמים בשנה.
בבכרות – תאנים בכורות שהבשילו לראשונה, ובסיפות – תאני סוף השנה, שהן קטנות יותר, ובאמצע הקיץ – תאנים של אמצע העונה. עד עתה לא שמענו שיש חיוב לבדוק כמה הכלכלה מכילה. נאמר שאסור לתרום מאומד, אך מותר לתרום בעזרת כלי מדוד. לעיל אף ראינו תנאים האוסרים להשתמש בכלי של מידה שיאפשר תרומה מדויקת. משנתנו מהלכת בדרך שונה. עדיין אסור לתרום בדיוק, אך מותר לו, ואפילו חובה, למדוד את הכלי. אי אפשר לפרש את משנתנו שמותר למדוד את הכלי שלוש פעמים; וכי מה חידוש יש בדבר? אם מותר למדוד את הכלי, מדוע אסור יהא לעשות זאת כל יום מחדש? אין זאת אלא שהמשנה מחייבת למדוד את הכלכלה כדי שהאומד יהיה קרוב למציאות.
המונה משובח – הירושלמי מסביר שהמונה משובח מהמודד באומדן (מב ע"ד), והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משלשתן – כאן המשנה מחייבת הרמת תרומה במידה מדויקת. ניתן לפרש את משנתנו בשתי אפשרויות. או שמשפט זה במשנה חולק על כל שנאמר לפניו: עד עתה חייבה המשנה תרומה באומד, עתה היא מעדיפה תרומה בדיוק. כך פירש הירושלמי, שהמונה משובח מהאומד. ברם, ניתן גם לפרש שצריך לתרום באומד, אך צריך גם למדוד את הכלי שאומדים בו כדי שלא ייווצר מצב כמו במשנה הקודמת, של יתר תרומה. כך או כך, ברור שמשנתנו מבטאת גישה אחרת לתרומה. לא עוד אומדן, אלא מדידה קפדנית יותר. מכל מקום, הירושלמי סבור שמשנתנו חולקת על התביעה לתרום מאומד (ראו פירושנו לעיל פ"א מ"ז). תירוץ הירושלמי הוא כנראה ספרותי בלבד, אך השאלה מעידה כי אכן שתי המשניות נתפסו כסותרות. נראה שההלכה הקדומה העדיפה אומדן (בית שמאי ובית הלל, רבי אליעזר וחכמים נוספים). ברבות הזמן גרמה שיטה זו לסדרת בעיות מעשיות. ככל שנקבעו הכללים של תרומה של אחד מחמישים נתבעה גם תרומה במדידה קפדנית יותר, ולכך יש ביטוי במשנתנו.
כפי שסיכמנו את דיוננו לעיל (פ"א מ"ז) מצאנו במקורות שלוש גישות עקרוניות. הגישה הקדומה תבעה תרומה באומד והתנגדה לכל מדידה; הגישה המאוחרת תבעה תרומה מדודה ושקולה, ככל מצווה אחרת, ובין שתי הגישות מצינו גישת ביניים שאסרה מדידה באופן פורמלי אך התירה, ואולי גם חייבה, מדידה מוקדמת, כך שבפועל הופרשה תרומה בכמות הראויה בדיוק רב למדי.
סדר המשניות עד למשנה זו ברור, אפוא. הפרק מתחיל בדין מי שהפריש מקצת תרומותיו (משניות א-ב) ואחר כך שיעור תרומה (ג), משנה שהיא בבחינת הסבר למושג של הפרשת "מקצת התרומה". המשנה הבאה דנה בשיעור התרומה שצריך השליח להפריש, ולאחר מכן דין המרבה בתרומה (מ"ה) ודין צורת המדידה של התרומה. משניות א ו- ה סוגרות מעגל פנימי: דין המפריש מעט תרומה, דין המרבה בתרומה, ובאמצע (מ"ג) מהו שיעור תרומה. כפי שאמרנו, חצייה השני של משנה ג חוזר לנושא הנדון במשנה א.
הכלכלה ככלי שבו מביאים את התאנים נזכרת במקורות רבים נוספים: "אמר לו צא ולקט לך תאנים מן התאנה, אוכל מהן עריי, ומעשרן ודיי. צא ומלא לך כלכלה זאת, אוכל מהן עריי ומעשרן דמיי..."35תוס', מעשרות פ"ב ה"ה; ירו', פ"ב ה"ו, מט ע"ג; בבלי, גיטין ל ע"ב. . המחלוקת היא על מקרה שבו נתן אדם לחברו פֵרות, והשאלה היא האם עישר עליהם בעזרת פֵרות ממקום אחר. לענייננו, הנחת המשנה היא שההנחה בכלכלה היא גמר המלאכה של הפֵרות. כך מתואר גמר מלאכה של קטיף פֵרות: "כלכלה עד שיחפה ואם אינו מחפה עד שימלא את הכלי ואם אינו ממלא את הכלי עד שילקט כל צרכו" (משנה, מעשרות פ"א מ"ה), וכן יוצא ממקורות נוספים (כגון משנה, קידושין פ"ב מ"ז; נדרים פ"ח מ"ד ועוד).